אתה יוצא אל העיר, אולי עם מטרה, אולי סתם לשוטטות. אתה מוצא את עצמך במקרה ברחוב בו לא היית שנים רבות, בבית בו בילית כמעט כל יום במשך שנתיים. עוד לא הספקת להתרגל לעובדה שהרחוב כבר לא אותו רחוב, והבית כבר לא אותו בית, ופתאום מתאסף לו קהל גדול ברחוב. וראש העיריה מקדיש לוח הנצחה. ומשורר שאתה לא מכיר מדבר על שוטטות בעיר ואיך אפשר להתקל פתאום, מונצח על קיר, במחזאי, או במשורר, או במשורר שמדבר על מחזאי מול לוח הנצחה לֲמחזאי שחי ברחוב כשעוד הוא היה הרחוב שלו, לפני שהוא היה הרחוב שלך ושלה. ואיך הרחוב בכלל יכול להיות הרחוב שלו? הוא כבר הרבה שנים לא הרחוב שלה, שלא לומר שלך, שלא לומר שלו. אבל יש לוח הנצחה שאומר שזה הרחוב שלו. ואין שום דבר שאומר שזה היה הרחוב שלה, חוץ משכנים מרירים והאיש במכולת. ואין שום דבר שאומר שזה היה הרחוב שלך חוץ מזכרונות שהולכים ומטשטשים עם הזמן, וילכו ויטשטשו עוד עד שהם רק גושים מעורפלים של רגשות ישנים שקרו ברחוב שלו, אחרי שהוא היה הרחוב שלו, ולפני שהוא הונצח, רשמית, בתור הרחוב שלו.
The city, however, does not tell its past, but contains it like the lines of a hand, written in the corners of the streets, the gratings of the windows, the banisters of the steps, the antennae of the lightning rods, the poles of the flags, every segment marked in turn with scratches, indentations, scrolls
Italo Calvino / Invisible Cities