ארכיון התגית 'ג’ימייל'

Oct 11 2013

על ג’ימייל וממשק המשתמש הכמעט-טבעי

כשהאייפון הראשון יצא, הפוקוס השיווקי של אפל, באופן מוצדק לחלוטין, היה על ממשק ה-multitouch שלו. הוא היה מהפכני. לא סתם מסך המגע – כאלה הכרנו כבר הרבה זמן – אלא ממשק שמשתמש בכל מיני תנועות שונות על המסך כדי לעשות מניפולציות למה שאנחנו רואים. חלק מאותן תנועות לא ממש שרד – רוב האפליקציות לא משתמשות בתנועות של סיבוב כדי לסובב משהו בתוכן, אבל תנועת ה-pinch to zoom נהייתה אוניברסלית. הסיבה לזה היא שהיא תנועה מאד אינטואיטיבית. אתה דוחס משהו להקטין אותו, מרחיב אותו כדי להגדיל.

הקסם האמיתי שמאחורי הפעולות הללו, מה שהפך את האייפון למהפכני1 זה העובדה שהן מדלגות על התיווך שאנחנו רגילים אליו בממשקי משתמש. כשאני עובד עם עכבר, אני אולי משכנע את עצמי שתנועת היד שלי מעתיקה קובץ או גוררת חלון, אבל אני בעצם מזיז את היד על השולחן, שגורמת לתנועה מקבילה של סמן על המסך, ושם מתבצעת הפעולה. יש כאן פער תיווך בין הפעולה לתוצאה. בא האייפון והסיר את פער התיווך הזה – כשאני עושה זום לתמונה, אני עושה את הזום על התמונה. זו הסיבה שאנשים למדו להשתמש במכשיר כל כך בקלות – יש משהו טבעי בתנועות הללו, ולא פלא שהתחום מכונה Natural User Interfaces.

למשוך את האוויר

אחד הפיתוחים של נושא ה-Natural user interface בטלפונים הוא ה-Pull To Refresh. אותה מטאפורת ממשק שהתחילה את חייה בתוכנת הטוויטר Tweetie לאייפון, נקנתה ע”י טוויטר (שמחזיקה בפטנט עליה, ככל הנראה, אבל לא ברור אם הוא נאכף) ומצא את דרכו לאפליקציות כמו פייסבוק ואחרות.

IMG_4262

הרעיון כאן הוא גם די אינטואיטיבי. ברגע שהפנמת שמידע חדש מגיע מלמעלה, במעלה ה-newsfeed, אז למשוך את כל הרשימה למטה יביא לך את הפריטים החדשים. אולי זו מטאפורת שימוש טיפה יותר מורכבת מאשר pinch to zoom, אבל זה עובד, וזה נוח.

ואז גוגל נכנסו למשחק.

באחד העדכונים האחרונים של אפליקציית ג’ימייל לאנדרואיד, גוגל הוסיפו גם את הפיצ’ר של pull to refresh. אבל הם פספסו לחלוטין את הפואנטה. בגרסה של גוגל, מדובר ב-swipe to refresh, כלומר להעביר את האצבע כלפי מטה על המסך, מה שיוזם את פעולת ה-refresh. כלומר יש כאן משהו שהרבה יותר דומה ל-mouse gestures שזמינות במגוון דפדפנים: תנועות מיוחדות עם העכבר שמבצעות פעולות.

למה זה מפספס את הנקודה? כי הפואנטה ב-natural user interfaces היא שאין את פער התיווך, כמו שאמרנו. אני עושה מניפולציה ישירה, עם האצבע שלי, לישויות שמופיעות על המסך. מגע ישיר. אבל ב-swipe של ג’ימייל, כמו עם ה-mouse gestures, התנועה היא פשוט סימן ידוע ומוסכם שגורם לפעולה שרירותית שמקושרת אליו. זה נראה כאילו אני מזיז את הפריטים במסך, אבל אני בעצם לא. באותה מידה התנועה שלי היתה יכולה להיות עיגול. או פנטגרמה. מדובר כאן בסוג של לחש או השבעה, שאין דרך אינטואיטיבית לקשר בינה לבין התוצאה. מיסטיקה בהתגלמותה.

