Neverwhere / Neil Gaiman
באיחור של כחודשיים לאחר שקראתי אותו, וכ-16 שנה אחרי שיצא לאור, התיישבתי לכתוב ביקורת לספר של ניל גיימן ע”פ סדרת הטלוויזיה שכתב יחד עם לני הנרי, ושתורגמה לעברית כ-“לעולם-לא-עולם”, שם די מטופש, לדעתי, שאולי מתרגם באופן מילולי את המקור האנגלי, אבל מפספס לדעתי את תחושת המיקום שהמקור מנסה להעביר (גם לא בהצלחה גדולה מדי, אבל ניחא).
אבל הביקורת הראשית שלי על הספר (ועל סדרת הטלוויזיה גם) היא לא על השם שלו, אלא דווקא על אלמנט שמהווה חלק מהותי בהרבה. הרעיון הבסיסי שמאחורי העולם של הספר הוא שבמקביל ללונדון הרגילה, הידועה, המוכרת, יש גם את לונדון של מטה – עיר המתקיימת במקביל על גגות הבניינים ובמנהרות הביוב, ברכבת התחתית ובסמטאות חשוכות. בכל מקום שבו האנשים הרגילים לא מסתובבים, מתקיימים חיים מקבילים, קסומים, אלימים ומוזרים. זה לא מוטיב חדש לגיימן. הוא חוזר אליו שוב ושוב. בסאנדמן, למשל. אבל כאן הפוטנציאל שמרקד שם ברקע נמצא בקדמת הבמה. אבל כאן גם, לפי דעתי, הפספוס הגדול של הספר.
היתרון הגדול של ז'אנר הפנטזיה האורבנית, של ספרות של עולמות מקבילים, היא המשחק בין המוכר לבין המוזר. המראה המעוותת שמוצבת מול המציאות שלנו ומראה לנו אותה בזוויות לא צפויות. ולעולם-לא-לעולם עושה את זה, במידה מסוימת: האלמנט המזוהה ביותר של הספר הוא מפת התחנות של הרכבת התחתית של לונדון, שמהווה את הקישור הראשי בין העולם שלנו לבין העולם המוזר של לונדון של מטה. גיימן משחק על השמות המוכרים של התחנות ע”י לתת להם פירושים אחרים, מילוליים יותר. תחנת Knightsbridge מקושרת לגשר פיזי, גשר הלילה – Night’s Bridge – אותו צריכות הדמויות לחצות. תחנת Earl’s Court אינה תחנה בכלל, אלא באופן מילולי the earl’s court – קרון רכבת נודד בו ישב הרוזן וקיבל קהל אל חצרו. ו-Blackfriars הפך משם של תחנה למסדר של נזירים שחורים.
כל זה טוב ויפה, ואמור היה לתת לקורא תחושה של עולם זר המשולב בעולם שלנו, כמו שבהארי פוטר מתחבאת לה Diagon alley ליד רחוב צ’רינג קרוס, וכמו שהרכבת להוגווטס מסתתרת ברציף תשע ושלושת-רבעי. אבל גיימן לוקח את זה טיפה רחוק מדי, ומפספס. ברגע שריצ’רד, הדמות הראשית, עובר ללונדון-של-מטה, לונדון-של-מעלה כבר די מתה, בשבילו ובשבילנו. אנשי לונדון-של-מטה לא מתערבבים עם לונדון-של-מעלה, וחוץ מנקודה אחת (שמאד אהבתי) בה מציע הרוזן לאורחיו כיבוד כיד המלך המגיע כולו ממכונות השתיה והחטיפים שעל רציף הרכבת, אין כמעט מגע בין העולמות. לונדון-של-מטה היא כל כך זרה עד שאנחנו מפספסים את תחושת המוזרות-הקרובה, ומקבלים עולם פנטזיה שמלא במשחקי לשון על שמות של תחנות, אבל שבפועל היה יכול להתקיים מתחת ללונדון של מאה ה-19 באותה מידע כמעט כמו זו של שנות ה-90 של המאה ה-20. למקם ספר פנטזיה בלונדון זה דבר נפלא, אבל ברגע שהוא כל-כך זר, הוא כבר היה יכול להיות נרניה באותה מידה, כי אנחנו לא מקבלים מזה שום דבר.
חזרתי על המילה “פספוס” מספר פעמים, אבל אני רוצה להדגיש שאני מאד נהניתי מהספר (וגם מסדרת הטלוויזיה, למרות שהיא התיישנה מאד, בעיקר האפקטים). גיימן יודע לספר סיפורים, הוא קולח וזורם, ויש לו את האלמנטים הפנטסטיים האידיוסינקרטיים האהובים שלו. רק האלמנט הזה, של המוזר-המוכר, קצת הלך לאיבוד. אני בכל זאת ממליץ.
Comments
10 תגובות על “יומן קריאה: לונדון היא לא נרניה”
היי אבנר!
קראתי רק את American Gods של גיימן, שממש לא אהבתי. תוכל להמליץ לי על ספר טוב שלו? יש לו ממש הרבה מעריצים ואני אוהב את הרעיונות הכלליים שלו, אבל בינתיים הרגשתי שהוא קצת מייגע.
חג שמח!
@יוסי
עשן ומראות – סיפורים קצרים ופואמות – חלקם קיצוניים מאוד, חלקם לוקחים זוית מיוחדת על סיפורים ידועים, חלקם נוגעים ללב, וחלקם שילוב של הנאמר לעיל
קורליין נהדר – וגם העיבוד שלו לסרט. קצר יחסית ולא מתברבר
טוב נו, אני אוהב פחות או יותר כל מה שהוא כותב.
אם ספר כמו אלים אמריקאים מיגע אז גם בני אנאנסי לא בשבילך. העלילה קצת מתפתלת מדי – שני הספרים אגב מרגישים "טים פאוארס-ים" בשל ההתפתלויות. אבל אני גם אוהב את מה שפאוארס כותב אז שכח מזה.
@אבנר
מאז קראתי הספר, כל ביקור בלונדון גורם לי להציץ לרגע בסמטאות חשוכות, תחנות רכבת ופינות אפלות, אולי המרקיז נמצא שם?
אני מאד אהבתי את אלים אמריקאיים, אז אולי ההמלצות שלי לא יעבדו בשבילך, אבל גם אולי זה האובססיה האמריקאית האישית שלי. מאד אהבתי את הסאנדמן, כמובן, אבל לא קראתי הרבה ספרים-ספרים שלו מעבר לאלים אמריקאיים ו-Neverwhere.
אגב, חן, לא חשבתי על הדמיון לפאוורס עד עכשיו, אבל אתה צודק, זה ממש מזכיר לי עכשיו את Last call. וזה דבר טוב, טוב מאד.
הפוסט הזה הזכיר לי את ההרצאה שלך ב'עולמות' (מן הסתם לא במקרה, אבל לפוסט הגעתי רק עכשיו…) אז רציתי רק להזכיר לך את הפרויקט המופרע החדש של ניל סטיבנסון שהזכרתי שם בחטף, ההוא על המונגולים.
http://mongoliad.com
בעצם זה לא רק של סטיבנסון, אבל אפשר להרגיש את הרוח שלו מאחורי הטירוף עתיר-הפרטים הזה. שקלתי לעשות מינוי, אבל אני חוששת שזה יגזול את רוב זמני, שגם ככה נוטה להתפזר יותר מדי…
מסכים לחלוטין עם האבחנה לגבי הבעייתיות של Neverwhere שמתחיל מנקודת מוצא שמאוד אהבתי ושאני חושב שהיה לה פוטנציאל עצום – היומרה לחשוף את המציאות האלטרנטיבית שקיימת בלונדון, ובעצם בכל עיר משמעותית. קראתי פעם שגיימן פחד בעת הכתיבה שייצא שהוא כותב מעין שיר הלל לחייהם של ההומלסים, אולי בגלל זה הוא בחר במודע ליצור בסופו של דבר ניתוק כמעט מוחלט בין לונדון האמיתית לבין לונדון של מטה.
אני חושב שגם אלים אמריקאים נופל במלכודת דומה, ושם אין הצדקה מוסרית לבחירה של גיימן. באלים אמריקאים יש, לטעמי לפחות, שלושה ספרים שונים, שלא ממש מצליחים להתלכד. יש את עלילת המתח הבסיסית, יש את הסיפור של Roadside America ויש את עניין ההגירה של אלוהויות שונות לאמריקה. איכשהו גיימן לא הצליח ליצור את החיבור הראוי בין שלושת אלה (ובעיקר בין השני לשלישי). כל מי שטייל קצת בארצות הברית שמחוץ למרכזים העירוניים יכול להרגיש את הפונציאל המיתי של מקומות אבסורדיים כמו אלה שחלקים נרחבים בספר מוקדשים להם, גיימן מתקרב לשם, אבל לא ממש מגיע. חלק מהבעיה הוא הבחירה שלו להיות מאוד לא סלקטיבי, אני חושב. אין שום הצדקה הגיונית לנסיון לשלוח גם אלוהויות מצריות קדומות לארצות הברית, אבל גיימן לא עומד בפיתוי.
