ארכיון התגית 'IANAL'

פבר 17 2009

של מי שורת הסטטוס הזו בכלל, חלק ב’

בקושי עבר חודש מאז שסקרתי את ההבדלים בהסכם תנאי השימוש של פייסבוק ושל גוגל, וכבר הם מתעקשים להפוך את המסקנות שלי. כתבתי:

יש לנו את פייסבוק שמרשים לעצמם קצת יותר מדי חופש עם התוכן שהעלנו לאתר, אבל לפחות מאפשרים לנו לסגור את החשבון, למחוק את התוכן ולקחת אותו חזרה לידינו.

והנה, פייסבוק שינו את תנאי השימוש שלהם והורידו בדיוק את השורה הזו, השורה שאומרת שברגע שסגרתי את החשבון, לקחתי איתו את כל החומרים שהעלאתי לחשבון שלי. אמנדה פרנץ’ חסכה לי הרבה עבודה וערכה בדיקה של השינויים החדשים בתנאי השימוש של פייסבוק. המסקנה שלה? שאכן, פייסבוק החמירו משמעותית את תנאי השימוש והפעם אני מוצא את עצמי מסכים עם יוסי גורביץ בכלכליסט: All our user-generated content are belong to them.

הסעיף שאותו הזכרתי ברשומה המקורית שלי, עם משפט המפתח “you retain full ownership of all of your User Content and any intellectual property rights” הוחלף במשפט השונה מהותית “You are solely responsible for the User Content that you Post on”. הם מתנערים מאחריות חוקית, אבל שומרים זכויות כלכליות.

ואם זה לא מספיק, אז בסבך הניסוח החוקי מסתבר שברגע ששמת כפתור Share on Facebook על אתר תוכן חיצוני, אפילו אם אף אחד לא לחץ עליו, פייסבוק לקחו על עצמם את הזכות לתוכן של אותו עמוד – עמוד שנמצא, כאמור, מחוץ לשרתים של פייסבוק:

You hereby grant Facebook an irrevocable, perpetual, non-exclusive, transferable, fully paid, worldwide license … to … use … any User Content you (i) Post on … the Facebook Service … or (ii) enable a user to Post, including by offering a Share Link on your website …

ברשומה הקודמת שלי שילבתי את הלוגו של פייסבוק. עכשיו אני כבר מפחד שפייסבוק יראו בזה הזמנה לתוכן שלי כאן.

ברשומה הקודמת שלי הדגשתי שתנאי השימוש של פייסבוק היו גמישים ונוחים יותר מאשר של גוגל. המצב הזה קצת התהפך כאן. הם אפילו מרשים לעצמם להשתמש בשם ובתמונה שלי, ששמורה בשירות, “for any purpose, including commercial or advertising”. זה מרשים שהם הצליחו לעקוף את גוגל בדרקוניות של תנאי השימוש, וגם ההתחמקויות של מארק צוקרברג על כך שהויתור על זכויות הוא בעצם חיזוק של זכויותיו של המשתמש לא ממש משכנעות, וניתן לסכם אותן ב-"כן, תנאי השימוש מאפשרים לנו לעשות הכל ולעד, אבל תסמכו עלינו, אנחנו לא נעשה את זה”. בשבילי זה לא ממש מספיק.

אז האם אני אסגור את חשבון הפייסבוק שלי? לא, לא ממש. פייסבוק נותן לי שירות שאני מעוניין בו, ויהיה חבל לי לוותר עליו. אבל אני כאן אהיה מודע למשמעות של השימוש בו. זה אומר, למשל, שאני לא אסנכרן את תוכן הבלוג שלי לתוך פיייסבוק אלא רק אספק קישור. אני אשאיר את פייסבוק כמה שהוא – מרכז מידע חברתי, לא מקום אכסון לתוכן.

5 תגובות

פבר 12 2009

קול באמזונה ערווה

אמזון משחררת בימים אלה גרסא שניה של הקינדל, קורא ה-e-books עליו אני מרייר כבר זמן רב. בלי להכנס ליתרונות ולחסרונות של המכשיר (לזה תוקדש רשומה נפרדת), מעניין לראות שאחת האפשרויות החדשות של המכשיר זוכה לביקורת משפטית דווקא.

הקינדל מאפשר, בלחיצת כפתור, להקריא את תוכן הספר הדיגיטלי בקול מסונתז – יכולת לא ממש חדשנית, אבל שימושית לבעלי בעיות ראיה ואנשים שסתם נהנים מזה. האתר Law.co.il מדווח שהתאחדות הסופרים האמריקאית מתנגדת לאפשרות הזו, בטענה שהקראת ספר היא זכות ששמורה לבעלי זכויות היוצרים, כחלק מאותו גוש זכויות-יוצרים שמופיע בעמודים הראשונים ספרים.

המבזקון ב-law.co.il מתמקד בהבדל החוקי בין שמירת הקלטה של הטקסט לעומת סינתוז שלו, אבל אני חושב ששאלה הרבה יותר בסיסית כאן היא של יכולת לביצוע עבירה, לעומת העבירה עצמה. לפי ההגדרה של יו”ר התאחדות הסופרים, שימוש ביכולת הזו של הקינדל היא עוברת על ההגבלה על הקראה פומבית של היצירה. האם זה נכון גם אם אני משתמש ביכולת לבד בחדר? איפה נכנסת כאן ההגדרה של “פומבי”? ווהאם יש הבדל בין זה לבין אם אני מקריא את בקולי שלי? כי אם כן, הקול שלי הוא תמיד כלי פוטנציאלי לביצוע עבירה. שלא להזכיר את היכולת שלי להוריד למישהו את הקינדל בראש, כמובן.

* * *

אבל השאלה כאן היא יותר מהותית, והיא על מה בכלל מגנות זכויות היוצרים, ומהו ה-“תוכן” שעליו מגנים. ע”פ דיווח אחר, העבירה הפוטנציאלית היא יצירה של יצירה חדשה (ההקראה) שמבוססת על היצירה המקורית (הספר) בצורה שעוברת על האיסור של יצירת Derived work. זה מעלה שוב את השאלה של מה היא היצירה? האם היצירה היא המלים שעל הדף? אם כן, ברור שהעברתה למדיום אחר היא יצירה של יצירה חדשה. אבל אם כן, האם העברה של אותו טקסט לשיטת כתב אחרת (לא תרגום, רק שעתוק) נחשבת יצירה חדשה? האם לשנות פונט מהווה יצירה חדשה?

שאלות דומות אפשר לשאול גם על ערוצי תקשורת ויצירה אחרים. אם קניתי דיסק, על מה יש לי את הזכויות? על העותק הפיזי? על הביטים שמקודדים? או על גלי הקול שמפוענחים מביטים הללו? או על היצירה? האם יש לי זכות חוקית לגבות דיסק אל קבצי MP3 במחשב? ואם כן, האם אני יכול להוריד, מאתר שיתוף קבצים, עותק ב-MP3 של הדיסק שאותו קניתי? ומה אם קניתי ב-MP3 מחנות מקוונת?

באיזה שלב הבדלי האיכות הטכניים מפרידים בין יצירה אחת לשניה? רוב אנשים שאני מכיר לא יהססו להוריד MP3 של דיסק שהם רכשו חוקית, אבל מה עם תקליט? כאן יש ל-MP3 ה-“גנובים” יתרון איכותי על המוצר הקנוי. ומה בנוגע לוידאו לעומת DVD? או DVD לעומת BluRay?

כל השאלות הללו, שלהן אין לי תשובות ואני בספק אם גם עורכי דין שעוסקים בדיני זכויות יוצרים יוכלו לענות לי בצורה חד משמעית, בעיקר חושפות את המגבלות של חוקי זכויות היוצרים והפאניקה של ספקי התוכן בנוגע לחוסר השליטה שלהם במוצר, כפי אפשר לראות בצורה מרתקת במאמר הזה על ההיסטוריה של ה-e-books. (מאמר ארוך, החלק הרלבנטי בעמוד 4)

3 תגובות

ינו 11 2009

של מי שורת הסטטוס הזו בכלל?

facebook-logo

לפני כשבוע קמה לה מחאת-גולשים בזעיר אנפין סביב פייסבוק. עם פרוץ השנה החדשה, כך מסתבר. תבעה פייסבוק את חברת Power.com, שמוצרה הוא אתר שמנקז אליו מספר רשתות חברתיות, על מגוון פגיעות נגדה הכוללות פגיעה בסימנים רשומים וגישה לא מורשה למידע השמור אצלה.

חלק מערוצי התקשורת מאמינים שהתביעה היא חסרת שחר ובסיס. חלקם אפילו טוענים שבתביעתה, פייסבוק עושה במידע ששמור אצלה – שהוא מידע שהועלה ע”י הגולשים – שימוש עצמי ומספחת, בעצם, את תוכן הגולשים אליה. אל הנקודה הזו אני רוצה להתייחס כאן.

השלב הראשון הוא להבין מה בדיוק כלול בתביעה של פייסבוק. את נוסח התביעה עצמו לא מצאתי, ועד שאני אמצע מקור אמין יותר אני מסתמך על הסיקור של ה-New York Times של הנושא, שנראה הכי מקיף ואף טרח לדבר עם הצדדים. לפי הכתבה הזו יש שני מרכיבים ראשיים בתביעה: הראשון הוא הזדהות של Power בתכתבות אימייל כעובדי פייסבוק, כולל זיוף כתובות דואר המגיעות מ-facebookmail.com. חלק זה של התביעה, אם אמנם יוכח, הוא ראוי לכל הדעות ואין עליו עוררין – יצוג-שווא הוא יצוג-שווא וראוי שיענש.

power.com logo החלק השני והמעניין יותר בתביעה הוא שימוש בלתי נאות בשירותי פייסבוק המפרים את תנאי השימוש באתר. גם כאן הנושא מתחלק לשניים. הראשון הוא העובדה ש-Power מבקשים מהמשתמש את הסיסמא שלו, שומרים אותה על השרתים שלה, ומשתמשים בה לגשת לאתר. הטענה של פייסבוק היא שהעובדה שהסיסמא נשמרת היא פרצת אבטחה, והיא מספקת פתרונות חלופיים – מנגנון Facebook Connect, שנועד לאפשר לאתרים אחרים לחלוק (באישור המשתמש, בתקווה) במידע של פייסבוק עליך ללא צורך לספק להם את הסיסמא שלך. אין ספק שהפתרון הזה משאיר בידיים של פייסבוק את הכח להחליט איזה מידע זמין ואיזה לא, אבל זה עדיין מאפשר ל-Power לספק הרבה מידע על המשתמש. Power, בתורה, לא הכחישה שהיא היתה במגעים עם פייסבוק על מעבר לשימוש ב-Connect, אבל טענה שהיא רוצה לשפר את השירות למשתמשים ע”י שימוש במנגנוןConnect_white_large_long Social InterConnect – מנגנון מתחרה ל-Facebook Connect אותו פיתחה Power בעצמה.

הנקודה השניה ב סעיף הזה היא ש-Power השתמשה בטכניקות של Screen scraping כדי להתחבר לאתר של פייסבוק ולקרוא ממנו את המידע, כלומר להתחבר לאתר כמו משתמש רגיל, לקבל את כל ה-HTML שמוצג, ולדלות ממנו את המידע. האלטרנטיבה היא להשתמש ב-API, ממשק למתכנתים המאפשר להם לגשת למידע בצורה תכנותית, ולא לנסות לקרוא את המידע כמו משתמש אנושי ולשחזר אותו משם. היתרון בשיטת ה-API, חוץ מהעובדה שהיא לרוב דורשת פחות עבודה, היא שהיא נותנת לאתר יותר שליטה על איזה מידע לחשוף ובאיזו צורה. הטענה של פייסבוק היא גם שה-Screen scraping יוצר עומס מיותר על השרתים שלה, עומס שימנע בעבודה מול ה-API.

מה אני מבין מהסעיפים הללו? שפייסבוק מתרעמת על שימוש בשירותים שלה, שירות שחורג ממה שהוגדר במפורש בתנאי השימוש, שימוש שעלול להיות פרצת אבטחה, ובעיקר שימוש שלא עובר דרך השערים וההגבלות שהיא עצמה שמה על גישה לתוכן. השיקול המכריע ללגיטימיות, אם כך, היא עד כמה פייסבוק מאפשרת גישה דרך אותם שערים רשמיים שלה.

ההתרשמות שלי היא שפייסבוק מאפשרת גישה לרוב רובו של המידע המעניין. שיחקתי קצת עם ה-API לפני מספר חודשים וראיתי שאפשר במאמץ מינימלי לגשת לפרטי המשתמש ולרשימת החברים שלו. אני לא חושב ששם הבעיה. התחושה שהרבה אנשים קיבלו  מהסיפור הוא שפייסבוק טוענת מול Power “המידע הזה שלנו, ולכם אסור לגעת בו”. אבל באיזו זכות הם אומרים את זה, כשהמידע הוא בעצם שלי, הגולש? אם אני נתתי ל-Power את הסיסמא שלי ואת אישורי לגשת למידע, האם יש לפייסבוק זכות למנוע מהם? האם המידע שלי, או שלהם? 

אז נתחיל מלקרוא את הסעיף הרלבנטי מתנאי השימוש של פייסבוק, מעודכנים מתאריך 23/9/08, תחת סעיף User Content Posted on the Site:

Facebook does not assert any ownership over your User Content; rather, as between us and you, subject to the rights granted to us in these Terms, you retain full ownership of all of your User Content and any intellectual property rights or other proprietary rights associated with your User Content.

כאן יש הצהרה די מפורשת שפיסבוק לא טוענת לבעלות על המידע. מה שהיא כן מרשה לעצמה לקחת, לעומת זאת, זה זה:

you automatically grant …  an irrevocable, perpetual, non-exclusive, transferable, fully paid, worldwide license (with the right to sublicense) to use, copy, publicly perform, publicly display, reformat, translate, excerpt (in whole or in part) and distribute such User Content for any purpose, commercial, advertising, or otherwise

כלומר, כל תמונה, טקסט או תוכן אחר שאני מעלה לפייסבוק נשאר שלי, אבל לפייסבוק מותר לעשות איתו מה שהם רוצים. סייג די חשוב כאן הוא זה:

If you choose to remove your User Content, the license granted above will automatically expire,

google_logםכלומר הסרת התוכן מפייסבוק יבטל את זכותם להשתמש בו. זה אולי נראה מובן מאליו, אבל אם נשווה את זה לתנאי השימוש הסטנדרטיים של גוגל, התופסים לשירותים כמו Gmail ו-Google Docs, שאומנם מגבילים את זכות השימוש שלהם במידע שלנו לצורכי פרסום וקידום השירותים שלהם ולא לכל מטרה שירצו, אבל גם ביטול השירות וסגירת החשבון לא מבטל את הזכויות שלהם:

13.5 When these Terms come to an end, all of the legal rights, obligations and liabilities that you and Google have benefited from … which are expressed to continue indefinitely, shall be unaffected by this cessation,

אז מה היה לנו כאן? יש לנו את פייסבוק שמרשים לעצמם קצת יותר מדי חופש עם התוכן שהעלנו לאתר, אבל לפחות מאפשרים לנו לסגור את החשבון, למחוק את התוכן ולקחת אותו חזרה לידינו. גוגל, שמחזיקים בידיהם את רוב המידע שעוד נשאר בעולם, מעדיפים להשאיר אותו אצלם לצמיתות. פייסבוק, אם כך, מנסים למנוע מ-Power לקחת את המידע בצורה אלימה, אבל לא מונעים מהם גישה למידע שלנו – ובטח שלא לוקחים בעלות עליו. הפראנויה כאן, לדעתי, לחלוטין לא מוצדקת.

תגובה אחת

ינו 04 2009

חופש הדיבור לעומת עבירת ההשתקה

לפני כשבוע, התארגנה בכניסה לאוניברסיטת ת”א הפגנה קטנה. 5-6 איש, כנגד ההפצצות בעזה. תוך שעתיים הגיעה אסופת בריונים שהחליטו להפסיק להם את ההפגנה, קרעו להם את השלטים ואף ניסו לחבוט בהם, ע”פ מקורות יודעי דבר (לא הייתי נוכח).

אני לא בא לדון כאן היום בנושא ההפגנה, וגם לא בנושא האלימות. לא בהצדקה של זה ולא בתירוצים לזה. אני רוצה לדבר על המשפט ששמעתי מכמה אנשים אחרי האירוע, “פגעו להם בחופש הדיבור”.

חופש הדיבור, איך שאני רואה אותו, היא זכות ממסדית, שמוענקת ע”י הממסד ומול הממסד. חופש הדיבור אוסר על הממשלה למנוע ממני להביע דעות עוינות, או לא פופולריות. חופש הדיבור לא נותן לי זכות לדבר – הוא לוקח מהממשלה את הזכות להשתיק אותי.

לכן כשבריונים באים להשתיק את ההפגנה שלי, הם לא פוגעים בזכות הדיבור שלי. הם עוברים על מגוון עבירות אחרות, זה נכון, אבל זכות הדיבור לא רלבנטית כאן. מגיע לבריונים לחטוף עונשים, ומעבר לכך – חובה על המשטרה להגן על המפגינים, אבל לא בגלל זכות הדיבור, אלא בגלל חובתה של המשטרה, כזרוע של המדינה, להגן על הבטחון האישי של אזרחיה. אם הבריונים היו מנסים למנוע את ההפגנה באמצעים לא אלימים – ע”י ארגון הפגנת-נגד רועשת יותר, למשל, אני חושב שזה היה חוקי.

דקדקנות סמנטית? יתכן. בהחלט. סתם מציק לי הערבוב של מין בשאינו מינו.

12 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים