הסיפור השני שלי על מלחמת האזרחים נסוב גם הוא סביב תמונה, אבל הפעם יש לי הרבה פחות מידע. אין בחור אובססיבי שהתחיל לתעד את הגדוד של אבי-סביו ומצא את עצמו מתחקה אחרי עקבותיו של חייל אלמוני. יש רק תמונה אלמונית שנלקחה מארכיון צילום צרפתי. אין שם לצלם או למצולמים. אין מיקום. אין שנה. התיאור הטקסטואלי שמלווה אותה מפספס לחלוטין את מהות התצלום: “חייל לשעבר ממלחמת האזרחים ואשתו. הוא לובש כובע צילינדר, מעיל ומדליה. היא לובשת מצנפת, של וכפפות”. תיאור יבש, לאקוני, שלא מעביר את הדקויות שבתמונה.
ישבתי אתמול במשך 20 דקות מרותק לתמונה הזו, ואני לא לגמרי יודע למה. “לבוש כובע צילינדר” גורם לאסוציאציה של עושר, של שגשוג – סמל פאלי בולט לו אל-על. אבל הכובע של החייל כאן מרופט. מעוך. צל חיוור שנקנה לפני עשור ומאז מוצא מהארון לכבוד חתונות, טקסים וצלמים נודדים. הוא מזכיר לי את הכובע של הקיסר נורטון, בעיקר כפי שהוא צויר ב-Sandman, אבל מרופט עוד יותר. המעיל ישן גם הוא והברכיים של המכנסיים משופשפות. אבל החלק הבלוי ביותר הם הפנים של החייל המבוגר: חריצים עמוקים בלחיים, זיפים בעלי ותק, צלקת באף, גב שפוף. כפות ידיים מגוידות אוחזות זו בזו בעצבנות. שפתיים מוצמדות בחוסר נוחות ועיניים שבורחות הצידה מהתמונה כמנסות להמלט. בקונטרסט לכל זה יושבת המדליה שלו. מוצמדת לדש המעיל, לא על החזה. כאילו נשלפה מהמגירה ואובקה רגע לפני הצילום. משתרבבת באלכסון מהדש, לא מתאימה, לא מרגישה בנוח.
לידו יושבת אשתו. השל כרוך סביבה, וצעיף משלים את האיטום. כפפות עור כבדות – אין מילימטר חשוף מעורה חוץ מהפנים, וגם הם ממוסגרים במצנפת שגורמים לה להראות כתינוקת בעריסה. פניה חרושים קמטים, שתי וערב, ובמיוחד סביב העיניים. הקמטים בגשר האף מעידים על קימוט מצח תכוף. הפה משוך שמאלה בהבעה של חוסר שביעות רצון, והקמטים מסביב מראים שההבעה לא זרה על הפנים הללו.
הזוג הזה מרתק אותי. הוא נראה אדם שבור, עייף. היא נראית חמוצה. בהיעדר מידע נוסף, אפשר לטוות סיפורים סביבם. אין שום דבר בטוח – במקום אחד התמונה מתוארכת לשנת 1860 – שנה לפני מלחמת האזרחים. במקום אחר באותו עמוד, לשנות ה-60 של המאה ה-19, כלומר העשור של המלחמה ואחריה. אני יכול לראות אותו חוזר הביתה לחווה באוהיו בסוף המלחמה, עייף ומריר, לאישה שחיכתה לו בזמן שהחווה התפוררה סביבה. הם מבלים את השני הבאות בלשקם ולשחזר כדי שאפשר יהיה להוריש את החווה לילד הצעיר, שלא יצא למלחמה. אפשר להמציא כאן הרבה סיפורים – התיאורים שלי למעלה כבר כוללים הרבה המצאה ודמיון. בהיעדר מידע, זה כל מה שיש לנו לעשות.
שקלתי אם לצרף את התמונה לפוסט הזה, והחלטתי בסוף שלא. אני לא רוצה שהעין תקפוץ למטה אל התמונה בזמן שקוראים את התיאורים שלי, וטריקים של הסתרת התמונה לא יעבדו למי שקורא ב-RSS. אז אני פשוט אוסיף קישור אל התמונה כאן, שתוכלו להשוות למלל. אני ממליץ גם ללחוץ לתמונה הגדולה, לספוג את הפרטים:
Comments
5 תגובות על “עוד אלף מילים”
החלק המעניין הוא שגם התיאור שלך וגם התיאור היבש שניהם מתארים את אותה התמונה, ועדיין אצלי בראש נוצרה אוטומטית תמונה שלישית. התמונה שלי מושפעת מהמשמעויות האישיות שאני מייחסת למילים צילינדר חייל ואשתו. וגם היא בחלקה מתארת את התמונה רק מזווית אחרת…
חוץ מזה תיאור יפיפה :)
אני לא חושב שהיא חמוצת פנים. יש לה חיוך זעיר. הוא, מצד שני, נראה נורא.
שחר: וזו בדיוק הסיבה שנמנעתי מלשתול את התמונה עצמה בפוסט, כדי לאפשר לדימויים אחרים לצוץ. אני שמח שהצלחתי.
תמונות נפלאות כאלו תמיד גורמות לתהות האם posing מול מצלמה היא מיומנות נרכשת, כי בעוד בני אדם פוסטמודרניים, גם בורים ועניים, יודעים איך להצטלם (והצילום המשפחתי הוא סממן מעמדי ברור של הבורגנות והזעיר-בורגנות), לי יש תחושה שלזוג הזה אין שום אטיקט של עמידה מול מצלמה. זה, כמובן, מה שהופך את הצילום הזה למרתק כל-כך.
זו רשומה מהסוג שגורם לי להיזכר בדברים ששכחתי לגביך. היא ריגשה אותי ונגעה ללבי; גרמה לי להתגעגע, ולהתענג על העובדה שמישהו מסוגל לשבת עשרים דקות על תמונה ולשקוע בהשערות לגבי רגשותיהם של המצולמים ולגבי מה היה הסיפור האמיתי שלהם, ולפתח סיפורים דמיוניים לחלוטין ואמיתיים לא פחות מנקודת המוצא הזו. אני לא יודעת את התובנה היא בעיני המתבוננת בלבד, אבל נדמה לי שאני קוראת הרבה אמפתיה אל המצולמים בכתיבה שלך, וזה, אולי יותר מכל, פורט על מיתרים זהים בתוכי.
היא, אגב, הייתה יפהפיה.