גבולות השליטה

וידאו זה העתיד, הם אומרים לי. כל האינטרנט עובר לוידאו. ספקיות אינטרנט זועקות שוידאו יהרוג את האינטרנט, יסתום את הקווים, אבל כולם רוצים וידאו. אתרים טכניים מתחילים לשתול סרטוני הדרכה במקום תמונות מסך או הסברים טקסטואלים. במקרה הטוב בנוסף, אבל לא תמיד. כבר אי אפשר לסרוק את ה-RSSים שלי לממים, בדיחות ותמונות מצחיקות בלי שחצי מהדברים יהיו קישורים ליוטיוב. פעם, אפשר היה לסמוך על האינטרנט לספק איזה תמונה מצחיקה של חתול כשכלו כל הקצים. היום? סרטונים. חתולים קופצים. חתולים צוחקים. סרטונים בכל מקום.

זה לא שיש לי משהו עקרוני נגד וידאו. וידאו זה טוב. לראות פרקים בסטרימינג זה טוב. יוטיוב זה מצוין. סרטונים של חתולים – באמת שאי אפשר להגיד על זה שום דבר רע. אבל אופן הצריכה של וידאו הוא שונה מצריכה של טקסט או אפילו של תמונות. אצלי, לפחות, זה ככה. טקסט ותמונות אני צורך בקצב שלי. אני יכול לרפרף. אני יכול לדלג. אני יכול לעצור ולחזור אח”כ. בוידאו, ובאופן בולט יותר גם באודיו, אין לי את הגמישות הזו. אני צריך לצרוך את התוכן בקצב שהעורך שלו החליט. אני לא יכול להעיף מבט אחד בסרטון ולקבל תמונה כללית של הצורה שלו, כמו שאפשר עם טקסט. אני יכול לקפוץ קדימה, נכון, אבל זה ניחושים אקראיים בתוך הרצף, ולא דילוג מושכל למקום שמושך את העין.

שליטה, זה שם המשחק. זו הסיבה שצפיה פסיבית בטלוויזיה יורדת לעומת שימוש בטיבו/YesMAX, הורדה מהאינטרנט וסטרימינג. אבל מבחינתי גם זה פסיבי מדי. פרק של 25 דקות לוקח 25 דקות לראות, בלי קשר לכלום. יש פתרונות טכניים של האצת הוידאו תוך שמירה על ה-pitch של הסאונד, אבל אז אני מוותר על הטיימינג הדרמטי או הקומי של התוכן הנצפה. המדיום, ממהותו, מעביר את השליטה לידי הבמאי והעורך, ופחות לידי הצופה.

ראיתי אתרים שמנסים לפתור את הבעיה, או לפחות להקל עליה. מתחת לסרטון יש סטריפ רץ של פריימים מתוך הסרט, וללחוץ עליהם קופץ ישירות לנקודה. זה נותן את אותה תמונה כללית, ממעוף הציפור, של תוכן הסרט. יוטיוב צריכים לעשות גם משהו כזה. אולי ככה אני לא אדלג, בצורה אינסטינקטיבית, על חמישים אחוז מהסרטונים שאנשים מקשרים לי.