לפני כמה ימים ראיתי את הסרט “סוד קבור”, סרט חובבים ישראלי שהופק ע”י קבוצת אבק. אני לא מתכוון לכתוב ביקורת מלאה על הסרט – יש מה להגיד עליו, לטוב ולרע – אבל אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת שעלתה בראשי אחרי שראיתי אותו.

* * *

הז’אנר של הפנטזיה-בת-זמננו זוכה לעדנה במיינסטרים בשנים האחרונות – מההצלחה של הארי פוטר בספרים ובקולנוע ועד באפי ו-Twilight ומורשת הערפדים המיוסרים של אן רייס, שהכניסו את כל הסגנון של ה-urban fantasy וה-paranormal romance עמוק לתודעה התרבותית, גם מחוץ לקהל חובבי הפנטזיה. הז’אנר אומץ על ידי המיינסטרים, ותוצר לוואי של ההצלחה הוא מספר הפרוייקטים הטלוויזיוניים שבאים לרכב על ההצלחה, בין השאר גם בארץ, בעברית. אבל מהמעט שראיתי מהסדרות הללו, הן סובלות ממחסור חמור במרכיב אחד: ישראליות.

המקורות התרבותיים של הסדרות הללו, Twilight ובאפי, משלבים שני ז’אנרים, ז’אנר האימה העל-טבעית, וז’אנר סרטי התיכון והקולג’ האמריקאיים. הסדרות הישראליות בחרו, ממגוון סיבות, לאמץ את מוסכמות הז’אנר כמו שהן, בלי להתאים אותן למציאות הישראלית. וזה צורם. זה צורם כי זה לא מרגיש טבעי לראות צעירים ישראלים דוברי עברית יושבים בדיינר אמריקאי, לומדים בקומפלקסים אמריקאיים עם חגיגות וטקסים כמו בבתי ספר אמריקאיים, ולובשים חליפות ועניבות כמו בבתי ספר פרטיים אמריקאיים. התוצאה של הבחירות העיצוביות, ביחד עם הכתיבה והמשחק הגרועים, היא חוסר אמינות מוחלטת של הסיטואציה.

* * *

לכן אני נהניתי מ-“סוד קבור”. הוא לא היה כתוב מאד טוב, אמנם, והשחקנים לא היו משהו בכלל. אבל זה בסדר, כי הוא סרט חובבים. מושקע, אבל עדיין סרט חובבים. הם עוד ישתפרו. אבל הסרט מבסס את עצמו באופן מובהק בהוויה הישראלית. הוא מקשר, באמצעות יומן אבוד, בין תלמיד תיכון תל-אביבי לבין סבו, שברח מהנאצים בפולין הכבושה ומצא את דרכו לארץ ישראל. הוא משלב אלמנטים של הז’אנר הפנטסטי – סוד שנקבר לפני עשרות שנים במערה נידחת – עם הוויה ישראלית, כשהגיבור יוצא לטיול השנתי של השכבה בהרי ירושלים כדי לנצל את ההזדמנות ולנסות למצוא את הסוד הקבור של סביו. הדינאמיקות של הדמויות מוכרות ואמינות, גם אם לא משוחקות במקצועיות – מלכי הכיתה, קצת ערסים ומשחקים כדורגל. הרוסיה הגותית, הרוסי הבלאקר עם חולצת איירון מיידן – כולם ארכטיפים מוכרים מהנוף התרבותי הישראלי. המיקומים גם הם מוכרים – משדרות רוטשילד ועד חוף הים, ובמיוחד השימוש המבריק באתר פחות מוכר, האנדרטה בכיכר היל בצפון העיר, ושילובו באופן מהותי בעלילה.

בקיצור, נראה שהיתה כאן כוונה, לא לקחת את הז’אנר האמריקאי ולתרגם אותו לעברית, אלא לקחת את ההוויה המוכרת לכותבים (שהם כולם בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, למיטב ידיעתי, וחווית התיכון עוד טריה) ולהוסיף עליה רבדים פנטסטיים המתאימים לה.

אני אשמח ללכת לראות את הסרט הבא שלהם.

