ארכיון התגית 'יעקב ליצמן'

Aug 03 2009

משחק כובעים

ואם נמשיך לרגע את הקו הפוליטי מאתמול, אני שמתי לב היום למשהו כשדיברתי עם כל מיני אנשים לגבי (סגן-) שר הבריאות ליצמן, והוא מהות התפקיד המיניסטריאלי שלו. אני חושב שיש כאן הרבה ציניות ויאוש שמחלחלים לתודעה, ולכן חשוב להבהיר את הנושא.

יעקב ליצמן, ח”כ מטעם יהדות התורה, מחוייב מתוקף תפקידו לשרת את ציבור בוחריו. הוא חלק מסיעה סקטוריאלית, ואין להלין עליו כי כמחוקק, הוא פועל למען האינטרסים של המגזר שלו.

יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות, מחויב מתוקף תפקידו לדאוג לכלל אזרחי מדינת ישראל, למשרד הבריאות ולמערכת הבריאות. הוא חלק מהממשלה המכהנת של מדינת ישראל כולה, ומונה ע”י ראש הממשלה, לא נבחר ע”י ציבור הבוחרים. הוא משרתו של הציבור – civil servant.

יותר ויותר אני מרגיש שהציניות מחלחלת לרמת הציפיות, שלי ושל אחרים. “הוא ממפלגה סקטוריאלית – ברור שכשר הוא יעדיף את המגזר שלו”. זה עיוות של התפקיד – הסקטוריאליות צריכה לבוא לידי ביטוי בבית המחוקקים, לא בממשלה. ברור לי שכל עוד אין הפרדה בין הזרוע המחוקקת והמבצעת אי אפשר יהיה לנתק בין השניים לחלוטין, אבל אנחנו לא צריכים לוותר על השאיפה לכך. כשהציניות משתלטת, ואנחנו רק מושכים בכתפיים ואומרים “טוב, נו, מה כבר אפשר לצפות? ככה זה עובד”, אז אנחנו מפסיקים לבוא בדרישה שדברים ישתנו. ואז למה להם להשתנות?

4 תגובות

Aug 03 2009

יריקה בפרצוף

מגיע לו רופא לעבודה, בבית החולים. הוא עייף, כי הוא בקושי הספיק לישון בין משמרת למשמרת, כי התקנים לרופאים בבתי חולים בישראל נקבעו בשנות השישים, ולא עודכנו לאוכלוסיה הנוכחית. אבל הוא בא לעבודה. הוא בא לטפל בחולים. אולי הוא רופא צעיר, עדיין חדור תחושת שליחות, רוצה לעזור לאחיו האדם. אולי הוא רופא ותיק – מריר, מתוסכל משנים של משכורות עלובות ואיומים על חייו מחולים שמרגישים שמגיע להם יותר. זה לא ממש משנה. הוא מגיע לעבודה, רופא ישראלי, בשביל לעזור לאנשים.

וחוטף יריקה בפנים. לא סתם יריקה – לא, ליריקות הוא כבר רגיל. כאן כבר עלינו מדרגה. “מֶנגלה!”, הם צועקים ברחובות. “הוא עושה ניסויים על ילדים!”. וזה לא משנה אם הרופא הוא דור שלישי לניצולי שואה, או שהוריו בילו את שנות החמישים במעברות לעולי מרוקו, או שעלה מרוסיה בשנות ה-90. קריאות “מנגלה” הן תופסות לכולם, ולא רק בישראל. אין כמעט רוע שמתקרב לשם הזה, שהפך לשם דבר לחוסר אנושיות, לרשע האולטימטיבי. אין משהו שיכול לפגוע יותר ברופא שבא כל בוקר, בין אם בשמחה או במרירות, בהתלהבות או באפאתיות, אבל בא כל בוקר לעזור לאנשים.

אבל בכל זאת יש משהו אחד שבכל זאת גרוע יותר. כשיעקב ליצמן, סגן שר הבריאות – סגן שר בשם בלבד, כי אין ממש שר מעליו  – ליצמן, שהוא בעצם הבוס של הרופאים כולם, בכל בתי החולים הציבוריים, איפה שהרופא הלא-כל-כך-תיאורטי שלנו עובד – ליצמן בא לאותו המון שעומד מחוץ לבית החולים וקורא “מנגלה”, שמאיים על חייהם של רופאים – לא באוויר, אלא בשיחות טלפון מאיימות באישון לילה. ליצמן בא לאותו המון שעומד מול עובדיו, רופאיו, ולא עומד מולו. לא. הוא שולף מכיסו מאות אלפי שקלים ושם אותם כערבות לאותה אם לילד המורעב. וזה לא משנה אם היא הרעיבה או לא הרעיבה – את זה אני אשאיר למשטרה ובית המשפט להכריע. מה שמשנה הוא שמאחוריה התייצב המון אלים, שעלה על בתי החולים ובפיו שטנה ושנאה ורעל ורצח. מול ההמון הזה התייצב ליצמן, ובכספו אמר את דברו.

ומה אמור להבין אותו רופא לא כל-כך תיאורטי? כשהבוס שלו, סגן-השר-במעמד-של-שר שלו, מוציא ממיטב כספו – הרבה יותר ממשכורת שנתית של רופא ממוצע – כדי לתמוך ולהגן על המאשימים אותו בזוועות? איך הוא יכול לראות את זה כמשהו חוץ מיריקה בפנים לממסד הרפואי כולו, ולרופאים אישית?

12 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים