ארכיון התגית 'סיפור כיסוי'

Jun 26 2015

סיפור כיסוי: שני שירים התפצלו בחורש צהוב

התיישבתי לפני כמה ימים לכתוב את הפוסט הזה, ולכתוב על גרסאות כיסוי ל-Where Did You Sleep Last Night – שיר בלוז זועם וכואב שאותו הכרתי, כמו רבים אחרים, מהביצוע של נירוונה בהופעת האנפלאגד שלהם. לא תכננתי לקשר לביצוע הזה, אלא לכמה ביצועים מוקדמים יותר, חלקם מאד שונים מזה שרל קורט קוביין. אבל ככל שצללתי, גיליתי שההיסטוריה של השיר הזה ארוכה ומפתיעה יותר ממה שציפיתי.

ג’יי אי מיינר ומטפסי ההרים

הביצוע המוקדם ביותר שמצאתי הוא זה, מ-1935. אחריו, נראה שהביצועים התפצלו לשתי משפחות כלליות. משפחת ה-Longest Train, שמתמקדת בעצב של הזמר על כך שבת זוגו עזבה אותו – והרכבת המתרחקת שעליה היא יושבת היא הארוכה יותר שהוא ראה. מהצד השני, יש את משפחת ה-Where Did You Sleep Last Night, שם הזמר לא עצוב כמו שהוא כועס, ובת הזוג לא עזבה, אלא בגדה – בין אם במציאות או בהזיות הקנאה של הזמר. בין אם זה נאמר או לא, הסוף של הסיפור הזה ידוע, ועקוב מדם.

הביצוע הזה, המוקדם, משלב קצת משניהם. מצד אחד, הדגש הוא על הרכבת המתרחקת והטון לא נשמע מאד כועס לאוזני (אם כי הפרשי השנים יכולים לשנות את הציפיות שלי מהטון). מצד שני, הרכבת כאן לא נושאת את בת הזוג הרחק ממנו – היא דרסה אותה למוות, וגופתה מוטלת לצד הפסים.

Leadbelly

הביצוע של Leadbelly ללא ספק הוא זה שהשפיע על הביצוע של קוביין. זה לא ש-Leadbelly הוא דוגמה קלאסית למאפיינים של הסוג הזה של הבלוז, כמו שהם הותאמו רטרואקטיבית למידותיו. ביצוע מוצלח ומלנכולי.

ג’רי ריד (עם טום ג’ונס)

[הנה קישור לביצוע, אבל הוא חסום ל-embed בפוסט]

הנה דוגמה לכיוון השני שהשיר הזה התגלגל. שיר קאנטרי, ללא זעם ומוות (אבל עם עצב, שהוא הרי התימה הנפוצה ביותר בקאנטרי), ועם טום ג’ונס במלוא הסבנטיזיות שלו, כשהוא גורם לך לשכוח לחלוטין שהוא בכלל מויילס, ולא מג’ורגיה. יש לנו שם את ה-Longest Train, ואין לנו Where Did You Sleep.

Ma Negresse – ניית’ן אבשייר

בשלב כלשהו, גרסת ה-Longest Train התגלגלה לה, כך מסתבר, להיות סטנדררט קבוע במוזיקת קייג’ן, מוזיקת ג’ז צרפתית-שחורה מלואיזיאנה. הביצועים שם – כמו זה, “הכושית שלי” מ-1967- כמעט ולא מזכירים את הביצועים האחרים, אבל התפתחו מהם. לא הכרתי את הז’אנר הזה בכלל, והוא די מלבב, אני חייב להגיד.

מארק לאנגן

ולבסוף, הגרסה שהיתה ההשראה הישירה של קורט קוביין – מארק לאנגן, מלהקת הגראנג’ הנידחת The Screaming Trees שהוציא אח”כ אלבומי סולו מוצלחים בהרבה. זה מהאלבום סולו הראשון שלו, וקורט קוביין מנגן איתו שם.

תגובה אחת

May 14 2015

סיפור כיסוי: לך איתה

“לך איתה” הוא אחד השירים החביבים עלי בקאנון הישראלי. הוא אינטנסיבי ומרגש, גם כשהוא מושר בפאתוס של סבנטיז. הוא בא מנקודת מבט לא שגרתית על מערכת יחסים לא ברורה ולאו דווקא נעימה, והוא הוליד, כדרכם של שירים בקאנון, הרבה ביצועים דיסטינקטיביים ומעניינים. דווקא הביצוע של קובי רכט, שכתב והיה שותף בהלחנה, הוא אחד הפחות טובים, עם עיבוד קצת בנאלי וקליפ קצת קריפי, וגם הביצוע של צעירי תל-אביב (למרות איכויות הניינטיז וחליפות הג’ינס המלבבות) גם לא מרשים, אבל לא קשה למצוא ביצועים נהדרים לשיר הזה – כל הקליפים ביוטיוב שמקושרים כאן הם חלק מפלייליסט של קאברים, ואם יש לכם עוד ביצועים מומלצים, תגידו לי ואני אוסיף.

