כמה מחשבות על התבגרות

כשקניתי את המחשב הנייד שלי לפני שנה, החלטתי להשקיע בו. הרבה זכרון, מעבד מהיר, וכונן שקט, מהיר ואמין. רציתי את האפשרות להריץ עליו כלי פיתוח כבדים כמו Visual Studio, להפעיל עליו מכונות וירטואליות שמריצות מערכות הפעלה שלמות בחלון. אולי אפילו משחקים, חשבתי לעצמי, עם הדים של השנה האבודה שלי, בין 2007-2008, בה ביליתי הרבה יותר מדי זמן ב-World of Warcraft. מחשב חזק. חיית עבודה. מחשב רציני.

בשבועות האחרונים המחשב שלי גוסס לאיטו, כפי שיודעים כל עוקביי בטוויטר, שם אני מתעד את פרפוריו. הכונן הקשיח – השקט, המהיר, האמין – מתפורר לו מבפנים, ואני בתלאות של שירות לקוחות, מחכה עד אחרי החג כדי שיחליפו אותו. בינתיים עליתי על רעיון גאוני, מכיוון ששאר המחשב תקין, להריץ עליו לינוקס. ניתן להפעיל לינוקס ישירות מ-CD, בלי לגעת בעיי החורבות שהן ההרדיסק. פתרון אידאלי, חשבתי, לשימוש בסיסי במחשב. לא יותר.

חששתי בהתחלה מהמהלך הזה, כי לא ידעתי כמה אפשר יהיה באמת לעבוד בלי כל התוכנות שלי. בלי ה-Visual Studio והמכונות הוירטואליות, המשחקים וכל שאר הדברים. אז הורדתי את הגרסא העדכנית של אובונטו והרצתי אותה, כדי לראות מה בכל זאת אפשר יהיה לעשות עם מחשב נקי, ריק כל כך.

הגרסא האחרונה של כרום רצה על לינוקס. היא סינכרנה לי אוטומטית את הסימניות מהמחשב הישן. תוסף קטן מאפשר לי לקרוא טוויטר ישירות מהדפדפן, שם אני גם קורא בלוגים, ודואר, ופייסבוק. מערכת ההפעלה באה עם תוכנת Empathy, המחברת אותי למסנג’ר וגוגל-טוק. מוזיקה אני יכול לשמוע עם הנגן שבא עם הלינוקס, וכנ”ל לראות סרטים.

ב-Visual Studio לא נגעתי ברצינות כבר שנה. אני בקושי משחק משחקים, ואלה שכן, בזמן האחרון, הם משחקי נינטנדו עתיקים שרצים על אמולטור. הדבר היחיד שאני לא יכול לעשות מהלינוקס זה להתחבר לעבודה (שדורשת אקספלורר), וכאן אפילו לא הצלחתי להפעיל מכונה וירטואלית כמו שצריך (בעיות של הדיסק, לא של לינוקס).

* * *

פתאום הבנתי כמה מעט אני עושה עם המחשב שלי. הרבה יומרות היו לי אז, לפני שנה. פרוייקטי תכנות. להריץ מערכות במקביל. איזה דטהבייס או שניים. אבל מאז אני התרחקתי מהטכנולוגיה, והחיים שלי נסובים סביב טקסט. אני קורא טקסטים ב-RSS ומייצר טקסטים לבלוג ולעבודה. ובשביל לעבוד עם טקסטים לא צריך מחשב כזה חזק. אני צריך נטבוק. אני צריך משהו שיודע להציג סרטוני פלאש וכמה פרקים ואיזה סרט באורך מלא מדי פעם. ולהשמיע MP3ים בלי לחרוק. וזו בעיה. כי כחנון מחשבים זה שנים רבות, הרבה מההגדרה העצמית שלי קשורה לחומרה שלי. אנשים פשוטים? הם יכולים להסתפק באיזה סלרון עלוב. אני, אני לא אוותר על שום דבר פחות מהדור האחרון של המעבדים!

אבל אני כבר בקושי יודע מהו הדור האחרון של המעבדים. כרטיס המסך במחשב השולחני שלי בקושי מריץ משחקים מלפני שנתיים, והרעיון של להרכיב בעצמי את החומרה שלי פתאום נראה לי כמו טרחה עצומה. אולי, כדברי צ’יאנה, אני קצת מתבגר. עברתי מלתכנן ללמוד מדעי המחשב ללמוד היסטוריה ו-BA כללי. אני משתתף בסדנאות כתיבה יוצרת. קורא וכותב אפילו שירה(!). עזבתי את העבודה בתכנות ועברתי לעיתונות. זה קצת מוזר לי.