ארכיון התגית 'Microserfs'

Nov 07 2016

יומן קריאה: המראה השחורה של דאגלס קופלנד

jpod

Douglas Coupland / JPod

באיחור אופנתי של כעשור, הגעתי לקרוא את JPod של דאגלס קופלנד, ספר שכשיצא, ב-2006, הולל כ-“Microserfs 2.0”. למי שלא שם לב לאזכורים הרבים לאורך השנים, Microserfs של קופלנד הוא אחד הספרים האהובים עלי בעולם, וקראתי אותו עשרות פעמים. כשאני עצבני או מבואס, אני תמיד יכול לקרוא אותו שוב.

לכן באתי עם הרבה ציפיות לספר הזה, שעל פניו, באמת, הבטיח להיות המשך רעיוני, גם אם לא עלילתי. שוב קבוצה של מתכנתים בסביבה מדכאת אישיות. שוב אזכורי תרבות-פופ ותרבות צריכה שמאפיינים אנשים שלא יודעים אם יש להם עולם פנימי או לא. שוב תהליך של הבנה, או גאולה, או מה שלא יעבור עליהם, כמו ב-Microserfs, וב-Miss Wyoming, וב-All Families Are Psychotic, ספרים אחרים של קופלנד. זו תימה נפוצה בהרבה מספריו, ומה יכול להיות רע?

אבל ככל שהתקדמתי עם הספר, התחילה בי תחושה לא נעימה שיש כאן משהו שונה, מהותית, מ-Microserfs. לא סתם שונה, אלא מנוגד, מהופך, תמונת מראה של הספר הקודם, מ-1995. יש כאן משהו אחר, ולא משהו נעים.

דומה, לא דומה

אז JPod הוא אכן המשך רעיוני ל-Microserfs. קופלנד לא מנסה להסתיר את זה. להפך – הוא רוצה שזה יהיה ברור מהרגע הראשון. החל משימוש באחת הטכניקות של Microserfs, של למלא עמודים במילים שרירותיות, רצפים אסוציאציביים של סלבריטאים ושמות מוצרים, ואפילו שורות הפתיחה:microdead

"אלוהים אדירים, אני מרגיש כמו פליט מספר של דאגלס קופלנד.”

“הבן-זונה הזה.”

“מי הוא חושב שהוא בכלל?”  

אז צחקקתי על הרפרנס והמשכתי לקרוא, ונתקלתי בעוד רבים. יש ציטוטים כמעט ישירים, יש התייחסויות לאותם סלבריטאים ואותם מוצרים כמו במקור. אבל משהו אחד, בכל זאת, היה שונה.

ב-Microserfs, כפי שציינתי, הדמויות תקועות בשגרה מנכרת וצריכים לעבור תהליך, כל אחד בדרכו, למצוא את עולמו הפנימי, את העצמיות שלו, את מה שמייחד אותו מאנשים אחרים. והם מוצאים את זה, כל אחד בדרכו. הסיפור הוא סיפור של הכרה עצמית, של שבע דמויות לגו אחידות שמגלות את השונות שלהן. זה סיפור אופטימי, מרגש, מרומם רוח.

ב-JPod, לעומת זאת, יש לנו את ההפך המוחלט. יש לנו שש דמויות דומות, כן, שמקבלות אפיון שטחי ומצועצע בתחילת הספר, אבל אף אחת מהן, אפילו לא אית’ן, המספר, לא עוברות שום תהליך מהותי לשיפור עצמן במהלך הספר. להפך, הן נחשפות כנוראיות יותר משנראו בהתחלה. כל ההרגלים הקטנים והמכוערים שלהם הופכים להיות המהות שלהם.

Mark was peeved. "Ethan, there has to be more to my life than this."

"Why can’t you just be happy as a shallow cartoon glyph of a human like everybody else here?"

"You don’t understand—I’m me—I have a soul"

"Mark, I think you’re obsessing on this whole individuality thing. Revel in your averageness the way John Doe does."

On the other side of my wallboard, John Doe gave a muffled, "Amen."

גם בני המשפחה של אית’ן הופכים לאורך הספר מדמויות תלותיות ומוזרות, אך עדיין משפחתיות, לאסופה של ילדים קטנים, מרוכזים בעצמם, שמוכנים להפיל על אית’ן את כל בעיותיהם בלי להתחשב בשום שלב ברצונותיו.

בקיצור, המשפחה שלך אית’ן היא ההפך מהמשפחה של דניאל, הגיבור מ-Microserfs, בדיוק כמו שחבריו לעבודה הם ההפך מחבריו לעבודה של דניאל.  למען האמת, כנראה שאפשר למתוח קווי דמיון ישירים בין הדמויות. אפשר לראות דמיון טוד ב-1995, שמוצא את עצמו בינות לאובססיות לפיתוח גוף ומין מזדמן, לבין Cancer Cowboy ב-2006 שמתפתה שוב ושוב ללילות ניהיליסטיים רווי סמים ומפגשים מיניים אקססיביים ומנוכרים. ובין סוזן ב-Microserfs שמפתחת פרסונה פמיניסטית בוצ’ית ואגרסיבית, לבין בריאנה ב-JPod, ששוכבת בכפייתיות עם כל מי שהיא מכירה, ומאבדת את הזהות שלה בזו של בן הזוג הנוכחי.

DouglasCoupland-CC-Kris-Krug-Flickr

דאגלס קופלנד. צילום Kris Krug/Flicker, ברשיון CC-BY-NC-ND

אבל איך הספר?

