ואם נמשיך לרגע את הקו הפוליטי מאתמול, אני שמתי לב היום למשהו כשדיברתי עם כל מיני אנשים לגבי (סגן-) שר הבריאות ליצמן, והוא מהות התפקיד המיניסטריאלי שלו. אני חושב שיש כאן הרבה ציניות ויאוש שמחלחלים לתודעה, ולכן חשוב להבהיר את הנושא.
יעקב ליצמן, ח”כ מטעם יהדות התורה, מחוייב מתוקף תפקידו לשרת את ציבור בוחריו. הוא חלק מסיעה סקטוריאלית, ואין להלין עליו כי כמחוקק, הוא פועל למען האינטרסים של המגזר שלו.
יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות, מחויב מתוקף תפקידו לדאוג לכלל אזרחי מדינת ישראל, למשרד הבריאות ולמערכת הבריאות. הוא חלק מהממשלה המכהנת של מדינת ישראל כולה, ומונה ע”י ראש הממשלה, לא נבחר ע”י ציבור הבוחרים. הוא משרתו של הציבור – civil servant.
יותר ויותר אני מרגיש שהציניות מחלחלת לרמת הציפיות, שלי ושל אחרים. “הוא ממפלגה סקטוריאלית – ברור שכשר הוא יעדיף את המגזר שלו”. זה עיוות של התפקיד – הסקטוריאליות צריכה לבוא לידי ביטוי בבית המחוקקים, לא בממשלה. ברור לי שכל עוד אין הפרדה בין הזרוע המחוקקת והמבצעת אי אפשר יהיה לנתק בין השניים לחלוטין, אבל אנחנו לא צריכים לוותר על השאיפה לכך. כשהציניות משתלטת, ואנחנו רק מושכים בכתפיים ואומרים “טוב, נו, מה כבר אפשר לצפות? ככה זה עובד”, אז אנחנו מפסיקים לבוא בדרישה שדברים ישתנו. ואז למה להם להשתנות?
Comments
4 תגובות על “משחק כובעים”
כן, אבל לממשלה גם יש אג'נדה שאותה קובע ראש הממשלה והוא קובע אותה על סמך המנדט אותו קיבל מהציבור. המדיניות של הממשלה בהכרח מעוצבת לפי הרכב המפלגות המרכיב אותה ורצון בוחריהן. מדיניות "סקטוריאלית" במשרדי הממשלה אינה עניין פסול בהכרח (מבלי להכינס לדיון בעניין ליצמן, איני בקיא בפרטים). מה ז"א מדיניות סקטוריאלית בבית המחוקקים? השר הינו לעיתים מחוקק משנה, היכן שהרשות המחוקקת מתירה לו. הוא אינו רק "מבצע", יש מקומות בהן החוק מתיר לו לקבוע מדיניות באופן מפורש.
אם כבר לתהות על מהות תפקידו של ליצמן, צריך לזכור שלא במקרה הוא סגן שר ולא שר. אילו היה שר, היתה בכך משום הכרה במדינת ישראל כמדינה לגיטימית, ואת זה האנשים ששלחו אותו – בניגוד לאנשי ש"ס, למשל – פשוט לא מוכנים לומר.
אחרי זה, למי יש עוד ספקות שהוא משמש כנציג סקטוריאלי?
יוסי: אם אנחנו נמשיך להתייחס למיצג השווא הזה של "סגן שר במעמד של שר" כחלק מהעמדת הפנים שיהדות תורה לא באמת חלק מהממסד, זה רק מחזק את מחויבותו של ליצמן – אם הוא לא שר עם מחויבות להוביל, אלא רק סגן-שר, פונקציונר במערכת, יש לו אפילו פחות הצדקה לפעול באג'נדה אינדיווידואלית.
אבנר:יוסי: אבל אבנר, הוא חי בעמו. לכמה אנשים פה יש אידיאולוגיה? הרי אנחנו יודעים שה"ימין" פה הוא לא באמת קפיטליסטי, וה"שמאל" לא באמת קומוניסטי. מה שיש זה קבוצתיות וסקטוריאליות. ספציפית בסקטור הזה (כמו גם, פמיניסטיות, חברי קיבוצים, ערבים, מתנחלים, עולים, וכ"ו) הוא מתחנך ולומד שמה שמצפים ממנו הוא לדאוג קודם לסקטור שלו. וזה עוד נכון מימי מפא"י העליזים.
אני מבין שאתה מתרגז על כך שהדמוקרטיה שלנו (והמקרה הזה הוא פרטי לצורך הענין) או "הלאומיות היהודית" היא בדיחה, אבל ככה העם הזה, מפולג ואינטרסנט. הרי למה הוא שר כזה? כי ההמון שהוא שייך אליו הוא כזה שיצעק "מנגלה" על רופא. אני חושב שהביקורת צריכה קודם כל להיות לעם אליו שייכים הפוליטיקאים. אני לא מצפה מהפוליטיקאים שלי שיבואו מגלקסיה אחרת.
כל זה לא אומר שהביקורת אינה מוצדקת, טוב מאוד שאנחנו מתרתחים על זה. אלא שביקורת על הממשל שלא מזכירה את העם ומבקרת אותו (על אחוזי הצבעה נמוכים, על חוסר בתנועה לכוון לאומי שכולנו נוכל לעמוד בו, חוסר ערכים גלובליים) לדעתי לא מספיקה.