אני זוכר את הקזינו באטלנטיק סיטי. אין שם את הפאר וההדר של לאס וגאס, המלאכותית שבערים. רק אולם ענק, עצום, פתוח, ובו מאות מכונות מזל עומדות בשורות וההמונים מולן, מושכים בידיות באובססיביות. כל מכונה קצת שונה – אחת בתימת פירות מסורתית, ואחת פירות ים, כששרימפים מחייכים מחליפים את הדובדבנים. מכונות עם תמוות של מפורסמים ומכונות עם ציורי ילדים, ואפילו מכונה מורשית של האסברו עם הלוגו והדמויות של מונופול – מה שמצחיק קצת, לאור זה שהרחובות במונופול מבוססים על אטלנטיק סיטי. אבל כל המכונות, בסופו של דבר, זהות. אותו מנגנון, אותם סיכויים לזכות. רק הציורים שונים.

הציורים, והקולות. כל מכונה היתה מכווננת להשמיע רעשים קצת שונים. אחת עושה ביפ-ביפ-ביפ, השניה בלופ-בלופ-בלופ, ולכל אחת סירנה שונה כשמישהו זוכה בג’אקפוט. וביחד, מאות המכונות הללו שעומדות בשורה באולם ענק, עצום, פתוח, יוצרות מעין פסיפס קולי מחריש אוזניים אבל מרתק, שאפשר פשוט לעצום את העיניים ולנסות למפות בראש את המכונות השונות והנצחונות הקטנים.

* * *

לנסוע באוטובוס בארץ זה קצת דומה. עשרות אנשים יושבים, עומדים, דחוסים להם. כל אחד מקבל SMSים, מקבל שיחות. חלק שקטים ורוטטים, חלק זועקים עד השמיים. חלק משחקים משחקים מרובי ביפים ובלופים. חלק מהמכשירים משמיעים אמ-פי-שלושים איכותיים. חלק עדיין בצפצפונים הפוליפוניים שהיו פאר הקידמה לפני חמש שנים. ועדיין איכשהו, כשאתה מסתכל על ארבעים אנשים שונים מקבלים ארבעים שיחות שונות עם ארבעים רינגטונים שונים בו זמנית, הכל עדיין יוצא, בסוף, מהעירבוב, כמו הרינגטון הסטנדרטי של נוקיה.

ליד התחנה המרכזית בת”א ישנה שווארמיה כבר הרבה מאד שנים – אולי כבר אין, לא הייתי שם הרבה זמן – בשם “שאוורמה ראש העיר”. על השלט היתה צללית של גבר, ידיו על מותניו וחזהו מתוח. דמות קזבלן נוטפת טסטוסטרון. השם של המקום מייצג את זה – ראש העיר. דמות בולטת. Alpha male. כבוד.

לפני שנה-שנתיים ראיתי עוד שווארמיה, בצפון אבן גבירול. אני לא זוכר בדיוק איפה. גם הם הלכו על אותו מוטיב גברי, מודל לחיקוי. מצד שני, השם של השאוורמיה הזו היה קצת יותר מעודכן. “שווארמה המנכ”ל”.

מצד שני, גם היא כבר נסגרה.

שמתי לב למשהו מוזר אתמול, בזמן ששמעתי רכילות סביב איזה מייל שמישהו שלח למישהו אחר. התברר לי שבעוד אין לי בעיה להקשיב לרכילות, ברגע שמציעים לי לראות את המייל המקורי, במקום לשמוע סיפורים, יש לי רתיעה פתאומית. פתאום זה כבר לא רכילות, זה לחטט לאנשים בתיבת הדואר. פתאום זה חדירה לפרטיות.

אבל זה הרי טפשי, כי מדובר באחד מהצדדים של השיחה המקורית. וזה טפשי, כי בימינו כל-כך הרבה תכתובות נעשות באימייל או במסנג’רים כאלו ואחרים, והזמינות של הטקסט המקורי כל כך גבוהה שצריך מאמץ מיוחד כדי לא לעשות פשוט forward למלל המקורי. וזה טפשי כי אני בעצם מתעקש לקבל כאן גרסא חלקית, מוטה ומגמתית.

אני מנסה להבין מאיפה מגיעה ההתנגדות הזו שלי. אולי אני סומך על המרכל שיסנן לי דברים מביכים במיוחד? אולי אני שומר על העמדת פנים של חוסר-חיטוט ככה? אולי זה בכלל קטע של זכויות יוצרים, ואני לא רוצה להעתיק את המקור אבל אין לי בעיה עם יצירה נגזרת?

עזרו לי, ילדים! צבעו את הנוירוזות של אבנר בצבעים עליזים, ורק את הבסיס להפרעת האישיות שלו השאירו בלבן!

והפטישיזציה של הספרים ממשיכה ללא לאות. אם כבר התייחסנו לאותם אנשים שאומרים שהקינדל לעולם לא יתפוס מכיוון שאנשים אוהבים את מגע הספר ביד, אז עכשיו אפשר למצוא אנשים נוספים שנאחזים בעבר ומנסים למצוא לזה הצדקות והוכחות.

ג’יימס וולקוט, כתב ועורך במגזין Vanity Fair הותיק, פרסם טור השבוע שבו הוא מבכה על אנשים שיושבים ברכבת התחתית וקוראים ספרים על קינדל, או אפילו (ישמור השם!) על האייפון שלהם. למה? כי הספר ביד (ומעמד הדיסקים או התקליטים בבית) הוא חלק מהדימוי שלנו. כמו נוצות הטווס, אנחנו מסמנים בעזרת הספרים מי אנחנו, מבססים דמיון או שונות עם האחר.

וולקוט לא טועה – כל אחד יזדהה עם ההנהון והחיוך שעולים על הפנים כשאתה רואה מישהו יושב על ספסל וקורא ספר אהוב, או שומע להקה חביבה זולגת דרך אוזניות של שכן לאוטובוס. אבל וולקוט מבלבל כאן בין העיקר והטפל, בין המסמן והמסומן, בין הפֶטיש, העצם המוחשי, לבין המשמעות הסימבולית שלו.

וולקוט מביא דוגמה מהסרט Diner בה זוג נשאב למריבה על מיון תקליטים למגירות, כשדמותו של דניאל שטרן מזדעקת על עצם המחשבה של לשים תקליט של צ’ארלי פארקר במגירה של הרוק’נ’רול. אליבא דוולקוט, בימינו הם יצטרכו למצוא דברים פרוזאים יותר לריב עליהם. וולקוט כאן לא מבין שהתקליט והמגירה הם לא העניין העניין הוא חוסר התקשורת בין הזוג, העובדה שהם חיים בעולמות שונים ולא חולקים את אותם ערכים ותחומי עניין. אותה סצנה בימינו היתה יכולה להיות על זה שהיא המירה את קבצי ה-FLAC האיכותיים שלו ל-MP3 ירוד וזה יעביר בדיוק את אותה תחושה, בלי אובדן המשמעות שוולקוט כ”כ חושש ממנו.

מה שוולקוט מפספס הוא שהצורך להפגין את התרבות שלנו לא השתנה, הוא פשוט העביר את עצמו למרחב החברתי החדש. אני יכול להסתכל על פרופיל ה-Last.fm של מישהו ולדעת בפרטי פרטים מה הוא שומע. אני יכול להכנס לפרופיל בפייסבוק של מישהי ולראות מה הספרים החביבים עליה, ואפילו לראות מה היא קוראת כרגע ומה היא חשבה על הספר. בטוויטר נהיה אופנתי לפרסם קישורים לשירים מומלצים דרך שירותים כמו blip.fm או twt.fm. אנשים מתקהלים סביב טעם במוזיקה או בספרים בדיוק כמו במדיום הפיזי, ואפילו הרבה יותר – אני יכול ללכת לפורום של קוראי דאגלס קופלנד או בילי קולינס ולהתחבר מיד עם אנשים על בסיס ההעדפות הספרותיות שלנו, ולא על סמך זה שבמקרה היינו על אותה רכבת, ושלפנו במקרה את הספר הנכון ברגע הנכון.

וולקוט אפילו מתייחס לעובדה שאפשר לפרסם העדפות מוזיקליות – אפילו פלייליסטים ומיקסטייפים ספציפים – באינטרנט. אבל כאן הוא ממש חוטא בטמטום מוחלט, כשהוא מייחס לבלוגרים באשר הם הצמדות לטרנדים מוזיקליים ספציפים, כאילו אפשר למצוא מכנה משותף כלשהו בטעם המוזיקלי של בלוגרים שונים. “Any shuffle list that doesn’t include the Ting Tings appears underdressed”, הוא כותב, ומפגין צרות אופקים של מישהו שכנראה קורא רק בלוגים שמתארחים תחת אותו אתר ובוחר את כותביו ע”פ ההשתייכות התרבותית שלהם.

ולסיכום, כאילו בשביל להדגיש עד כמה הוא פספס את הנקודה, וולקוט מושך בכתפיו בהכנעה ואומר “טוב, אז הדור הבא פשוט יבחר דברים אחרים להחזיק ביד ועל המדפים כדי להציג פרסונה ייחודית – הוא שוב מציג פיקסציה סביב חפצים, כאילו בשבילו הכריכה של הספר היא לב העניין, לא המילים של הסופר. הוא לא מצליח לחשוב על עתיד שבה אנשים עדיין קוראים ספרים, אבל לא בצורה שהוא קורא אותם.

בסופו של דבר, זה בעיקר עצוב לראות איך דור של מורדים ופורצי דרך מתמסד והופך להיות מקובע בדיוק  כמו הדור שלפניו. וולקוט התחיל את דרכו העיתונאית בשנות ה-70 ב-Village Voice הניו-יורקי והנחשב, שהיה אז מעוז ה-counter culture. הוא כתב על פאנק ועל פאנקיסטים, היה (יש להניח) חתרני ואנטי ממסדי – והיום הוא בוכה שאנשים לא עומדים בתור להסתכל על הספרים והדיסקים שהוא קונה. כריסטופר ווינגרטן, מבקר מוזיקה ב-Village Voice וב-Rolling Stone, עלה לבמה בכנס 140characters המוקדש לטוויטר ונתן נאום על למה הבלוגרים הורגים את המוזיקה, את תת-התרבות של המוזיקה ובעיקר את הג’וב שלו כמבקר מוזיקה. גם הוא מבלבל בין הצורה – עיתון מוזיקה מחתרתי יותר או פחות – לבין המהות – היכולת לקבל מידע על מוזיקה שלא מופיעה במצעדי הפזמונים או בחנויות הגדולות. הוא לא מבין שהעובדה שכבר אין כריסטופר ווינגרטן אחד שמקבל כסף לספר לנו על להקות חדשות וטובות לא אומר שמוסד ההמלצות, או מוסד המוזיקה כולו, הולך לאבדון – הוא פשוט מוצא לעצמו ביטוי חדש שמנותק מהפטישיזציה של נייר העיתון, של כריכת הספר או של לחשושי הויניל של התקליט.

גל מור פרסם לפני כמה ימים בבלוג שלו “סקר גיקיוּת”, כמו מאות סקרים שבאו לפניו, ובו הוא שואל שאלות על העניין של הנסקר בשני נושאים כלליים – בלוגים/רשתות חברתיות, וסמארטפונים. הבעיה בלהגדיר גיקים ע”י העניין שלהם ברשתות וסמארטפונים היא שזה כמו לעשות סקר “האם אתה חובב ספורט”, ובו לשאול בנוגע לעמדותיך בנושא מרוצי אופנועים וכדורעף נשים. זה חלק מזה, אין ספק, אבל חלק כל-כך קטן, שאני מתפלא שלגל אין סדרה של תגובות של אנשים נזעמים על ההגדרה האקסלוסיבית שלו של גיקים, שניתן לתאר כ-“אנשים שאיכפת להם מאותה טכנולוגיה שלי איכפת ממנה”. אני לא מאשים את גל – הוא לא הראשון שמבלבל בין המאפיינים החיצוניים של הגיקיות לבין המהות הפנימית שלה, אז בואו נעשה קצת סדר במונחים.

גיק זה לא מישהו שמתעניין בטכנולוגיה, ובטח לא מישהו שמתעניין בטכנולוגיה ספציפית. גיק הוא מישהו שמסוגל להתעניין ולהכנס לפרטים באובססיביות וקפדנות בתחום הגיקיות שלו, גם על חשבון מודעות חברתית. זה לא אומר שגיק בהכרח חסר יכולות חברתיות או חברים, אבל בהרבה מקרים הוא¹ קצת מחוץ מהמיינסטרים של החברה, לפעמים בגלל האובססיביות, לפעמים מתוך בחירה אישית – לגיקים רבים יש גאוות תת-תרבות נונקונפורמיסטית לא פחות מפותחת מתתי-תרבויות מסורתיות כמו פאנקיסטים או אמנים מיוסרים.

תחום הגיקיות שלו, אמרנו. זה לא חייב להיות טכנולוגי. אפילו בהגדרות הקלאסיות של גיק יש הרבה מאד סוגים, החל ממתכנתים, חובבי גאדג’טים, חובבי מדע בדיוני ו/או פנטזיה, שחקני D&D או קומיקס. וגם ביניהם יש כמובן יריבויות והיררכיות כמו כל מארג חברתי. אבל לא חסרים גם גיקים של היסטוריה צבאית, או היסטוריה בכלל. וגיקים של ספרות . או גיקים של כדורגל, למען השם, שיודעים מי שיחק בכל משחק נבחרת בארבעים שנה האחרונות.

ובואו לא נפתח בכלל את השאלה של ההבדלים בין Geek ל-Nerd.

אז פשוט תקשיבו לגיק אחד שהאובססיה שלו היא הגדרות של גיקיות ותרחיבו את ההגדרות. מכם, הקוראים שלי, הגיקים, ציפיתי ליותר.

ראיתי היום בחורה ברחוב, בת 20 לכל היותר, לובשת גופיה עם הדפס של מיקי מאוס. מיקי מאוס!

מה לה ולמיקי מאוס? מה הקשר בין בחורה בת 20 לעכבר בן 81, שלא הופיע בקולנוע כבר עשרות שנים, שמוצא את עצמו עושה חלטורות מטריקס במשחקי מחשב ומופיע, מעשה שוורצנגר, בקטעי ארכיון מעובדים בסרטים חדשים?

מיקי מאוס עדיין חי וקיים במודעות הציבורית. הוא עדיין מסמל לנו את חברת וולט דיסני כולה, שלא לומר את כלל התרבות האמריקאית. לאנשים מסוימים הוא סמל לתום וליושר. לאנשים אחרים הוא סימן לשטחיות של המחשבה האמריקאית, או לאימפריאליזם התרבותי שלה.

אבל מיהו המיקי הזה שהתברג לו כל-כך יפה למודעות שלנו? מה הקטע שלו? אני פשוט לא מצליח לבנות לי תמונה בראש של מי זה מיקי מאוס. את חבריו לגווארדיה הותיקה של הדמויות אני יכול לאפיין לא רע – לבאגס באני יש את החוצפנות ושביעות הרצון העצמית. לקרמיט יש את הנבעכיות החמודה, ואפילו לדונאלד דאק, הקולגה הצמודה של מיקי, יש איזו נרגנות חיננית. אבל מיקי? כלום! לוח חלק!

אולי האנמיות הזו היא שמאפשרת לו להיות כל-כך אוניברסלי. אפשר להשליך עליו כל מה שנרצה כי אין לו מספיק אופי משלו. זו טכניקה מקובלת באפיון גיבורים של ספרי ילדים ונוער, כך קראתי, כי זה מאפשר לקורא להכניס את עצמו לתפקיד הגיבור. בסרטים הראשונים אולי עוד היה לו איזה אופי, כמו שאפשר לראות בסרטון המקורי שם למעלה, אבל הוא פשוט עשה לעצמו ניתוח הסרת אופי ציבורי כדי לחיות לעד. אף אחד לא יכול לא לאהוב אותו, או לאסור על שידורו. הוא איבד את אופיו, אבל הפך להיות הלוגו הרשמי של החברה. מיקי מאוס מעדיף לעבוד מאחורי הקלעים, בצללים. צילו נח על כל דבר שיוצא מהאולפנים. מי יודע מה הוא יעשה הלאה.

The greatest trick the devil ever pulled was convincing the world that he didn’t exist

- The Usual Suspects

בתור חובב גדול של היסטוריה ותרבות אמריקאית, קצת מפתיע אנשים, לפעמים, חוסר העניין שלי במלחמת האזרחים. זה לא שאני חושב שהיא חסרת עניין – היא עדיין ציר מרכזי בהיסטוריה האמריקאית, ואי אפשר להבין את החברה האמריקאית בת ימינו בלי להכיר את המלחמה, התהליכים שהובילו אליה וההשלכות החברתיות שלה – אבל האירוע עצמו אף פעם לא ריתק אותי. אני לא חסיד גדול של היסטוריה צבאית, והעובדה שיש יותר היסטוריונים, מקצועיים כחובבנים, של המלחמה מאשר כל תחום אחר קצת הרחיק אותי מהעניין. אבל היום נתקלתי בשני סיפורים מרתקים סביב המלחמה, ובעיקר סביב התוצאות שלה.

הראשון הוא מקרה הילדים של איימוס היומיסטון. היומיסטון היה חייל בצבא הצפון שנהרג בקרב הידוע  בגטיסבורג, וגופתו נמצאה ללא כל סימני זיהוי מלבד תמונה של שלושה ילדים אחוזה בידו. התמונה הגיעה לידיו של רופא, ד”ר בורן מפילדלפיה, שרותק ע”י המיסתורין וניסה להתחקות אחרי זהות החייל. הוא יצר העתקים רבים של התמונה ופרסם טורים בעיתונים למצוא את המשפחה המיותמת. החלק המרתק כאן, לטעמי, הוא לאו דווקא הההיסטוריה של המשפחה או המאמצים הפתלתלים של ההיסטוריון החובב מארק דונקלמן להכיר את היומיסטון, אלא המאמצים של בורן לפרסם כתבת חיפוש-קרובים בעיתון בתקופה שהטכנולוגיה עוד לא אפשרה הדפסת תמונות. העיתון היומי הראשון שפרסם תמונות היה ה-New York Daily Graphic שהחל לצאת ב-1873 – כעשור אחרי הסיפור הזה. בורן פרסם בעיתון תיאור מילולי מפורט של התמונה, מה שפותח לנו שתי נקודות למחשבה.

הראשונה היא על היכולת שלנו להמיר מדיום אחד למשנהו. חלק קלים יותר – אפשר לתת כמה screenshots מתוך סרט בשביל לתפוס קצת מהמהות שלו, למרות שברור שאנחנו מפספסים הרבה. אבל לתאר תמונה באמצעות מלל? חשוב לזכור שהכוונה כאן היא לא סתם לתאר את התמונה, אלא לזקק ממנה את המאפיינים הרלבנטיים, היחודיים, האלה שיאפשרו למישהו לזהות את התמונה על סמך התיאור הזה.

הדבר השני הוא שפתאום הבנתי עד כמה התרבות שלנו בנויה על האספקט החזותי של הדיווח. בעיתונים היומיים, כתבה על אדם מסוים לרוב תהיה מלווה בתמונה שלו. אנחנו יודעים איך נראים ראשי הממשלה והפוליטיקאים שלנו, הסופרים והמוזיקאים, ואפילו עיתונאים ומדענים ואנשים שלא חיים בצורה טבעית בלב הזרקורים. איך זה היה לחיות בתקופה שלא ידעת אפילו איך נראה נשיא המדינה? שאם כבר ידעת לקרוא, היית חייב לדמיין את המציאות בעצמך מתוך מלים מעורפלות של סופר שגם הוא, אולי, לא ראה את התמונה המקורית.

המעבר לתקשורת המונית ויזואלית בסוף המאה ה-19 תרמה רבות לדמוקרטיזציה של הידע – עניים, ילדים, מהגרים, כולם יכלו פתאום לדעת מה קורה בתמונות – אבל גם להאחדה תרבותית. לכולם עכשיו יש את אותן תמונות בראש, ולא כל אחד מדמיין לעצמו אין נראים הסיפורים שבעיתון. האם זה יתרון או חסרון? לא זה ולא זה. אפשר לראות יתרונות וחסרונות לתהליך, אבל יהיה קצת מיותר לצאת נגדו או בעדו. בעיקר אחרי שאנחנו כבר מעל מאה שנה חיים ככה.

(הבטחתי שני סיפורים הקשורים למלחמת האזרחים, אבל בסוף הסיפור הזה יצא לי ארוך, אז אני אפצל את הסיפור השני לפוסט משלו – מחר)

לפני כמה ימים קונן יובל דרור על השתתפותה של קורין אלאל בתוכנית האח הגדול VIP, תוכנית עליה הוא שופך קיתונות של בוז. בקרב קוראיו יש ערבוב של תגובות – מתומכות למתנגדות, ממנומסות לעוינות. אבל יש נקודה אחת שנראה לי  שפוספסה כחלק מהעליהום שם בגלוב, בין אם על התוכנית או על מגניה ומגיניה.

האח הגדול VIP היא תוכנית שונה, מהותית, מהאח הגדול הרגיל. לא בגלל הפורמט, אלא בדיוק בגלל המשתתפים שבה. לא, כמו שמגיבים טענו, כי היא מסירה את “אבק הכוכבים”  ומראה את המפורסמים במלוא טבעיותם, אלא בגלל שהיא מסירה מעל התוכנית את היומרה להיות “ריאליטי”.

תוכניות ריאליטי אינן תוכניות תיעודיות. הן לא מנסות להראות, מעשה אנתרופולוגים מתחילת המאה ה-20, את בני האדם בסביבתם הטבעית ובהתנהגותם האמיתית. הן לוקחות אנשים שאינן שחקנים מקצועיים ומציבות אותום בסיטואציות מתוכננות, מהונדסות. לא כל משפט מתוסרט מראש, אבל הסיטואציות מובנות, מכוונת. אנשים יודעים שהם משתתפים בתוכנית טלוויזיה, ויודעים שהם באו לבדר את הצופים, וההתנהגות שלהם בהתאם.

וכאן בדיוק נכנס ההבדל בין אנשים מן הישוב לבין יושבי הוילה באח הגדול VIP. המשתתפים החדשים כאן הם, ברובם, בדרנים. זמרים, דוגמנים, אנשי תקשורת, אנשים שמורגלים לעמוד מול קהל, לבדר, לבנות פרסונה ציבורית. לכן אפשר לראות את ההשתתפות שלהם בתוכנית הזו כמו כל הופעה אחרת. אין כאן את הטשטוש שמרתיע אנשים, בין הפרטי לציבורי. יש כאן הופעה. הופעה משותפת, מתמשכת ואולי גם מיותרת, אבל זו פשוט דרך אחרת לתת לאותם בדרנים וממלאי זמן מסך לעשות את מה שהם עושים בכל מקרה: מופיעים בטלוויזיה, כדי לבדר אותנו.

הבהרה: כותב שורות האלה לא בעצם טרח לראות את התוכנית. לא את המקורית ולא את ה-VIP. אבל אם אי אפשר לכתוב לחלוטין באוויר בבלוג שלך, אז איפה כן?

אניל דש, בלוגר וכותב על תרבות אינטרנט, חזר לו מחופשה בת מספר שבועות שבמהלכה היה מנותק מכל ערוצי התקשורת, כולל אינטרנט וטלוויזיה. כשחזר, שאל את 9000 האנשים שעוקבים אחריו בטוויטר שאלה פשוטה – “מה הדבר האחד שקרה שכדאי לי להתעדכן בו”. התשובה שקיבל מרוב העונים? כלום. כלום לא קרה. שום דבר מעניין.

הפרשנות של דש לעניין היא שרוב המידע שאנחנו צורכים ביום-יום הוא חסר ערך. מבדר, אולי. משעשע. אבל חסר ערך לאורך זמן. לא קורים כל-כך הרבה דברים. אני, לעומת זאת, חושב שדש כאן חוטא קצת לחשיבות של הדברים הקטנים.

התרבות שלנו, בטח ובטח של אנשים כמו דש והקוראים שלו, מורכבת מהרבה מאד ערוצי מידע מקבילים. תוכניות טלוויזיה, ידיעות בחדשות, בלוגים, סרטוני YouTube, ממים משוטטים, סיפורים של חברים. כל אחד הוא כמו RSS Aggregator, מרכז עשרות ומאות ערוצי תקשורת ובורר מתוכם את התוכן התרבותי שלו. עברה לה התקופה של ערוץ טלוויזיה אחד, שלושה עיתונים, ארבע תחנות רדיו. כשכולם ספגו את אותה תרבות, אותו monoculture לאומי משותף. אני יודע שאפילו עם אנשים שאני חולק איתם עניינים משותפים רבים, אני יכול לקוות ללא יותר מ-90% התאמה של התוכן התרבותי הנצרך שלנו. תמיד יהיו לי כמה בלוגים, או תקליטים, או חדשות, שאני צרכתי ומישהו אחר לא.

אז בהנתן שאנחנו כבר ככה חיים בתרבות מגוונת ומפוצלת, ואני גם ככה לא יכול להניח שבן-שיחתי קרא את כל מה שאני קראתי וראה את כל מה שאני ראיתי, אני יכול לוותר על חודש של תרבות בלי להרגיש מחויב להשלים כל פסיק וכל רגע. אלא אם קרו דברים בנושאים שאני מתעניין בהם במיוחד, סביר להניח שאני יכול לתת לרסיסי התרבות של אותם שבועות לשקוע לתוך הקלחת הגועשת שהיא התרבות המשותפת בלי לאבד את המקום שלי בשיח הציבורי.