עד כאן, למה JPod שונה מ-Microserfs. אבל האם זה רע, בהכרח? הרי אי אפשר לצפות מסופר שיכתוב את אותו ספר שוב ושוב, לא?

אז לא, כמובן שלא, אבל עדיין זה מוזר. קראתי ספרים של קופלנד שיצאו לפני JPod. קראתי גם ספרים שיצאו אחרי. JPod, איך שגורס הביטוי האנגלי, sticks out like a sore thumb. זה לא “פאזה” או סגנון של קופלנד בתקופה מסוימת. יש כאן הרגשה שקופלנד עושה דווקא. ומה שהכי מוזר הוא שהדווקא הזה שלו הוא לא ספר רע. הוא מצחיק, בצורתו המרירה. הוא מצחיק במיוחד למי שמכיר היטב את Microserfs. הוא קליל ומשעשע.

אבל הוא מעצבן.

הוא מעצבן כי אני הרגשתי לאורך כל הקריאה שדאגלס קופלנד יושב ותוקע לי אצבע בעין. כי הוא יודע למה ציפיתי כשפתחתי את הספר, והוא משחק לי בציפיות, מעוות והופך אותן.

וכל הכבוד לו על ההישג. רואים שהוא ממש יודע איך להשיג את האפקט הרגשי שהוא רוצה להשיג ממני. הוא יודע איך לתת רפרנס ואז לשמוט את הקרקע תחתיו, להוביל אותי לשבריר של אמפתיה ואז להתיז עליה חומצה. זה הישג יפה.

אבל הוא מעצבן.

אין תגובות

Feb 03 2013

לא בית. משרד

באתר OfficeSnapshots, אתר עיצוב שמביא תמונות של משרדים מעוצבים ומעניינים ברחבי העולם, פרסמו פוסט על המשרדים החדשים של גוגל בתל-אביב, עם הרבה באזזוורדס כמו “communication landscapes” ו-“diverse environment”, עם מוטיבים של קיבוץ גלויות וכור ההיתוך. (באמת! אני לא ממציא!)

אבל למרות שהמשרדים האלה מצטלמים מאד יפה, יש שם מה שנראה כמו לא מעט בעיות פונקציונאליות. למשל המשפט הזה:

There is clear separation between the employees traditional desk based work environment and those communication areas

מה שקצת מרמז שרוב ההשקעה שהלכה ל-“אזורי התקשורת” לא ממש רלבנטית לאזורי העבודה האמיתיים של העובדים. חזי כהן הרחיב על כך בבלוג שלו, ואני לא מתכוון לחזור על הדברים שלו כשאני יכול פשוט להפנות אליו:

המשרדים של גוגל בתל אביב לא נראים כאילו תוכננו או עוצבו על מנת לספק אווירת עבודה כיפית. הם נראים כאילו עוצבו לכדי לספק גחמות של מעצב + למשוך עובדים חדשים שפועל ישוכנו באופן ספייס מעפן

משרדי גוגל ישראל.

חזי גם נגע בנקודה חשובה נוספת – שרוב העובדים מבלים את רוב שעות העבודה שלהם מול שולחן העבודה שלהם, לא ברביצה על ספות שיתוף הפעולה או בלובי ההרמוניה. אני מסתכל על התמונות של המשרדים של גוגל ומנסה לחשוב מתי אני, אם הייתי עובד שם, הייתי מנצל את האזורים הללו. ספות נוחות שצופות על הנוף? שולחנות פיקניק מתחת לעצי הדר? איך זה משתלב ביום העבודה שלי? כי בסופו של דבר כשאני בא לעבוד אני רוצה שהסביבה שבה אני יושב תהיה נוחה ופרודוקטיבית, אני רוצה שחדרי הדיונים יהיו קטנים ונוחים, ואני רוצה לסיים את יום העבודה וללכת הביתה. כי העבודה היא לא הבית. ולא משנה כמה גוגל (וחברות אחרות, כמובן) ימלאו את המקרר בבקבוקי שתיה, יארגנו לי פינת אוכל רומנטית, יבנו לי חדר כושר ותאי שינה ואפילו ישלמו למישהו שיעשה לי כביסה ויוציא את הכלב, אני פשוט לא רוצה להיות בעבודה 24 שעות ביממה. זה לא בריא לי ברמה האישית, ולדעתי זה גם לא בריא לי ברמה המקצועית – זה שורף אותך, ותוך שנים בודדות אתה מאבד מהפרודוקטיביות שלך. אולי מבחינת גוגל זה בסדר, כי תמיד אפשר למצוא עובדים חדשים שרוצים שולחן פיקניק בחדר האוכל.

וכמובן, אי אפשר לסיים פוסט כזה בלי ציטוט מ-Microserfs, ספרו המצוין של דאגלס קופלנד, שב-1993 כבר שם בפי הדמויות שלו, עובדי מיקרוסופט, מילים שממשיכות להדהד לכל מי שעובד בהיי-טק, גם עשרים שנה אחרי. קופלנד, כך קראתי, ראיין עובדי מיקרוסופט רבים בשביל להבין את הדמויות שלו בספר, ונראה שהרבה לא השתנה בתעשייה מאז:

Beginning in the 1970s, corporations began supplying showers for people who jogged during lunch hour and sculptures to soothe the working soul — proactive humanism — the first full-scale integration of the corporate realm into the private. In the 1980s, corporate integration punctured the next realm of corporate life invasion at "campuses" like Microsoft and Apple -with the next level of intrusion being that the borderline between work and life blurred to the point of unrecognizability. Give us your entire life or we won’t allow you to work on cool projects.

5 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים