בסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה לקחתי שלושה קורסים. מכיוון שלמדתי BA כללי, לא ממש היה קשר בין שלושת הקורסים הללו. “היסטוריה של הפילוסופיה של המדע”, “מבוא לתרבות אמריקה” ו-“יסודות הבלשנות המודרנית”. שלושה קורסים לא קשורים, אבל תוך שבוע כבר ראיתי תימות שחוזרות בין שלושתם. אני כבר לא זוכר מה זה היה, אבל זה חיזק את האמונה שלי שלימודי BA כללי הם נקודת מבט טובה לראות קשרים רוחביים, אינטרדיציפלינריים, בין נושאים שונים ומשונים.

נקודת מבט כזו מקבלים גם כשערוצי התקשורת אותם אנחנו צורכים הם פזורים ומבוזרים, ויש לנו רשימת RSS רחבה ומגוונת. ואז זה נחמד לראות איך ממים משותפים מופיעים במקורות חסרי קשר.

זה אפילו יותר מעניין כשאותם רעיונות צצים בצורה אורגנית, לא ויראלית, במקומות שונים. זה לא מפתיע כשידיעה חדשותית או תרבותית מופיעה בכמה בלוגים, אבל לפעמים הדמיון הוא יותר מקרי או מעמיק. בדיוק היום התחיל לו שבוע חדש ברשימת התפוצה A.Word.A.Day, והתימה של השבוע היא מלים שאולות משפות אחרות, עם ההערה הבאה:

A note about pronunciation: When we adopt words from other languages, we don’t always adopt their pronunciations as well. So the pronunciation suggestions given with these words reflect how they’re generally pronounced in English.

באותו יום, הקומיקס האינטרנטי Savage Chickens, שקשה לקרוא לו ממש Webcomic עקב העובדה שהוא מצויר כולו על post-it notes צהובים, הופיעה הקריקטורה הזו, שנוגעת במריבה הארוכה בין אלה שמבטאים מילים שאולות בהגיה של שפת המקור, לבין אלה שמתאימים אותה להגיה של השפה אותה הם מדברים. אני נוטה להיות מהסוג השני, אבל זה יכול להיות מבלבל כשאני דובר את שתי השפות – לשלב מילים אנגליות בשיחה בעברית, למשל. המבטא שלי באנגלית נוטה קצת לכיוון האמריקאי, אבל זה נשמע תמיד טפשי ו/או יומרני להגות כך באמצע שיחה בעברית. מצד שני, זה גם טפשי לאמץ מבטא ישראלי כשהוא לא המבטא הטבעי שלי.

בסופו של דבר, המטרה שלי כאן היתה להביא רשימת תפוצה מעניינת וקומיקס חביב. לא מעבר.

אניל דש, בלוגר וכותב על תרבות אינטרנט, חזר לו מחופשה בת מספר שבועות שבמהלכה היה מנותק מכל ערוצי התקשורת, כולל אינטרנט וטלוויזיה. כשחזר, שאל את 9000 האנשים שעוקבים אחריו בטוויטר שאלה פשוטה – “מה הדבר האחד שקרה שכדאי לי להתעדכן בו”. התשובה שקיבל מרוב העונים? כלום. כלום לא קרה. שום דבר מעניין.

הפרשנות של דש לעניין היא שרוב המידע שאנחנו צורכים ביום-יום הוא חסר ערך. מבדר, אולי. משעשע. אבל חסר ערך לאורך זמן. לא קורים כל-כך הרבה דברים. אני, לעומת זאת, חושב שדש כאן חוטא קצת לחשיבות של הדברים הקטנים.

התרבות שלנו, בטח ובטח של אנשים כמו דש והקוראים שלו, מורכבת מהרבה מאד ערוצי מידע מקבילים. תוכניות טלוויזיה, ידיעות בחדשות, בלוגים, סרטוני YouTube, ממים משוטטים, סיפורים של חברים. כל אחד הוא כמו RSS Aggregator, מרכז עשרות ומאות ערוצי תקשורת ובורר מתוכם את התוכן התרבותי שלו. עברה לה התקופה של ערוץ טלוויזיה אחד, שלושה עיתונים, ארבע תחנות רדיו. כשכולם ספגו את אותה תרבות, אותו monoculture לאומי משותף. אני יודע שאפילו עם אנשים שאני חולק איתם עניינים משותפים רבים, אני יכול לקוות ללא יותר מ-90% התאמה של התוכן התרבותי הנצרך שלנו. תמיד יהיו לי כמה בלוגים, או תקליטים, או חדשות, שאני צרכתי ומישהו אחר לא.

אז בהנתן שאנחנו כבר ככה חיים בתרבות מגוונת ומפוצלת, ואני גם ככה לא יכול להניח שבן-שיחתי קרא את כל מה שאני קראתי וראה את כל מה שאני ראיתי, אני יכול לוותר על חודש של תרבות בלי להרגיש מחויב להשלים כל פסיק וכל רגע. אלא אם קרו דברים בנושאים שאני מתעניין בהם במיוחד, סביר להניח שאני יכול לתת לרסיסי התרבות של אותם שבועות לשקוע לתוך הקלחת הגועשת שהיא התרבות המשותפת בלי לאבד את המקום שלי בשיח הציבורי.