אני יושב לי בבית קפה שכונתי ובוהה – בין לבין נסיונות לכתוב לבלוג, או לכתוב את עבודות הסמינר שלי, או משהו – בערוץ הבישול שמרצד לו ברקע. אני אוהב תוכניות בישול – הן צבעוניות, מעניינות ומעוררות תיאבון. אמנם כשרואים אותן בחדר כושר זה קצת התגרות מיותרת, אבל עדיין נחמד.
לא כל שף טלוויזיוני הוא נחמד, ראוי לציין. הז’אנר לא חף משפים פלצניים, מתנשאים, מתחנחנים או משעממים. ויש לפעמים לז’אנר נטיה לנסות לפנות לעממיות ולחברותיות ע”י הזמנת “חברים” לאכול עם השף. המטרה כאן היא להציג את השף לא כמומחה מורם מעם, אלא כאיש חברה שמבשל בשביל החבר’ה, לא בשביל עצמו, או המסעדה שלו, או הצופים. דוגמא בולטת למלאכותיות של הנסיון הזה היא ישראל אהרוני, שתוכניות הבישול שלו הן בין המאוסות יותר שיצא לי לראות. אבל מה שבכלל גרם לי להבין את המיאוס שבז’אנר ה-“אצל אהרוני בסלון” היא תוכנית של שף בריטי בשם איינסלי האריוט, שיש לו תוכנית של בישול מהיר. איינסלי קצת מתלהב מעצמו ומהבישולים שלו יותר מדי, זה נכון, אבל אצלו ראיתי משהו שלא הבחנתי בו אצל תוכניות בישול אחרות, והיא הכרה בקיומם של אנשי ההפקה שמסביבו.
כשאנחנו רואים תוכנית בישול, לרוב אנחנו רואים רק את השף והמטבח, ואולי שף אורח. אין לנו הכרה בקיומו של הצלם, המפיק ושאר הפונקציונרים שמביאים את המצרכים, עורכים את המטבח, מציגים כתוביות ומנהלים את העסק. בתוכנית של האריוט שראיתי עכשיו הוא היה עסוק, בזמן הכנת קינוח כלשהו, בלהיות משועשע עד בלי די מהרעב הבולט על פניו של הצלם. הצלם הוא כבר לא ריהוט, פונקציה בהפקה, אלא בן-אדם שמלקק את שפתיו לנוכח הקרפ המגולגל שעל הצלחת.
התבדחות עם הצלם מול הקהל (או עם הקהל מול הצלם?) זה דבר אחד, אבל בזמן כתוביות הסיום של אותה תוכנית הם התעלו על עצמם. אם את אהרוני, בשלב הזה, היו מראים מתרווח על כורסא בסלון-מזויף עם חברים מזויפים על כוס יין, אז בתוכנית כאן הכתוביות לוו באנשי ההפקה – החל מאל, הצלם, וכלה בשאר האנשים שמסביב שמתכנסים סביב המטבח ונהנים מהתוצרים של התוכנית היומית. אני מצאתי בזה חן רב – fringe benefit של עבודה בתוכנית בישול והכרה בכך שעדיף שהאוכל יגיע לאנשים שעבדו בשבילו, ולא בשביל אורחים בתשלום. אני בטוח שיש אנשים שיראו בזה טעם לפגם – כמו פיזור השאריות לכלבים בסוף הארוחה – אבל אני לא הרגשתי שזה המצב. יכול להיות שאפילו ראו את האריוט יושב לאכול יחד עם שאר האנשים.
תוכניות בישול יכולות לנקוט בשני קולות. קול הגורמה, שף העל שמדגים טכניקות של מומחים, או הקול העממי שבא לתת פתרונות פשוטים. את שניהם אפשר לעשות טוב או רע, מתנשא או מתחסד. בהנתן מגיש טוב והפקה טובה, אני לרוב אעדיף את השני.
Comments
5 תגובות על “לחם ושעשועים”
ואף מילה על אייל שני?
אהרוני לא גרוע מספיק? למה לי לדבר גם על שני אם אני לא חייב?
שמרתי לי איזה אייל שני, החזקתי אותו בביצים שלי כל היום, אני חושב שהוא בשל.
אני חושב שהמקום הראשון שראיתי את סגנון ההגשה הזה היה אצל הטל-שף (לא יודע אם אני אוהב את הקיצור הזה) פלויד הבריטי, שעושה את זה כבר מאמצע שנות ה-80. התוכניות שראיתי עימו תמיד היו משעשעות מאד והוא נהג לצחוק על הצלם שלו כל הזמן, תוך כדי פניה בשמו.גם סגנון הצילום היה מאד מעורב, כאשר המצלמה יורדת לזום לתוך המחבת ומתמלאת אדים תוך כדי. יכול להיות שלעובדה שפלויד תמיד היה שיכור חלק בעניין, אבל בכל מקרה זה יצר אווירה מאד משוחררת ונעימה.
זה מעניין, מה שאתה אומר, כי ברוב שאר ההקשרים – הבאת אנשי ה-מאחרי-קלעים אל קדמתם היא יותר אינדיקציה של תרבות הסלבז-בשקל שהשתלטה על קיומנו: התמונות הקטנות של העיתונאים ובעלי הטור שמעטרות את כתבותיהם; הנבירה הברנז'אית בחייהם כאילו היה לציבור עניין מיוחד בהם (ובכך, בעצם, מייצרים עבור הציבור אצ אותו עניין); הכאילו-גונזו שפושה בכל – אלא שאינו נושא את בשורת המרדנות של הגונזו הקלאסי אלא רק את האקסהביציוניזם הטלנובלי שאימצנו כחלק טבעי מהיותנו.
אבל איכשהו, חפלה לאנשי ההפקה נשמעת כמו האספקט היותר אנושי ונעים של מה שתיארתי לעיל.
ובאמא ש'ך, תארגן שהפונט בתגובות לא יהיה Times New Roman הנתעב כה כשהוא בעברית.