ארכיון התגית 'גאוגרפיה דמיונית'

Oct 21 2012

שער האויב נמצא למטה

כדי לנקות את הראש, החלטתי לקרוא מחדש את סדרת ספרי אמבר של רוג’ר זילאזני, אחת הסדרות החביבות עלי בכל הזמנים. לא קראתי אותם כבר כעשור, בניגוד להרגלי עם ספרים שאני אוהב, והחלטתי לראות איך הזמן – והגיל, והעובדה שהטעם שלי קצת השתנה והתרחב בשנים האחרונות – השפיע עליהם.

ובכן, אני שמח לבשר שאני עדיין אוהב אותם, או לפחות את החמישיה הראשונה, שרק אותה טרחתי לקרוא מחדש. דווקא הספר הראשון, להפתעתי, הרגיש פחות מוצלח, הסגנון פחות קולח וקצת מתפזר, אבל החל מהספר השני הוא תפס אותי שוב. כן, הם סובלים מכל הבעיות שהן סבלו מהן גם כשקראתי אותם במקור בגיל חמש-עשרה, אבל אם השלמתי אז עם הבעיות, אין לי בעיה לעשות את זה גם עכשיו.

אבל משהו מעניין יותר עלה בראשי הפעם, והוא קשור לגאוגרפיה של אמבר, ושל הקוסמולוגיה של העולם אותו יצר שם זילאזני. למי שלא מכיר, ה-“אמבר” שבכותרת הספרים היא העיר (והממלכה) האמיתית שבמרכז היקום, המקום האמיתי היחיד. כל עולם קיים או אפשרי (כולל העולם שלנו) הוא צל שמוטל ע”י אמבר, השתקפות של אספקט כלשהו של העיר. נסיכי אמבר ניחנו ביכולת להלך בין הצללים, לנווט במארג המציאויות החלופיות ולמצוא (או לברוא, תלוי את מי שואלים) את המציאות המדויקת שבה הם מעוניינים. או ככה, לפחות, מאמינים הנסיכים בתחילת הסדרה. בשלב כלשהו בעלילה מתגלה תופעה חדשה, הדרך השחורה", המובילה אל אמבר כשהיא חוצה את כל הצללים, ומובילה הרחק מעבר למציאויות שבהן נוח לנסיכי אמבר, אל ממלכות התוהו – הקצה השני של הקיום, שהופך את המערך הקוסמולוגי של אמבר למערכת דו-קוטבית, עם אמבר בצד אחד והתוהו בשני.

אנשים שלא מבינים בגאוגרפיה דמיונית

כאן עצרתי רגע וחשבתי. אם אמבר היא מרכז הקיום, וכל הצללים מקיפים אותה, אז לאיזה כיוון, בעצם, נמשכת הדרך השחורה? איפה ממלכות התוהו יחסית לאמבר? מצד אחד, הליכה בצללים היא פעולה שכוללת תנועה במרחב, תוך שינוי המציאות שסביבך, אבל היא לא תלויית כיוון, ואפשר להגיע לכל צל מכל כיוון. מצד שני, קיומה של הדרך השחורה, שהיא קו בעל כיוון ברור, קצת מקבע את אמבר במרחב יחסית לממלכות התוהו.

אצלי בראש כל המערכת הזו התקבעה, אי אז בשנות ה-90, כמפה דו-מימדית בה אמבר נמצאת בצד שמאל – או מערב, אם תרצו – וממלכות התוהו בקצה הימני, או המזרחי. המערכת דינאמית, כמובן, אבל כמו גירוסקופ שמתאזן מחדש, גם כשכל הצללים זזים ואנחנו בוחרים כיוון אחר, יש עדיין ציר אחד שנשאר קבוע.

אז החלטתי לפתוח את הדיון קצת, ושאלתי בטוויטר מה דעתם של אנשים אחרים שקראו את הסדרה. כאן הופתעתי מהתגובות, שהיו שונות ואפילו הפוכות לתפיסה שלי, גם אם שרירותיות באותה מידה. “בדיוק כמוך, אבל הפוך!”, אמרו חלק. “אמבר למעלה, תוהו למטה”, אמרו אחרים, או להפך. היה אחד עם “אמבר קרוב, תוהו רחוק” רלטיביסטי, ואפילו אמברוצנטריסט אחד עם “אמבר במרכז, ממלכות התוהו בטבעת מסביב”. כיוונים הפוכים! חוזר התמצאות מרחבית! או, כמו שציין @jobobarel:

זה בכלל לא הגיוני. זה הרעיון הכי מגוחך ששמעתי בחיי. שטות גמורה. ״אנשים שלא מבינים בגאוגרפיה דמיונית״.

קווים, כיוונים וכל שושנת הרוחות

התפיסה שהכי צרמה לי מבין כלל התגובות היתה דווקא זו שאני חושב שהיא, עקרונית, הכי נכונה:

מה הבעיה כאן? שאני מסכים עם התפיסה של התוהו כהיקף, מכיוון שהוא מוגדר בתור המקום אליו מגיעים ככל שמתרחקים מאמבר. מדובר על אזור בלי חוקים, אזורים בהם גם ההולך בצללים מאבד את השליטה שלו על המציאות, ולכן התוהו מכיל את הכל והוא נמצא בכל מקום. אבל מה הבעיה? שיש לנו את הדרך השחורה – קו ישר ומוגדר שמעגן את מערכת הקטבים שלנו. הוא מגיע מאמבר, ממרגלות הר קולוויר, לנקודה מאד מסוימת. אפשר להגיד שזו נקודה שרירותית על הטבעת של התוהו, אבל אי אפשר להתעלם מהחשיבות של הנקודה הזו ספציפית, שמתוארת ע”י קורווין בספר החמישי בתור “המצודה השחורה הידועה בשם ממלכות התוהו”. מדובר על מצודה ספציפית בה גרים אצילי התוהו, ולא נקודה שרירותית בתוך התוהו הגולמי.

שנית, בנוגע לטענות ה-“אמבר היא למעלה”, כאן אנחנו נתקלים בהרבה מידע מבולבל שזילאזני סיפק לנו:. בספר השלישי, למשל, בסימן החד קרן, קורווין מדבר על “הדרך השחורה המגיעה על למרגלות קולוויר”, כשקולוויר, בתורו, מתואר בספר הראשון כ-“הר אשר פונה אל הזריחה, ומחבק את אמבר כאם את ילדה". מכאן, אני מאמין, הגיעה התפיסה שלי של אמבר בפאתי מערב: אם הדרך מגיעה עד קולוויר, וקולוויר הוא מזרחית לאמבר, אז ברור שהדרך השחורה ממשיכה הלאה ומזרחה.

אבל זילאזני ממשיך לבלבל בהמשך. בספר השני, תותחי אוואלון, קורווין מסתער על אמבר, אבל מגלה שהיא מותקפת ע”י יצורים ש-“הגיעו מכיוון מערב, לאורך הדרך השחורה”, כלומר הפוך בדיוק לדימוי שהיה לי בראש. אבל בספר השלישי שוב, אנחנו מוצאים את קורווין טוען כי “הדרך השחורה המשיכה לה בכיוון דרום”, והוא חוזר על הכיוון הדרומי עוד כמה פעמים באותו ספר, אבל בהמשך אותה פסקה, “מאמבר והצללים הקרובים אליה, דרך השכבות הכהות והולכות של הצללים אשר נמצאים בכל כיוון”. בספר הרביעי, ידו של אוברון, קורווין מתאר את מיקומו כ-“עם הים בגבי, הדרך השחורה משמאלי, וקולוויר מימיני”. אבל גם זה רק מבלבל אותנו, לאור סצנה קצרה בספר הראשון שם מרומז שהים הוא מזרחית לאמבר: “באיזו גדה של הנהר אתה?” – “השמאלית, אם פני אל היום. הצפונית”. מה שיחזיר את הדרך השחורה לכיוון דרום.

בקיצור, אני לא ממש יכול להאשים את המבולבלים. זילאזני בעצמו, כך נראה, שינה את דעתו בין הספרים, והגיאוגרפיה הפלואידית גם ככה של אמבר לא היתה לגמרי סגורה בראש שלו. אז למה שתהיה סגורה אצלנו?

אז למה לי גיאוגרפיה עכשיו?

אחד האספקטים המרכזיים בספרות פנטזיה היא ה-subcreation, בריאת העולם הדמיוני שבו מתרחשת העלילה. זה חלק זניח הרבה יותר בספרות ריאליסטית ואפילו במדע בדיוני, גם כזה שמתרחש בעולמות רחוקים, אבל בפנטזיה הוא קריטי, בין אם כאקט דתי של הומאז’ למעשה הבריאה, כפי שזה היה בשביל טולקין, או כדרך ליצירת אפקט הריחוק הפנטסטי שרבים מהקוראים מחפשים בז’אנר. אבל עוד סופרי פנטזיה רבים, מטולקין והלאה, דואגים לספק מפות מפורטות ומדוקדקות של העולם, דווקא יש הרבה קסם בעולמות פנטזיה פחות מוגדרים, כמו אמבר, בהם הגיאוגרפיה יותר מדי מורכבת או סתם לא משורטטת, שגורם לזה שלכל אחד יש תפיסה גאוגרפית אחרת. אולי הציפיה הזו לעולם פנטזיה בו הדיאלוגים מלאים במילים זרות-לשם-הזרוּת, בו יחידות הזמן והכסף והמרחק מומצאות, ובו כל צעד ושעל ממופה, אולי לטובת משחק מחשב או משחק תפקידים עתידי – הוא קצת משעמם, או לפחות מתאים לתתי-ז’אנרים אחרים של הפנטזיה.

9 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים