סיפור כיסוי: שני שירים התפצלו בחורש צהוב

פורסם ב:

התיישבתי לפני כמה ימים לכתוב את הפוסט הזה, ולכתוב על גרסאות כיסוי ל-Where Did You Sleep Last Night – שיר בלוז זועם וכואב שאותו הכרתי, כמו רבים אחרים, מהביצוע של נירוונה בהופעת האנפלאגד שלהם. לא תכננתי לקשר לביצוע הזה, אלא לכמה ביצועים מוקדמים יותר, חלקם מאד שונים מזה שרל קורט קוביין. אבל ככל שצללתי, גיליתי שההיסטוריה של השיר הזה ארוכה ומפתיעה יותר ממה שציפיתי.

ג’יי אי מיינר ומטפסי ההרים

הביצוע המוקדם ביותר שמצאתי הוא זה, מ-1935. אחריו, נראה שהביצועים התפצלו לשתי משפחות כלליות. משפחת ה-Longest Train, שמתמקדת בעצב של הזמר על כך שבת זוגו עזבה אותו – והרכבת המתרחקת שעליה היא יושבת היא הארוכה יותר שהוא ראה. מהצד השני, יש את משפחת ה-Where Did You Sleep Last Night, שם הזמר לא עצוב כמו שהוא כועס, ובת הזוג לא עזבה, אלא בגדה – בין אם במציאות או בהזיות הקנאה של הזמר. בין אם זה נאמר או לא, הסוף של הסיפור הזה ידוע, ועקוב מדם.

הביצוע הזה, המוקדם, משלב קצת משניהם. מצד אחד, הדגש הוא על הרכבת המתרחקת והטון לא נשמע מאד כועס לאוזני (אם כי הפרשי השנים יכולים לשנות את הציפיות שלי מהטון). מצד שני, הרכבת כאן לא נושאת את בת הזוג הרחק ממנו – היא דרסה אותה למוות, וגופתה מוטלת לצד הפסים.

Leadbelly

הביצוע של Leadbelly ללא ספק הוא זה שהשפיע על הביצוע של קוביין. זה לא ש-Leadbelly הוא דוגמה קלאסית למאפיינים של הסוג הזה של הבלוז, כמו שהם הותאמו רטרואקטיבית למידותיו. ביצוע מוצלח ומלנכולי.

ג'רי ריד (עם טום ג'ונס)

[הנה קישור לביצוע, אבל הוא חסום ל-embed בפוסט]

הנה דוגמה לכיוון השני שהשיר הזה התגלגל. שיר קאנטרי, ללא זעם ומוות (אבל עם עצב, שהוא הרי התימה הנפוצה ביותר בקאנטרי), ועם טום ג'ונס במלוא הסבנטיזיות שלו, כשהוא גורם לך לשכוח לחלוטין שהוא בכלל מויילס, ולא מג'ורגיה. יש לנו שם את ה-Longest Train, ואין לנו Where Did You Sleep.

Ma Negresse – ניית'ן אבשייר

בשלב כלשהו, גרסת ה-Longest Train התגלגלה לה, כך מסתבר, להיות סטנדררט קבוע במוזיקת קייג'ן, מוזיקת ג'ז צרפתית-שחורה מלואיזיאנה. הביצועים שם – כמו זה, "הכושית שלי" מ-1967- כמעט ולא מזכירים את הביצועים האחרים, אבל התפתחו מהם. לא הכרתי את הז'אנר הזה בכלל, והוא די מלבב, אני חייב להגיד.

מארק לאנגן

ולבסוף, הגרסה שהיתה ההשראה הישירה של קורט קוביין – מארק לאנגן, מלהקת הגראנג' הנידחת The Screaming Trees שהוציא אח"כ אלבומי סולו מוצלחים בהרבה. זה מהאלבום סולו הראשון שלו, וקורט קוביין מנגן איתו שם.


פורסם ב:

by

Comments

תגובה אחת על “סיפור כיסוי: שני שירים התפצלו בחורש צהוב”

  1. תמונת פרופיל של Haelsa
    Haelsa

    הגרסה של Leadbelly היא האהובה עלי (בעצם לא הכרתי אף אחת מגרסאות האחרות), אבל גרסת הקייג'ן ממש מעניינת, וגם הפוסט.