חלפה על פני באלנבי עכשיו ילדה, בת 12 או 13, אני חושב. היא לבשה חולצה, צהובה, ועליה ציור של קקטוס. לא סתם קקטוס, אלא קקטוס מרקד, לבוש במכנסיים נפוחים, ומתחתיו הכיתוב “Can’t Touch This”.

אני נולדתי ב-1979. ילדותי היתה בשנות ה-80 וה-90, ואני חוויתי בזמן אמת את החוויה התרבותית המפוקפקת משהו של MC Hammer, שב-1990 מכר מיליוני עותקים של U Can’t Touch This, שיר שלווה בקליפ של MC Hammer בחליפה מטופשת ומכנסיים נפוחים. לכן לי ברור שהחולצה של הילדה היתה רפרנס לשיר הזה. ברור לי גם שהילדה הזו נולדה כמה שנים טובות אחרי ש-MC Hammer נעלם לו מהמודעות הקולקטיבית. מה שלא ברור לי זה איך החולצה הזו הגיעה לידיה.

האם מדובר בהורים משועשעים מעצם, אולי אפילו היפסטריים ברמה מסוימת, שהחליטו להלביש את הילדה באייקון תרבותי מלפני זמנה? אולי מדובר בבגד שהילדה מצאה בחנות יד שניה? אולי אפילו משהו שהועבר מקרוב משפחה מבוגר יותר?

אני לא יודע. אבל זה מעניין שיש ממים תרבותיים ששורדים זמן רב אחרי שהיוצר שלהם נעלם, ויש כאלה שנקברים מהר מאד, ואז פתאום רואים אותם מגיחים ככה מהעבר.

אנחנו חיים בשנים קשות מאד לתעשיית הקולנועים. לא תעשיית הקולנוע, לא, היא דווקא חיה טוב, בניגוד לנבואות החורבן שלה, וממשיכה להרוויח מיליארדים מהמשכונים וסרטי קיץ מטופשים. אבל תעשיית הקולנועים סובלת קצת יותר. כמו תעשיית משחקי הוידאו שחטפה מכה אנושה מעלייתן של הקונסולות בשנות ה-90, כך גם הקולנועים סובלים מהזמינות הבלתי נסבלת של סרטים בבית, ממסכים גדולים וכונני בלו-ריי וסטרימינג מהיר ואפילו טלוויזיות תלת-ממד, שמאפשרות לחוות את הגימיק המיותר של הקולנוע גם כגימיק מיותר בבית. ואפילו פופקורן אפשר להכין בקלות בבית.

אז כמו שה-arcades של משחקי הוידאו התחילו ללכת על מכונות גדולות ומורכבות יותר, מאופנועי פלסטיק למשחקי מירוץ ועד רובי ציד משודרגים, ככה גם תעשיית הקולנוע נשאבת לפתרונות טכנולוגיים גרנדיוזיים שיגרמו לצופים לעזוב את הפלזמות ולבוא לאולמות. ההפלצה האחרונה היא ה-D Box Motion Code, מושב קולנוע דינאמי שזז בהתאם לפקודות שמסונכרנות עם הסרט שמוצג באולם. טבילת האש ההוליוודית שלו תהיה כנראה בקיץ, עם המותחן העל-טבעי של ג’יי ג’יי אברמס, Super 8. המושב יסתובב ויתנענע מצד לצד בהתאם, אני מניח, לרגעים מבהילים במיוחד בסרט. כמו רכבת הרים בלונה-פארק, אברמס מאמין שהסוד לתחושת פחד מוצלחת נעוץ בתעלות האוזן הפנימית, והקולנועים מקווים שאם הם לא הצליחו למשוך צופים עם סרטים טובים, אולי הם יצליחו עם מחלת ים.

אפשר להבין מהטון שלי שאני לא מאד נלהב מההתפתחות הזו. וזה נכון. הסיבה היא שהם נגועים בטעות (הנפוצה) שאפשר לפתור כל בעיה על ידי לזרוק עליה טכנולוגיה. אנשים לא הפסיקו ללכת לקולנוע ((אם הם באמת הפסיקו. אני מניח כאן הנחות שלא בדקתי. קשה מהנתונים הללו להבין אם יש ירידה, בלי נתונים על הגידול באוכלוסיה) ) רק בגלל שהחוויה לא היתה דינאמית, או מרשימה, או גדולה מספיק. זו מחשבה מאד נאיבית, ונובעת מזה שפתרון טכנולוגי הוא לרוב הפתרון שהכי קל לחשוב עליו, גם אם הוא מתעלם מהבעיות האמיתיות: שהשינוי בהרגלי הצפיה הוא שינוי חברתי, ואם רוצים להתייחס אליו ולשנות את המגמה, צריך להשתמש בכלים חברתיים. צריך לראיין אנשים ולשאול אותם מה  יגרום להם לבוא לקולנוע. צריך לשים דגש – בקמפייני פרסום כמו גם בשדרוגים לקולנועים – על דברים ייחודיים: ההליכה לקולנוע כאקט חברתי, צפיה קבוצתית, דייט רומנטי. כל פתרון טכנולוגי ימצא את עצמו מהר מאד משתכפל גם לקולנוע הביתי, כמו התלת-ממד והפופקורן, והקולנועים ישארו פשוט עם הרבה מאד מחלת ים ובלי צופים.

אני מנסה, ומתקשה, למצוא משהו קוהרנטי להגיד על חברה שבה מישהו מרגיש צורך לצייר גרסא חמודה של מיקי מאוס. מיקי מאוס הוא דמות מסוגננת שבה העכבריות נשארת אך ורק ברמה האיקונית. יש זנב ויש אוזניים גדולות, והם הדברים היחידים שמקשרים בינו לבין החיה. האוזנים עגולות, הזנב קצר, ווולט דיסני עשה כל מה שיכל כדי להפוך את מיקי לכמה שפחות עכבר, כמה שיותר חמוד. אבל זה לא מספיק כבר, בימינו. הסטנדרטים של חמידות השתנו, עם הרבה השפעה מתרבות ה-Kawaii, החמידות גדולת-העיניים של היפנים, של הלו קיטי ופיקאצ’ו.  מספיק בשביל שמישהו – אמנם מישהו באינטרנט ולא בדיסני, אבל גם שם רואים את ההשפעה – ירגיש צורך ליצור את התמונות הללו:

ואני שואל, האמנם סובלים הילדים של ימינו מכזה עודף-חמידות שמיקי מאוס פשוט לא עושה להם את זה? האם החתולים של CuteOverload ו-LOLCreatures מצד אחד, ו-Sailor Moon והלו קיטי מצד שני, העלו את הרף של החמידות?

ואם כבר בחתולים עסקינן, איך אפשר להתחרות בחתול שמפנה זוג עיניים חמודות אל המצלמה? בעזרת חתול שמפנה שני זוגות עיניים, כמובן! הצייר קייסי ולדון אומר “ציירתי סדרה של חתולים מרובעי-עיניים בנסיון להכפיל את החמידות שלהם. אני לא בטוח שזה הצליח”.

(ותודה ל-Daily What על שתי התמונות)

אני זוכר לפני אי-אילו שנים, בלונדון, שהלכתי בהמלצת איזה ספרון-תיירים לשוק כלשהו בדרום העיר, שתואר בעיניים נוצצות (בטקסט) כחוויה רב-חושית מרהיבה. התאכזבתי. "בדיוק כמו שוק הכרמל", תיארתי את זה אז. "אבל עם שרימפס". התגובה שלי היתה מזלזלת, אבל במחשבה שניה, ההבדל הוא די מהותי, לחוויה שלי כישראלי. לא קשה למצוא שרימפס בישראל, במסעדות או בחנויות, אבל הצריכה של שרימפס היא אף פעם לא אגבית. ללכת לטיב טעם, כמו שכותב אלי לוין, זה עדיין אקט של התרסה, של שבירה מודעת של הנורמה המקובלת – גם אם ההתרסה הזו היא הנורמה בעצמה.
עברו שנים, והרבה עובדים זרים זרמו מתחת לגשר. והרבה טיב טעמים נפתחו בתל-אביב, על חשבון חנויות מזרע, המקדשים הקודמים של החזיר והתמנון (ובמאמר מוסגר, אפשר לראות את החלפת המזרע בטיב-טעם כהחלפת הקיבוצניק ברוסי, כסמל לחילוניות והישמדות). ומה קורה עכשיו? עברתי לפני כמה ימים בשוק הכרמל ונעצרתי פתאום. לא בגלל הגיגית הגדולה מלאת השרימפס, או השלט של החזיר המאושר על קצביה, אלא בגלל האגביות שבה הם השתלבו במרקם של השוק. לא רק ברחובות הצרים, המקבילים, עם דוכני הירקות המוזרים של האסייתיים והקצביות הנידחות. בלב השוק, על השדרה הראשית, בלי למצמץ, בלי לעשות עניין, בין הדגים.
אני לא יודע אם הכניסה שלהם היתה חלקה. אני לא יודע אם בעלי דוכנים אחרים בשוק התנגדו או התנכלו. אני יודע שאני יכול כרגע לקנות שרצים בלי בעיה בשוק. בלי להכנס למעדניה רוסית או מכולת סינית. להשאר בישראליות הקלאסית, עם באסטיונרים צועקים על עגבניות. בלי לעבור לעולם המדומיין, האלטרנטיבי, של הטיב טעם.

בסוף השבוע הייתי בחיפה, אותה משום מה חצינו שלוש פעמים מצד לצד. ברחוב כלשהו, אני באמת לא יודע איזה, ראיתי מסעדה קטנה ומצ’וקמקת, נראית כמו שיפודיה, עם סמלים של קוקה קולה משני צידי השם של המקום. SHRIMPS HOUSE, היא נקראה. לא מסעדת יוקרה, אפילו לא מסעדת דגים ערבית. סתם מסעדת פועלים. עם שרימפס. נורמטיבי לחלוטין. יש תקווה.

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט “סוד קבור”, סרט חובבים ישראלי שהופק ע”י קבוצת אבק. אני לא מתכוון לכתוב ביקורת מלאה על הסרט – יש מה להגיד עליו, לטוב ולרע – אבל אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת שעלתה בראשי אחרי שראיתי אותו.

* * *

הז’אנר של הפנטזיה-בת-זמננו זוכה לעדנה במיינסטרים בשנים האחרונות – מההצלחה של הארי פוטר בספרים ובקולנוע ועד באפי ו-Twilight ומורשת הערפדים המיוסרים של אן רייס, שהכניסו את כל הסגנון של ה-urban fantasy וה-paranormal romance עמוק לתודעה התרבותית, גם מחוץ לקהל חובבי הפנטזיה. הז’אנר אומץ על ידי המיינסטרים, ותוצר לוואי של ההצלחה הוא מספר הפרוייקטים הטלוויזיוניים שבאים לרכב על ההצלחה, בין השאר גם בארץ, בעברית. אבל מהמעט שראיתי מהסדרות הללו, הן סובלות ממחסור חמור במרכיב אחד: ישראליות.

המקורות התרבותיים של הסדרות הללו, Twilight ובאפי, משלבים שני ז’אנרים, ז’אנר האימה העל-טבעית, וז’אנר סרטי התיכון והקולג’ האמריקאיים. הסדרות הישראליות בחרו, ממגוון סיבות, לאמץ את מוסכמות הז’אנר כמו שהן, בלי להתאים אותן למציאות הישראלית. וזה צורם. זה צורם כי זה לא מרגיש טבעי לראות צעירים ישראלים דוברי עברית יושבים בדיינר אמריקאי, לומדים בקומפלקסים אמריקאיים עם חגיגות וטקסים כמו בבתי ספר אמריקאיים, ולובשים חליפות ועניבות כמו בבתי ספר פרטיים אמריקאיים. התוצאה של הבחירות העיצוביות, ביחד עם הכתיבה והמשחק הגרועים, היא חוסר אמינות מוחלטת של הסיטואציה.

* * *

לכן אני נהניתי מ-“סוד קבור”. הוא לא היה כתוב מאד טוב, אמנם, והשחקנים לא היו משהו בכלל. אבל זה בסדר, כי הוא סרט חובבים. מושקע, אבל עדיין סרט חובבים. הם עוד ישתפרו. אבל הסרט מבסס את עצמו באופן מובהק בהוויה הישראלית. הוא מקשר, באמצעות יומן אבוד, בין תלמיד תיכון תל-אביבי לבין סבו, שברח מהנאצים בפולין הכבושה ומצא את דרכו לארץ ישראל. הוא משלב אלמנטים של הז’אנר הפנטסטי – סוד שנקבר לפני עשרות שנים במערה נידחת – עם הוויה ישראלית, כשהגיבור יוצא לטיול השנתי של השכבה בהרי ירושלים כדי לנצל את ההזדמנות ולנסות למצוא את הסוד הקבור של סביו. הדינאמיקות של הדמויות מוכרות ואמינות, גם אם לא משוחקות במקצועיות – מלכי הכיתה, קצת ערסים ומשחקים כדורגל. הרוסיה הגותית, הרוסי הבלאקר עם חולצת איירון מיידן – כולם ארכטיפים מוכרים מהנוף התרבותי הישראלי. המיקומים גם הם מוכרים – משדרות רוטשילד ועד חוף הים, ובמיוחד השימוש המבריק באתר פחות מוכר, האנדרטה בכיכר היל בצפון העיר, ושילובו באופן מהותי בעלילה.

בקיצור, נראה שהיתה כאן כוונה, לא לקחת את הז’אנר האמריקאי ולתרגם אותו לעברית, אלא לקחת את ההוויה המוכרת לכותבים (שהם כולם בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, למיטב ידיעתי, וחווית התיכון עוד טריה) ולהוסיף עליה רבדים פנטסטיים המתאימים לה.

אני אשמח ללכת לראות את הסרט הבא שלהם.

אני זוכר את הקזינו באטלנטיק סיטי. אין שם את הפאר וההדר של לאס וגאס, המלאכותית שבערים. רק אולם ענק, עצום, פתוח, ובו מאות מכונות מזל עומדות בשורות וההמונים מולן, מושכים בידיות באובססיביות. כל מכונה קצת שונה – אחת בתימת פירות מסורתית, ואחת פירות ים, כששרימפים מחייכים מחליפים את הדובדבנים. מכונות עם תמוות של מפורסמים ומכונות עם ציורי ילדים, ואפילו מכונה מורשית של האסברו עם הלוגו והדמויות של מונופול – מה שמצחיק קצת, לאור זה שהרחובות במונופול מבוססים על אטלנטיק סיטי. אבל כל המכונות, בסופו של דבר, זהות. אותו מנגנון, אותם סיכויים לזכות. רק הציורים שונים.

הציורים, והקולות. כל מכונה היתה מכווננת להשמיע רעשים קצת שונים. אחת עושה ביפ-ביפ-ביפ, השניה בלופ-בלופ-בלופ, ולכל אחת סירנה שונה כשמישהו זוכה בג’אקפוט. וביחד, מאות המכונות הללו שעומדות בשורה באולם ענק, עצום, פתוח, יוצרות מעין פסיפס קולי מחריש אוזניים אבל מרתק, שאפשר פשוט לעצום את העיניים ולנסות למפות בראש את המכונות השונות והנצחונות הקטנים.

* * *

לנסוע באוטובוס בארץ זה קצת דומה. עשרות אנשים יושבים, עומדים, דחוסים להם. כל אחד מקבל SMSים, מקבל שיחות. חלק שקטים ורוטטים, חלק זועקים עד השמיים. חלק משחקים משחקים מרובי ביפים ובלופים. חלק מהמכשירים משמיעים אמ-פי-שלושים איכותיים. חלק עדיין בצפצפונים הפוליפוניים שהיו פאר הקידמה לפני חמש שנים. ועדיין איכשהו, כשאתה מסתכל על ארבעים אנשים שונים מקבלים ארבעים שיחות שונות עם ארבעים רינגטונים שונים בו זמנית, הכל עדיין יוצא, בסוף, מהעירבוב, כמו הרינגטון הסטנדרטי של נוקיה.

ליד התחנה המרכזית בת”א ישנה שווארמיה כבר הרבה מאד שנים – אולי כבר אין, לא הייתי שם הרבה זמן – בשם “שאוורמה ראש העיר”. על השלט היתה צללית של גבר, ידיו על מותניו וחזהו מתוח. דמות קזבלן נוטפת טסטוסטרון. השם של המקום מייצג את זה – ראש העיר. דמות בולטת. Alpha male. כבוד.

לפני שנה-שנתיים ראיתי עוד שווארמיה, בצפון אבן גבירול. אני לא זוכר בדיוק איפה. גם הם הלכו על אותו מוטיב גברי, מודל לחיקוי. מצד שני, השם של השאוורמיה הזו היה קצת יותר מעודכן. “שווארמה המנכ”ל”.

מצד שני, גם היא כבר נסגרה.

שמתי לב למשהו מוזר אתמול, בזמן ששמעתי רכילות סביב איזה מייל שמישהו שלח למישהו אחר. התברר לי שבעוד אין לי בעיה להקשיב לרכילות, ברגע שמציעים לי לראות את המייל המקורי, במקום לשמוע סיפורים, יש לי רתיעה פתאומית. פתאום זה כבר לא רכילות, זה לחטט לאנשים בתיבת הדואר. פתאום זה חדירה לפרטיות.

אבל זה הרי טפשי, כי מדובר באחד מהצדדים של השיחה המקורית. וזה טפשי, כי בימינו כל-כך הרבה תכתובות נעשות באימייל או במסנג’רים כאלו ואחרים, והזמינות של הטקסט המקורי כל כך גבוהה שצריך מאמץ מיוחד כדי לא לעשות פשוט forward למלל המקורי. וזה טפשי כי אני בעצם מתעקש לקבל כאן גרסא חלקית, מוטה ומגמתית.

אני מנסה להבין מאיפה מגיעה ההתנגדות הזו שלי. אולי אני סומך על המרכל שיסנן לי דברים מביכים במיוחד? אולי אני שומר על העמדת פנים של חוסר-חיטוט ככה? אולי זה בכלל קטע של זכויות יוצרים, ואני לא רוצה להעתיק את המקור אבל אין לי בעיה עם יצירה נגזרת?

עזרו לי, ילדים! צבעו את הנוירוזות של אבנר בצבעים עליזים, ורק את הבסיס להפרעת האישיות שלו השאירו בלבן!

והפטישיזציה של הספרים ממשיכה ללא לאות. אם כבר התייחסנו לאותם אנשים שאומרים שהקינדל לעולם לא יתפוס מכיוון שאנשים אוהבים את מגע הספר ביד, אז עכשיו אפשר למצוא אנשים נוספים שנאחזים בעבר ומנסים למצוא לזה הצדקות והוכחות.

ג’יימס וולקוט, כתב ועורך במגזין Vanity Fair הותיק, פרסם טור השבוע שבו הוא מבכה על אנשים שיושבים ברכבת התחתית וקוראים ספרים על קינדל, או אפילו (ישמור השם!) על האייפון שלהם. למה? כי הספר ביד (ומעמד הדיסקים או התקליטים בבית) הוא חלק מהדימוי שלנו. כמו נוצות הטווס, אנחנו מסמנים בעזרת הספרים מי אנחנו, מבססים דמיון או שונות עם האחר.

וולקוט לא טועה – כל אחד יזדהה עם ההנהון והחיוך שעולים על הפנים כשאתה רואה מישהו יושב על ספסל וקורא ספר אהוב, או שומע להקה חביבה זולגת דרך אוזניות של שכן לאוטובוס. אבל וולקוט מבלבל כאן בין העיקר והטפל, בין המסמן והמסומן, בין הפֶטיש, העצם המוחשי, לבין המשמעות הסימבולית שלו.

וולקוט מביא דוגמה מהסרט Diner בה זוג נשאב למריבה על מיון תקליטים למגירות, כשדמותו של דניאל שטרן מזדעקת על עצם המחשבה של לשים תקליט של צ’ארלי פארקר במגירה של הרוק’נ’רול. אליבא דוולקוט, בימינו הם יצטרכו למצוא דברים פרוזאים יותר לריב עליהם. וולקוט כאן לא מבין שהתקליט והמגירה הם לא העניין העניין הוא חוסר התקשורת בין הזוג, העובדה שהם חיים בעולמות שונים ולא חולקים את אותם ערכים ותחומי עניין. אותה סצנה בימינו היתה יכולה להיות על זה שהיא המירה את קבצי ה-FLAC האיכותיים שלו ל-MP3 ירוד וזה יעביר בדיוק את אותה תחושה, בלי אובדן המשמעות שוולקוט כ”כ חושש ממנו.

מה שוולקוט מפספס הוא שהצורך להפגין את התרבות שלנו לא השתנה, הוא פשוט העביר את עצמו למרחב החברתי החדש. אני יכול להסתכל על פרופיל ה-Last.fm של מישהו ולדעת בפרטי פרטים מה הוא שומע. אני יכול להכנס לפרופיל בפייסבוק של מישהי ולראות מה הספרים החביבים עליה, ואפילו לראות מה היא קוראת כרגע ומה היא חשבה על הספר. בטוויטר נהיה אופנתי לפרסם קישורים לשירים מומלצים דרך שירותים כמו blip.fm או twt.fm. אנשים מתקהלים סביב טעם במוזיקה או בספרים בדיוק כמו במדיום הפיזי, ואפילו הרבה יותר – אני יכול ללכת לפורום של קוראי דאגלס קופלנד או בילי קולינס ולהתחבר מיד עם אנשים על בסיס ההעדפות הספרותיות שלנו, ולא על סמך זה שבמקרה היינו על אותה רכבת, ושלפנו במקרה את הספר הנכון ברגע הנכון.

וולקוט אפילו מתייחס לעובדה שאפשר לפרסם העדפות מוזיקליות – אפילו פלייליסטים ומיקסטייפים ספציפים – באינטרנט. אבל כאן הוא ממש חוטא בטמטום מוחלט, כשהוא מייחס לבלוגרים באשר הם הצמדות לטרנדים מוזיקליים ספציפים, כאילו אפשר למצוא מכנה משותף כלשהו בטעם המוזיקלי של בלוגרים שונים. “Any shuffle list that doesn’t include the Ting Tings appears underdressed”, הוא כותב, ומפגין צרות אופקים של מישהו שכנראה קורא רק בלוגים שמתארחים תחת אותו אתר ובוחר את כותביו ע”פ ההשתייכות התרבותית שלהם.

ולסיכום, כאילו בשביל להדגיש עד כמה הוא פספס את הנקודה, וולקוט מושך בכתפיו בהכנעה ואומר “טוב, אז הדור הבא פשוט יבחר דברים אחרים להחזיק ביד ועל המדפים כדי להציג פרסונה ייחודית – הוא שוב מציג פיקסציה סביב חפצים, כאילו בשבילו הכריכה של הספר היא לב העניין, לא המילים של הסופר. הוא לא מצליח לחשוב על עתיד שבה אנשים עדיין קוראים ספרים, אבל לא בצורה שהוא קורא אותם.

בסופו של דבר, זה בעיקר עצוב לראות איך דור של מורדים ופורצי דרך מתמסד והופך להיות מקובע בדיוק  כמו הדור שלפניו. וולקוט התחיל את דרכו העיתונאית בשנות ה-70 ב-Village Voice הניו-יורקי והנחשב, שהיה אז מעוז ה-counter culture. הוא כתב על פאנק ועל פאנקיסטים, היה (יש להניח) חתרני ואנטי ממסדי – והיום הוא בוכה שאנשים לא עומדים בתור להסתכל על הספרים והדיסקים שהוא קונה. כריסטופר ווינגרטן, מבקר מוזיקה ב-Village Voice וב-Rolling Stone, עלה לבמה בכנס 140characters המוקדש לטוויטר ונתן נאום על למה הבלוגרים הורגים את המוזיקה, את תת-התרבות של המוזיקה ובעיקר את הג’וב שלו כמבקר מוזיקה. גם הוא מבלבל בין הצורה – עיתון מוזיקה מחתרתי יותר או פחות – לבין המהות – היכולת לקבל מידע על מוזיקה שלא מופיעה במצעדי הפזמונים או בחנויות הגדולות. הוא לא מבין שהעובדה שכבר אין כריסטופר ווינגרטן אחד שמקבל כסף לספר לנו על להקות חדשות וטובות לא אומר שמוסד ההמלצות, או מוסד המוזיקה כולו, הולך לאבדון – הוא פשוט מוצא לעצמו ביטוי חדש שמנותק מהפטישיזציה של נייר העיתון, של כריכת הספר או של לחשושי הויניל של התקליט.

גל מור פרסם לפני כמה ימים בבלוג שלו “סקר גיקיוּת”, כמו מאות סקרים שבאו לפניו, ובו הוא שואל שאלות על העניין של הנסקר בשני נושאים כלליים – בלוגים/רשתות חברתיות, וסמארטפונים. הבעיה בלהגדיר גיקים ע”י העניין שלהם ברשתות וסמארטפונים היא שזה כמו לעשות סקר “האם אתה חובב ספורט”, ובו לשאול בנוגע לעמדותיך בנושא מרוצי אופנועים וכדורעף נשים. זה חלק מזה, אין ספק, אבל חלק כל-כך קטן, שאני מתפלא שלגל אין סדרה של תגובות של אנשים נזעמים על ההגדרה האקסלוסיבית שלו של גיקים, שניתן לתאר כ-“אנשים שאיכפת להם מאותה טכנולוגיה שלי איכפת ממנה”. אני לא מאשים את גל – הוא לא הראשון שמבלבל בין המאפיינים החיצוניים של הגיקיות לבין המהות הפנימית שלה, אז בואו נעשה קצת סדר במונחים.

גיק זה לא מישהו שמתעניין בטכנולוגיה, ובטח לא מישהו שמתעניין בטכנולוגיה ספציפית. גיק הוא מישהו שמסוגל להתעניין ולהכנס לפרטים באובססיביות וקפדנות בתחום הגיקיות שלו, גם על חשבון מודעות חברתית. זה לא אומר שגיק בהכרח חסר יכולות חברתיות או חברים, אבל בהרבה מקרים הוא¹ קצת מחוץ מהמיינסטרים של החברה, לפעמים בגלל האובססיביות, לפעמים מתוך בחירה אישית – לגיקים רבים יש גאוות תת-תרבות נונקונפורמיסטית לא פחות מפותחת מתתי-תרבויות מסורתיות כמו פאנקיסטים או אמנים מיוסרים.

תחום הגיקיות שלו, אמרנו. זה לא חייב להיות טכנולוגי. אפילו בהגדרות הקלאסיות של גיק יש הרבה מאד סוגים, החל ממתכנתים, חובבי גאדג’טים, חובבי מדע בדיוני ו/או פנטזיה, שחקני D&D או קומיקס. וגם ביניהם יש כמובן יריבויות והיררכיות כמו כל מארג חברתי. אבל לא חסרים גם גיקים של היסטוריה צבאית, או היסטוריה בכלל. וגיקים של ספרות . או גיקים של כדורגל, למען השם, שיודעים מי שיחק בכל משחק נבחרת בארבעים שנה האחרונות.

ובואו לא נפתח בכלל את השאלה של ההבדלים בין Geek ל-Nerd.

אז פשוט תקשיבו לגיק אחד שהאובססיה שלו היא הגדרות של גיקיות ותרחיבו את ההגדרות. מכם, הקוראים שלי, הגיקים, ציפיתי ליותר.