אילנה רובינא

הביצוע המקורי של השיר, לדעתי., מאלבומה “שני הצדדים” מ-1972.  אני דווקא אוהב את ההופעה החיה הזו, רק רובינא בליווי מתי כספי על גיטרה, מול חיילים.  השירה שלה, יחד עם ההתכתבות של מילות השיר עם הסיפור הדרמטי של הוריה של רובינא (אלכסנדר פן וחנה רובינא) הופכים את ההופעה למצוינת, והתגובות של הקהל מרתקות, בהתאם.

 

 

נוער שוליים

לפני האלבום “ציירי לך שפם”, שהיה הצלחה פופית לא קטנה, הוציאו מיקיאגי ונוער שוליים אלבום לתפארת הפוסט-פאנק, עם גיטרות עמוסות אפקטים ושירה עגמומית ואפלה. הסגנון ללא ספק מתאים לשיר הזה, ונותן לו גוון אפלולי הולם.

 

עוזי נבון

וכמובן, אם שנות ה-70 נתנו לנו ביצוע אינטסיבי ומינימליסטי, השמונים ביצוע ניו-וייב עגמומי וה-90 שני ביצועים מלוקקים, יבואו שנות האלפיים ויתנו לנו ביצוע היפסטרי. במקרה הזה, עוזי נבון והפרסונה הכאילו דיסקו-סבנטיז שלו. מלאכותי? ללא ספק. אבל ביצוע gender-switched כיפי, אין מה לעשות.

Comments Off on סיפור כיסוי: לך איתה

May 04 2015

סיפור כיסוי: מחשבות על לאונרד כהן

1

יש משהו בלאונרד כהן שמזמין גרסאות כיסוי. אולי זה הקול המאד דיסטינקטיבי שלו, שמנוגד הרבה פעמים לקולות של זמרות הליווי ו-(בעיקר בשנות ה-80) למוזיקה והכלים. כשהייתי צעיר, הכרתי הרבה שירים שלו, אבל לא אהבתי להקשיב לו שר אותם. אהבתי את הביצוע של REM ל-First We Take Manhattan ואת הביצוע של הפיקסיז ל-I Can’t Forget (שהוא עדיין ביצוע נפלא), הרבה לפני שהתחלתי לאהוב את סגנון השירה שלו עצמו.

אני חושב שיש בזה משהו כמו עם טום וייטס. הקול של כהן וסגנון השירה שלו כ”כ מובהק, שאמנים אחרים יכולים או לנסות לחקות אותו (מה שאף פעם לא נגמר טוב), או לתת פרשנות יצירתית יותר משלהם. במקרה של כהן זה עובד טוב. במקרה של וייטס – הרבה פחות.

 

2

ב-2009 כהן התראיין לגרדיאן הבריטי, וכשנשאל לגבי השימוש הנרחב בשיר Hallelujah בפסקולים, הוא אמר “אני חושב שזה שיר טוב, אבל אני חושב שיותר מדי אנשים שרים אותו”.  אין ספק שזה נכון. גם אם נתעלם מהביצוע הלעוס למוות של ג’ף באקלי (שגם פותח וסוגר את “סופשבוע רגוע” של גלגל”צ כל שבוע, כך למדתי מעמוד הפייסבוק המצויין  מוזיטריוויה), הנה כתבה מלפני כמה חודשים שמדרגת 60 (!) ביצועים שונים של השיר. ואני אישית  מכיר קאברים בעברית, ספרדית ונורווגית.

אני לגמרי מבין למה לכהן עצמו נמאס מזה, כשיש לו עוד שירים מאד ראויים קבורים ברפרטואר שלו. ועדיין יש ביצועים שאני אוהב. של ג’ון קייל, ושל הדרזדן דולס, וגם של רופוס ויינרייט, גם אם הוא מנסה להשמע כמו קייל.

 

3

Famous Blue Raincoat הוא שיר מצויין, אבל הוא אתגר מעניין למבצעים. השיר כתוב כמכתב שכותב כהן למאהב החדש של אהובתו. ובהיותו מכתב, כהן מסיים אותו בחתימה.

Sincerely, L. Cohen.

ומה אמור לעשות עכשיו מבצע חדש? אם הוא משאיר את השורה המקורית, הוא יוצא קצת מוזר, מקריא מכתב אישי של מישהו אחר. ואם הוא משנה את הציטוט ומכניס את השם שלו עצמו, הוא יוצא קצת יומרני, לוקח בעלות על טקסט מאד אישי של מישהו אחר. מלכוד. 

 

תגובה אחת

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים