אז אמזון שוב עושים שטויות ומוחקים מרחוק ספרים בתוך מכשירי קינדל מרוחקים אחרי שגילו שאין להם את זכויות היוצרים כדי למכור את הספר. אבל לא על זה באתי לדבר.

מיד אחרי האירוע התחילו אנשים, בארץ ובחו”ל, לצאת בקריאות שבר על כך שזהו טבעם של ספרים דיגיטליים. “מהו קניין”, שואל יובל דרור, “בעולם שבו הקניין הוא לא יותר מאוסף של ביטים”.

שתי הגישות כאן חוטאות, לדעתי, בבלבול בין הפורמט של ebooks כספרים דיגיטליים, לבין אמצעי ההפצה שבנוי על תקשורת דו כיוונית בין מכשיר הקינדל לבין החנות. הפורמט לא מחייב מגבלות DRM על התוכן, ולא מחייב cloud storage מרוחק.

אין ספק שהפורמט הדיגיטלי, היות הקניין רק “אוסף של ביטים”, הוא זה שמהווה איום על המו”לים, והוא זה שגורם להם להכניס מגבלות דרקוניות כאלה, ולקחת לעצמן את הזכות להדחף לנו לחיים ולמדף הספרים (הוירטואלי).

אבל זה לא חייב להיות ככה.

כמו שכל המוזיקה שלי היא דיגיטלית לחלוטין, נקנתה על CD או ישירות באינטרנט או הושגה באמצעים אחרים, אוסף של ביטים, אבל אין ל-RIAA או לאקו”ם שום דרך להכנס ולגעת לי בהם. גם ספרים יכולים להיות סתם קבצי טקסט, HTML או PDF. הם יכולים לשבת על הקינדל, על המחשב שלי או על CD חיצוני, וברגע שקניתי אותם הם שלי. לא מושכרים או מושאלים, אלא שלי.

הבעיה כאן היא לא טכנולוגית, ולא קשורה אינהרנטית לפורמט הדיגיטלי. הבעיה היא שתפיסת זכויות היוצרים והקניין הרוחני של היום לא ערוכים למצב שבו כל דבר ניתן לשכפול בקלות. תגובת הנגד היא lock-down, אבל זה פשוט לא ישרוד – כבר עכשיו אולפני ההקלטות והסרטים, כמו גם אמזון, לוקחים לעצמם סמכויות שממשלות לא מעיזות לקחת. וזה יתפוצץ מתישהו. באירופה כבר נבחרו נציגים לפרלמנט על הטיקט של ביטול זכויות יוצרים. אנשים הופכים את גניבת התוכן לעקרון, לא בגלל שהם בהכרח נגד תשלום בעבור מוזיקה אלא כי אין אלטרנטיבה סבירה, שלא כבולה ב-DRM מכביד ומגביל.

אני לא יודע מה האלטרנטיבה, אבל משהו יקום. ו-”דיגיטלי” יפסיק להיות מילה נרדפת ל-“לא ממש בבעלותך”.

והפטישיזציה של הספרים ממשיכה ללא לאות. אם כבר התייחסנו לאותם אנשים שאומרים שהקינדל לעולם לא יתפוס מכיוון שאנשים אוהבים את מגע הספר ביד, אז עכשיו אפשר למצוא אנשים נוספים שנאחזים בעבר ומנסים למצוא לזה הצדקות והוכחות.

ג’יימס וולקוט, כתב ועורך במגזין Vanity Fair הותיק, פרסם טור השבוע שבו הוא מבכה על אנשים שיושבים ברכבת התחתית וקוראים ספרים על קינדל, או אפילו (ישמור השם!) על האייפון שלהם. למה? כי הספר ביד (ומעמד הדיסקים או התקליטים בבית) הוא חלק מהדימוי שלנו. כמו נוצות הטווס, אנחנו מסמנים בעזרת הספרים מי אנחנו, מבססים דמיון או שונות עם האחר.

וולקוט לא טועה – כל אחד יזדהה עם ההנהון והחיוך שעולים על הפנים כשאתה רואה מישהו יושב על ספסל וקורא ספר אהוב, או שומע להקה חביבה זולגת דרך אוזניות של שכן לאוטובוס. אבל וולקוט מבלבל כאן בין העיקר והטפל, בין המסמן והמסומן, בין הפֶטיש, העצם המוחשי, לבין המשמעות הסימבולית שלו.

וולקוט מביא דוגמה מהסרט Diner בה זוג נשאב למריבה על מיון תקליטים למגירות, כשדמותו של דניאל שטרן מזדעקת על עצם המחשבה של לשים תקליט של צ’ארלי פארקר במגירה של הרוק’נ’רול. אליבא דוולקוט, בימינו הם יצטרכו למצוא דברים פרוזאים יותר לריב עליהם. וולקוט כאן לא מבין שהתקליט והמגירה הם לא העניין העניין הוא חוסר התקשורת בין הזוג, העובדה שהם חיים בעולמות שונים ולא חולקים את אותם ערכים ותחומי עניין. אותה סצנה בימינו היתה יכולה להיות על זה שהיא המירה את קבצי ה-FLAC האיכותיים שלו ל-MP3 ירוד וזה יעביר בדיוק את אותה תחושה, בלי אובדן המשמעות שוולקוט כ”כ חושש ממנו.

מה שוולקוט מפספס הוא שהצורך להפגין את התרבות שלנו לא השתנה, הוא פשוט העביר את עצמו למרחב החברתי החדש. אני יכול להסתכל על פרופיל ה-Last.fm של מישהו ולדעת בפרטי פרטים מה הוא שומע. אני יכול להכנס לפרופיל בפייסבוק של מישהי ולראות מה הספרים החביבים עליה, ואפילו לראות מה היא קוראת כרגע ומה היא חשבה על הספר. בטוויטר נהיה אופנתי לפרסם קישורים לשירים מומלצים דרך שירותים כמו blip.fm או twt.fm. אנשים מתקהלים סביב טעם במוזיקה או בספרים בדיוק כמו במדיום הפיזי, ואפילו הרבה יותר – אני יכול ללכת לפורום של קוראי דאגלס קופלנד או בילי קולינס ולהתחבר מיד עם אנשים על בסיס ההעדפות הספרותיות שלנו, ולא על סמך זה שבמקרה היינו על אותה רכבת, ושלפנו במקרה את הספר הנכון ברגע הנכון.

וולקוט אפילו מתייחס לעובדה שאפשר לפרסם העדפות מוזיקליות – אפילו פלייליסטים ומיקסטייפים ספציפים – באינטרנט. אבל כאן הוא ממש חוטא בטמטום מוחלט, כשהוא מייחס לבלוגרים באשר הם הצמדות לטרנדים מוזיקליים ספציפים, כאילו אפשר למצוא מכנה משותף כלשהו בטעם המוזיקלי של בלוגרים שונים. “Any shuffle list that doesn’t include the Ting Tings appears underdressed”, הוא כותב, ומפגין צרות אופקים של מישהו שכנראה קורא רק בלוגים שמתארחים תחת אותו אתר ובוחר את כותביו ע”פ ההשתייכות התרבותית שלהם.

ולסיכום, כאילו בשביל להדגיש עד כמה הוא פספס את הנקודה, וולקוט מושך בכתפיו בהכנעה ואומר “טוב, אז הדור הבא פשוט יבחר דברים אחרים להחזיק ביד ועל המדפים כדי להציג פרסונה ייחודית – הוא שוב מציג פיקסציה סביב חפצים, כאילו בשבילו הכריכה של הספר היא לב העניין, לא המילים של הסופר. הוא לא מצליח לחשוב על עתיד שבה אנשים עדיין קוראים ספרים, אבל לא בצורה שהוא קורא אותם.

בסופו של דבר, זה בעיקר עצוב לראות איך דור של מורדים ופורצי דרך מתמסד והופך להיות מקובע בדיוק  כמו הדור שלפניו. וולקוט התחיל את דרכו העיתונאית בשנות ה-70 ב-Village Voice הניו-יורקי והנחשב, שהיה אז מעוז ה-counter culture. הוא כתב על פאנק ועל פאנקיסטים, היה (יש להניח) חתרני ואנטי ממסדי – והיום הוא בוכה שאנשים לא עומדים בתור להסתכל על הספרים והדיסקים שהוא קונה. כריסטופר ווינגרטן, מבקר מוזיקה ב-Village Voice וב-Rolling Stone, עלה לבמה בכנס 140characters המוקדש לטוויטר ונתן נאום על למה הבלוגרים הורגים את המוזיקה, את תת-התרבות של המוזיקה ובעיקר את הג’וב שלו כמבקר מוזיקה. גם הוא מבלבל בין הצורה – עיתון מוזיקה מחתרתי יותר או פחות – לבין המהות – היכולת לקבל מידע על מוזיקה שלא מופיעה במצעדי הפזמונים או בחנויות הגדולות. הוא לא מבין שהעובדה שכבר אין כריסטופר ווינגרטן אחד שמקבל כסף לספר לנו על להקות חדשות וטובות לא אומר שמוסד ההמלצות, או מוסד המוזיקה כולו, הולך לאבדון – הוא פשוט מוצא לעצמו ביטוי חדש שמנותק מהפטישיזציה של נייר העיתון, של כריכת הספר או של לחשושי הויניל של התקליט.

בעיירה בורלינגיים בקליפורניה הסתובבתי שעה, בחום הקופח של חודש אוקטובר שהזכיר לי את  הבית. בין שכונות פרווריות משמימות ואזורים מסחריים מסחריים ניסיתי למצוא כתובת של מוזיאון שהעתקתי מהאינטרנט בחופזה. לקח לי שעה למצוא את המקום כי המוזיאון, כך הסתבר, היה חדר אחורי של חנות עיתונים וכלי כתיבה, והתמונה של המוזיאון באתר היתה, אם הייתי טורח לקרוא את האותיות הקטנות, דימוי אמנותי של המוזיאון המופלא הזה המוקדש לסוכריות פֶּז כפי שיראה בשנת 2100, בהנחה שישגשג ויפרח.

אבל המוזיאון כבר לא ישגשג, כך נראה. כי חברת הממתקים פז החליטה לתבוע את המוזיאון על הפרת זכויות יוצרים ושימוש בלתי חוקי בסימנים הרשומים שלה. וזה נראה לי כל-כך מיותר, כי המוזיאון הוא, כאמור, חדר אחורי של חנות. עמוס לעייפה בקופסאות פז בכל צורה וצבע, עם דמויות של סטאר טרק וסטאר וורז, ערפדים ומכשפות, מיקי מאוס ובאגס באני. חלקם נדירים, בעטיפות מקוריות, חתומים ע”י הסלבריטאים דה-לה-שמאטע שתרמו את דמותם היצוקה בפלסטיק למתקני הסוכריות האיקוניים. כרזות פרסום משנות ה-30 באוסטריה, כשהסוכריות – במקור בטעם מנטה (Pfefferminz) – נמכרו בתוך קופסאות מתכת. אפילו רישום הפטנט המקורי על המנגנון המכני של הדיספנסר.

מוזיאון חמוד. ביתי. לא מזיק. מוזיאון שנולד מתוך אהבה. אהבה אובססיבית, אולי, כמו שרק האמריקאים מסוגלים להיות אובססיביים למוצרי הצריכה שלהם, אבל אהבה. ומדהים אותי כל פעם מחדש איך חברות לא מבינות שנעשה להן הרבה יותר נזק מלהגן ככה על הסימנים המסחריים שלהם, מאשר לפנות למוזיאון בשקט ולהגיע להסדר שירַצה את המחלקה המשפטית שלהם.

בכל מקרה, כל זה היה רק תירוץ להעלות לרשת תמונות שרובצות לי על המחשב עוד מאז הטיול שלי ב-2006, אז לפחות משהו אחד טוב יצא מזה. הנה קישור לעוד כמה תמונות משם, בפליקר.

אחת הסוגיות שעומדות לעלות בדיון הציבורי בימים הבאים, שוב, היא כליאתם של מפעילי אתר ה-Pirates Bay. אני כבר יכול לראות את שני המחנות: מצד אחד, אנשי אסכולת ה-“פשע זה פשע, גניבה זו גניבה” שידגישו את העובדה שמפעילי האתר גרפו הכנסות מפרסומות על חשבון עמלם של יוצרי התוכן. והם צודקים.

ומהצד השני יעמדו אנשים שיצעקו שה-MPAA וה-RIAA, ארגוני זכויות היוצרים הבולטים במאבק הזה, הם חלאות לא קטנות. ואנשים שמשתפים קבצים הם לא רק אוכלי-חינם, אלא גם אנשים שמאסו במגבלות הבלתי סבירות שהמדיום המיושן מציב עליהם – כשהם קונים דיסק שמתקין תועבות על המחשב רק בשביל למנוע ממך להפוך אותו ל-MP3ים לנוחותך, ותנאי שימוש שאוסרים עליך אפילו ליצור גיבוי לשימוש פרטי, אז הם מתחילים לחפש פתרונות שמתאימים יותר לחיים שלהם – חיים שבהם שומעים מוזיקה גם בבית וגם ב-iPod וגם באוטו וגם בעבודה. הם פנו לאתרי שיתוף הקבצים לא רק בשביל לא לשלם, אלא גם כדי לקבל את חווית השימוש המתאימה להם. גם העתקות ביתיות של מוזיקה נחשבו מכה לתעשיית המוזיקה, אבל הדרישה של הקהל ליכולת להקליט שברה את השוק, שלמד לחיות עם זה.

אם iTunes הראה משהו, זה שאנשים כן מוכנים לשלם עבור מוזיקה, אם הם מקבלים אותה בצורה נוחה שמתאימה לחיים שלהם – כקבצים בודדים שהם יכולים להעתיק, ולשמוע בבית וגם בחוץ, ואפילו בלי DRM בימינו. אז זה עדיין לא פתרון מושלם, וסובל מאחיזת-החנק של אפל, אבל הם מראים את הכיוון היחיד שאולפני המוזיקה יכולים להצליח בו. בלי קשר למה יעלה בגורלם של הפיראטים השבדים, סגירת האתר שלהם לא ישנה בכהוא-זה את כמות ההעתקות של המוזיקה ברשת. לכל הפחות יהיו כמה שבועות שהאתרים האחרים יתרחבו לקבל את העומס. אבל רק כשאפשר יהיה לקנות סרטים ומוזיקה באינטרנט, בקלות ובפשטות, בצורה לא מגבילה, מכל מקום בעולם¹ – אז נראה התפתחות.

***

אבל זה לא רק כסף, ולא רק נוחות. הצעירים שמובילים את השינוי החברתי והתרבותי לא יסתפקו רק בשינוי הפורמט של המוזיקה, או אופן שידורו. הם גדלים לתוך חברה דיגיטלית שבאה עם דרישות גבוהות יותר מאשר סתם זמינות של הרכוש שלה. הם מצפים לקחת את השיר הזה שהם קנו ולהשתמש בו ברגע לסרטון שהם צילמו והעלו ל-YouTube. הם רוצים לעשות רמיקסים ו-mashups לתכנים, בין אם אמנותיים או אינפורמטיביים. הם מובילים מהפכה במהות הקניין הרוחני שלא תעצור רק בזכות לשמוע את המוזיקה בכל מקום. גולשי ומפעילי ה-PiratesBay, מעלי הסדרות ל-YouTube והשירים ל-MuxTape אולי לא פעלו ממניעים אלטרואיסטים אבל הם עזרו להשריש את התפיסה שקניין רוחני לא כולל שליטה על ההפצה של היצירות שלך, ושיצירת derivative works היא חלק בלתי נפרד מהשימוש בכל מידע. והמהפכה הזו גדולה הרבה יותר, כי היא יכולה לקעקע לחלוטין את המעמד החברתי, אמנותי וכלכלי של ה-Recording Artist. בלי להכנס לתוך עתיד זכויות היוצרים (שזה נושא גדול וראוי, שגדולים וראויים ממני כתבו עלי, ושדורש עדיין מחשבה רבה מצידי) זו דוגמא לשינוי תפיסתי מהותי של מוסדות חברתיים מבוססים, שהחברה מבוססת האינפורמציה שלנו פשוט לא תשאיר על כנה.

אבל לא רק מערכת הקניין הרוחני תשתנה מן היסוד. מערכת אחר מערכת, מוסד אחר מוסד מוצאים את עצמם תחת מתקפה ושינוי.

עיתונים, שניסו לשלם מס שפתיים למודל החדש ע”י מתן אפשרות לתגובות וטוקבקים, גילו שזה לא מספיק. עיתוני נייר נסגרים, והעיתונים המקוונים מתחילים לתת יותר ויותר במה לתוכן גולשים – אבל לא עילגות טוקבקיסטית, אלא Citizen Journalism רציני יותר. מהצד השני, בלוגים עיתונאיים מתחילים להתארגן כדי לאפשר מימון של עיתונאות רצינית.

חוקי הסוב-יודיצה, שבאים להגביל את חשיפת המידע על משפט בעודו נערך, קורסים תחת כמות המידע אליו נחשפים כל המעורבים – שופטים, מושבעים וכל השאר – וגם המידע שהם מייצרים. עוד לפני עשור התחילו אנשים לחשוב שהטכנולוגיות החדשות לא מאפשרות פיקוח, ושכללי הסוב-יודיצה לא ישרדו לאורך זמן. בינתיים אנשים פשוט מועפים מחבר המושבעים אם הם עונים להודעה בבלקברי שלהם.

אני לא יודע איפה זה יגמר. אני רק רואה שזה מתחיל.

1. ראוי לציין שהצלחתי לקנות מוזיקה באופן חוקי באתר 7Digital הבריטי, למרות שהוא מוגבל רק לתושבי בריטניה, ע”י תשלום ב-PayPal שעוקף את בדיקת-המיקום. מומלץ!

אין כמו מותגים בעלי מקדם-זיהוי עולמי. וברגע שיש לנו אותם, אין כמו חיקויים זולים, מקומיים, שמנסים לרכב על הגל. הדוגמא האחרונה שאני מצאתי לזה הוא של מאפיות פפושדו שמוציאים בימינו את עוגיות הסנדוויץ’ “ORLI”. אם השם “Oreo” מתגלגל לכם על הלשון, זה לא במקרה. וזה גם לא במקרה שהשם על העטיפה כתוב באנגלית – גם בצד העברי וגם באנגלי של האריזה. חיקוי-עוגיה עם חיקוי מילוי. אבל מה שמייחד אותם מסתם עוד מוצר-צריכה משוכפל הוא הניסיון שלהם בכל זאת להתבלט, להפרד מהמקור, ולהתאים את עצמם, אם לא לטעם המקומי אז לפחות למותגים החזקים של הקהל המקומי שלהם. 

ככה שהאורלי שלנו לא באה בטעמי וניל, או שוקולד, או משהו שהעולם השפוי היה שם. לא, אם כבר חיקוי אז הוא צריך להתעלות על המקור, אם לא באיכות העוגיה אז בתעוזה חסרת המעצורים של בחירת טעם – וצבע – המילוי. חדי העין שיכולים לקרוא את הטקסט בתמונה לעיל – או שלחצו עליה בטעות – כבר יודעים את התשובה לשאלה.

פפושדו החליטו להוציא למדפי החנויות עוגיות שוקולד במילוי קרם בטעם בזוקה. כן, כן, ממש ככה. בדיקת המערכת הנכונה-תמיד הראתה שהם אפילו הצליחו בזה בצורה ראויה להערכה. הדבר הראשון שמכה בך כשאתה מקרב את העוגיה לפה הוא הריח – ריח מדויק של מסטיק בזוקה. גם הצבע הורדרד מעורר געגועים נשכחים לימי-הולדת על הירח, והטעם… הטעם הוא מסטיק בזוקה, אחד לאחד, חוץ מהקטע שכן אמורים לבלוע אותו בסוף.

כל זאת לא בא לטעון שהעוגיה טעימה בשום צורה. היא תועבה מוחלטת. אבל היא לפחות תועבה מדויקת, נאמנה למקור ושמצליחה לחלוטין בכל מטרותיה. לאור זאת, לא ברור לי למה פפושדו החליטו להתכחש לעוגיה באתרם. אחרי הכל, מה עוד הם רצו שהיא תהיה?