לא נשאר עוד דבר קדוש באמריקה? לא מספיק שנבחר נשיא שחור, שלא לומר קומוניסט אנטי-אמריקאי, אבל גם קודש הקודשים של האתוס האמריקאי, הפרוור, נמצא גם הוא תחת התקפה. מה עוד רוצה בן-אדם אחרי שבוע ארוך בעבודה, חוץ מלצאת בסוף השבוע אל החצר הקדמית שלו, הזהה לכל החצרות הקדמיות של כל השכנים שלו, שגם הם זהים אליו לחלוטין – גברים לבנים, במעמד הבינוני, שמשקיעים בדשא שלהם בדיוק את אותו המאמץ שמשקיעים שניהם בשביל שהוא יהיה בדיוק – אבל בדיוק! – אותו דשא כמו כולם. רחוק מהערים הצפופות שם גרים שחורים, ומהגרים, ובימינו – חו”ח – גם מוסלמים!
לפני כמה שנים חייהם של תושבי קייטי, עיר פרוורית קטנה בטקסס, הוטרדו עקב הקמתו של מסגד בשכנות אליהם. אמנם הסתבר שהמתיחות הבין-דתית היתה בעיקר ברווז עיתונאי, אבל עדיין: מסגד בלב טקסס? הנשמע כדבר?
ועכשיו המגזין נשיונל ג’יאוגרפיק פרסם תמונה שצולמה ב-2002 בדירבורן, במדינת מישיגן. עוד עיר שקטה, פרוורית, אמר`יקאית עד כדי כאב: עיר הולדתו של הנרי פורד, אבי תעשיית הרכב של ארה”ב. אבל מאז מלחמת האזרחים בלבנון בשנות ה-70, אלפי מהגרים ערביים התחילו להגיע לדירבורן. ומאז המלחמה האחרונה בעירק, יותר ויותר פליטים מוצאים את דרכים לשם, ושליש מהאוכלוסיה כבר מונה אזרחים ממוצא ערבי, נוצרים או מוסלמים. אז האם יש פלא שאפילו מעוז הגבריות האמריקאי, כיסוח הדשא בחצר הקדמית ביום ראשון, נלקח מידי הגבר הלבן, המסכן והמדוכא?
Comments
4 תגובות על “על פרוורים וערבים”
התמונה צולמה, לא נלקחה.
אבל תמונה מגניבה.
אמצע הלילה, המוח שלי חושב באנגלית. תודה על התיקון.
למה דווקא לדירבורן? מה מיוחד בפרבר הזה שאין בפרברים אחרים? העיין של קרובי משפחה שמגיעים בעקבות אותם אלה שכבר שם?
ועוד פרט פיקנטי שראיתי בוויקיפדיה: העיר התאומה של דירבורן היא קאנה שבלבנון, אותה עיר שבמבצע ענבי זעם הופצצה בטעות על ידי צה"ל, ונהרגו בה באותה הפצצה 102 אזרחים.
גם אני ניסיתי לחשוב מה מושך אנשים דווקא למישיגן הקפואה והמשעממת. פליטים מעירק אולי מגיעים עכשיו בגלל האוכלוסיה הלבנונית הגדולה – הם מעדיפים לגור באזור ערבי, אולי, ולשים בצד את העוינות הדתית. השאלה היא למה כל-כך הרבה מהם באו לדירבורן מלבנון מלכתחילה.