מה שמפתיע ומאכזב מאוד בכשלונות האלה הוא ההשוואה בינם לבין ההצלחה של סדרת The Sandman. מה שגיימן הצליח לעשות בקומיקס באופן מושלם כמעט לנושאים הכי גדולים וטעונים של הקיום האנושי לא ממש מצליח לו בשני הספרים האלה דווקא כשהנושאים הנבחרים הם לכאורה קטנים הרבה יותר.
שחר: למה אין הצדקה הגיונית? התיאוריה שמצרים קדומים הגיעו ליבשת אמריקה היא כבר לא רק חצי-ניחוש תור-היירדאל-י, יש לה ביסוס מחקרי נוסף בדמות שרידים של קוקאין וטבק שנמצאו במומיות מצריות (אני אישית אמנם קראתי על זה במאמר פופולרי באתר ההומור Cracked – ר' הפריט הראשון ברשימה שכאן: http://www.cracked.com/article_19769_5-baffling-discoveries-that-prove-history-books-are-wrong.html – אבל בספר שבקישור הראשון משם אפשר למצוא שם הפניות ל*כמה* מחקרים אקדמיים רלוונטיים). באופן כללי, נראה שלא רק הוויקינגים אלא גם תרבויות עתיקות אחרות מצאו את דרכן לאמריקות, אבל לרוב לא נשארו שם יותר מדי, כנראה כי המסחר שהיה לא הצדיק את ההשקעה.
זה בענייני מדע. :) לגבי הספרים עצמם, אני אישית אהבתי מאוד את שניהם. אני לא מהאנשים שמכריזים על גיימן כגאון ואליל וכו', אבל מאוד אהבתי גם את 'אלים אמריקאיים' וגם את Neverwhere, ולא הרגשתי באף אחד מהדברים שאתם טוענים שהפריעו לכם. כמובן שקריאה היא בעיקרה חוויה סובייקטיבית, אז זה בהחלט הגיוני, אבל רק רציתי להשמיע את קול הצד השני.
השאלה (לטעמי) היא לא אם אי פעם דרכו על אדמת אמריקה אנשים שהאמינו באלוהויות מצריות קדומות, אלא אם האלים המצריים האלה הם חלק מבליל התרבותויות שנגרס לתוך האמריקנה. לפחות זנ מה שאני חושב שגיימן רצה לעשות.
דווקא איך שאני הבנתי את הספר, זה בדיוק היה העניין – היה שם בליל של כ"כ הרבה אלים מפני שכ"כ הרבה תרבויות הגיעו לשם, והביאו את האלים, ואז או שאכן שכחו אותם ונטמעו באמריקנה (כמו הסיפור של הבחורה מקורנוול והפיסקי), או שהם-עצמם נעלמו איכשהו, אבל האלים נשארו (כמו הסיפור על המושבה הוויקינגית שנמחקה אבל השאירה אחריה את אודין – נאמר שם משהו על זה שכשהגיעו סקנדינבים חדשים מאות אח"כ, הוא כבר חיכה להם שם). לא?
טוב, זה באמת עניין של פרשנות (ואולי גם של הציפיות שלי מגיימן שיכתוב את הספר שהייתי רוצה שיכתוב), אבל אני חושב שהאלים הנורדיים, גם אם אף אחד לא מאמין בהם יותר הם בהחלט חלק משמעותי בתוך התרבות המערבית שמרכזה העולמי הוא עכשיו ארצות הברית, ולכן מעניין לעסוק באופן שבו הם נטמעו לתוכה (ובאותו אופן זה מעניין לגבי אלוהויות של מיתולוגיות לא מערביות רבות של מהגרים). אני לא חושב שאפשר לטעון משהו דומה לגבי אלוהויות מצריות קדומות.
באותו הקשר אני גם מבין את ההחלטה של גיימן להימנע מעיסוק (מפורש לפחות) בישוע ובנצרות, אבל גם היא החלטה מאכזבת.
[…] כל הפנטזיה האורבנית בנויה ככה. לעולם-לא-עולם של ניל גיימן, כפי שכתבתי בביקורת המקושרת, ממוקם […]