image

אני מגזים, כמובן. אני עליתי על התנועה הזו באופן מאד אינטואיטיבי ואני משתמש בה בעקביות, אבל זה בגלל שה-pull to refresh כבר הרגיל אותה למטאפורה. ההבדל הפרקטי בין המימוש של פייסבוק או טוויטר לבין זה של ג’ימייל הוא מאד קטן – האם בזמן המשיכה למטה יש אנימציה של משיכה, כמו בשאר העולם המודרני, או שהאצבע שלי סתם מחליקה על המסך בלי לקבל חיווי חזותי של המשיכה. זה נראה כמו הבדל קטן, אבל הוא עצום. החיווי הזה הוא מה שמאפשר לי את האשליה הזו של המניפולציה הישירה של הפריטים על המסך. בלי זה? זה סתם למשוך אוויר.

  1. כן, ברור שאפל לא המציאה כאן שום דבר. היו מערכות מולטי-טאץ’ לא מסחריות כבר בשנות ה-80. עדיין, הם אלה שהביאו את זה לשוק הרחב []

Comments Off on על ג’ימייל וממשק המשתמש הכמעט-טבעי

Mar 29 2011

ענן-בוסר

אני אוהב את הענן. באמת שאני אוהב. אני אוהב את זה שהדואר שלי יושב בג’ימייל וזמין מכל מחשב או טלפון ראוי לשמו. אני אוהב את זה שהמסמכים שלי מסונכרנים עם דרופבוקס, מעודכנים תמיד על שני המחשבים שלי וזמינים גם דרך הדפדפן כשצריך. באמת שאני אוהב את זה. אבל כל הזמן הטכנולוגיה מזכירה לי עד כמה המצב של הענן, ושל אפליקציות ווב בכלל, הוא פרימיטיבי ומגושם יחסית למה שאני רגיל אליו על המחשב האישי עצמו.

אני לא מתכוון אפילו להכנס להתלהבות התקשורתית שיש כל פעם שגוגל מוסיפה פיצ’ר טריביאלי לג’ימייל (חדש! אפשר לגרור קבצים אל תוך הודעה! באמת? דראג-אנד-דרופ זה מה שמלהיב אותנו היום?), אלא למחסור מאד בסיסי ביכולת של הענן לתפקד בלי המחשב האישי שלי. אני יכול לשלוח מייל מהאתר של ג’ימייל או לשמור מסמך באתר של דרופבוקס, אבל אני לא יכול לקשר בין השניים באופן ישיר. אם אני רוצה לצרף למייל מסמך מדרופבוקס, אני צריך לשמור אותו, ידנית, לספריה זמנית במחשב האישי שלי, ואז לצרף אותו חזרה למייל שלי. וזה מטופש. זה ממש ממש מטופש.

ואפילו יותר משזה מטופש, זה גם מיותר. בשביל שג’ימייל יוכל לדבר ישירות עם דרופבוקס, כל מה שצריך זה ששני השירותים יממשו איזה פרוטוקול משותף שיאפשר להם לדבר אחד עם השני. פרוטוקול כזה כבר קיים – WebDAV – אבל יכול להיות שקיימים כבר פרוטוקולים יותר נוחים, פשוטים ויעילים. עכשיו רק צריך שג’ימייל יתמכו בזה, ויאפשרו לי להגדיר, כחלק מהגדרות החשבון שלי, שורה של שרתי מסמכים שאיתם הייתי רוצה לעבוד, ולתת לי לקשר ישירות.

אפשרות נוספת היא לעשות את זה דרך הדפדפן, או אפילו מערכת הפעלה. שחלונית בחירת הקבצים שקופצת כשאני לוחץ Attach תתן לי אפשרות לגשת גם לדרופבוקס שלי. מיקרוסופט כבר עושה דברים דומים עם שרתי SharePoint, אבל התמיכה מוגבלת, בעייתית, ובעיקר לא נותנת מענה לצורך שזה יעבוד מכל מקום, מכל מחשב. אבל זה עדיף על למלא את ספריית ה-Temporary Files שלי עם קבצים מיותרים, זה בטוח.

10 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים