אכלתי פאייה מקופסה. לא, זה לא משל, כפי שהכותרת אולי מרמזת. זו באמת היתה פאייה מקופסה, מהקפאה, מפס יצור במפעל. זה אולי נשמע מזעזע, וזה אכן היה מזעזע מבחינות מסוימות, בעיקר העובדה שמרחק חמש דקות הליכה משם אפשר היה להשיג פאייה אמיתית וטובה בהרבה. אבל בכל זאת, אולי כדאי שנתחיל מההתחלה.

במסעדות רבות בברצלונה אפשר לראות שלט בחלון שמפרסם פאייה, אותו תבשיל אורז-פירות-ים-וזעפרן שבכלל לא מאפיין את המטבח הקטלוני בברצלונה, אבל שמסעדות ישמחו לדחוף לתיירים על כל פינה. אבל בעוד שבאזורים התיירותיים ובמסעדות הטובות אפשר למצוא פאייות מוצלחות מאד, בין אם מבוססות פירות ים או בשר, כשמתרחקים מהראמבלה הומת האדם הופכות הפאייות בחלונות הראווה לזהות, כולן תוצרת פאייֵדור (Paellador), חברה שמספקת פאייות קפואות וסטנדרטיות למסעדות דלוחות בכל רחבי העיר, ואולי המדינה. ופאייה כזו נכנסתי לאכול במסעדת סטודנטים דלוחה בברצלונה.

דבר ראשון, ביקורת עניינית: זו לא היתה פאייה טובה. מהביס הראשון אפשר היה להבחין בחומרים המשמרים, בטעמי הלוואי. אפשר היה לראות את כמות הנוזלים הבלתי סבירה שהרכיבים הגירו לתוך התערובת. היו בה שרימפס מקופסה ומולים מקופסה, ושעועית מקופסה ואפילו כנפי עוף קטנות מקופסה. וזה היה אכיל, לכל הדעות, ואפילו לא נורא, אבל בטח לא היה טעים.

אז למה אכלנו אותה, תשאלו? אני חושב שזה מגיע מאותו מקום שגורם לי לקנות פירות ים משומרים במעדניות רוסיות בשוק הכרמל. זה מעניין אותי איך משהו שנתפס אצלי ובארץ כאקזוטי עובר תהליך של יום-יומיות. הוצאת האוויר מהבלון החגיגי של פירות הים. יש לזה גם דמיון לדחף שגורם לי לטעום את המקפלאפל. זה פלאפל – אבל פלאפל מהונדס וחסר טעם של מקדונלדס. זו פאייה – אבל פאייה מהונדסת ומשעממת של פאייֵדור. אני בטוח שבכל ערכה כזו יש בדיוק את אותה כמות השרימפס (6) ושמן (ליטר) שאני אמצא בכל פאייה אחרת שלהם. ויש בזה משהו מרגיע, משהו מנחם. שגם פאייה אפשר להפוך ל-TV Dinner.

בפעם הראשונה שהייתי באנגליה, הגעתי לפאב אנגלי בלונדון והתלהבתי מהתפריט: שפרד’ס פיי, באנגרס אנד מאש, פיש אנד צ’יפס. אוכל פאבים בריטי קלאסי. ואז הלכתי לפאב אחר, וגיליתי תפריט זהה. לא, לא הפריטים בתפריט, אלא התפריט כולו. אותו טקסט, אותו פונט, אותו תפריט שהודפס באותו מפעל שם מייצרים את אותו שפרד’ס פיי. ובהתחלה זה מאד הפריע לי. אבל אז זה עבר. כי יש מקום גם לפאבים כאלה, שמשרתים את אותה מטרה של ארוחות מוכנות למיקרו, ושל דיינרים עשויים מפיברגלאס שיוצר בסין. כי בסופו של דבר הארטיפקטים התרבותיים שלנו צריכים לשרת אותנו, לא רק אנחנו אותם.

אה, הנה. אולי יצא בכל זאת משל, בסוף.

מכרי ומוקירי מכירים את האובססיה הקלה שלי עם מוצרי צריכה, עם דגש על משקאות קלים, ואולי חלקם כבר שמע את ה-rant הקבוע שלי על שלושת דורות הביסלי בארץ ישראל. לכן החלטתי לחנוך כאן בבלוג פינה בנושאי חטיפים, משקאות, ושאר פרפראות של חברתנו הצרכנית, כפי שכבר כיכבו כאן בבלוג, שלא להזכיר את הבלוג הקודם.

לכבוד הפתיחה החגיגית של הפינה, אני אחזור לביסלי, שביחד עם הבמבה מהווה אבן יסוד בעולם החטיפים הישראלי, וגאווה לאומית לא קטנה. אמנם אני נשאר נאמן לעקרון שלי שאף טעם של ביסלי מהדור השלישי, כלומר אלה הבאים והולכים לאורך השנים האחרונות, לא ממש מסוגל להחזיק יותר מכמה חודשים עד שמואסים בו. והדור השני של הביסלי – הטאקו והשום-בצל – נקבר בטרם עת למרות יתרונותיו הברורים. ובכל זאת, אני מרגיש מחויב לדגום כל טעם תקופתי שאסם דוחפת במורד גרונינו.

אז אחרי טעמי שווארמה וקטשופ, מנגל וחריף, באסם התחילו להתייאש. נגמרו להם הטעמים האיקוניים, הסטריאוטיפיים. הם לא יכולים להתחיל להוציא ביסלי בטעמי “כבד קצוץ” או “ביף בורגיניון”, אבל מהנדסי המזון הנמרצים שלהם ממשיכים לזרוק תבלינים, משפרי טעם ותערובות אקלקטיות של חומרים כימיים אל תוך קדרת הביסלי המהבילה. אז אנשי השיווק צריכים לשבת ולשים תווית על המוצר, ולפעמים, מה לעשות, גם לאנשי המיתוג והמכירות הטובים ביותר יש ימים רעים. וכך אנחנו מקבלים ביסלי… ללא טעם. כלומר, עם טעם, אבל בלי תווית, בלי אף שם. והרי השם הוא זה שמגדיר את הטעם, כן? זה לא שיש קשר כלשהו בין ביסלי פלאפל לבין פלאפל. אז כן, יש איזו תחרות אינפנטילית של להתקשר ולהציע להם שם, אבל בסופו של דבר, זה ביסלי בטעם “תעשייתי”. לא “בטעם תעשייתי”, אלא בטעם “תעשייתי”. נוט דאט דר’ז אנית’ינג רונג ויז דאט.¹ 

ומה בנוגע לטעם עצמו? נתחיל דווקא מהחשוב יותר – הצורה. כבר זועזעתי לפני שבוע-שבועיים כשנתקלתי בחיקוי-ביסלי שהעז למכור טעמים שונים באותה צורה, וברור לכל שזה חילול קודש ובלבול של הציבור. עם הביסלי הנוכחי, אני חושב שאסם פספסו הזדמנות לנסות להנדס ביסלי בצורת סימני שאלה, והלכו דווקא על משולש פשוט, שהיא צורה שהתעלמו ממנה עד כה, וחבל. הטעם? הטעם הוא טעם של ביסלי, כן? בצק מטוגן והרבה שמן, ותערובת תבלינים סמיכה מכדי להבחין במרכיביה. אבל לא רע. לא רע בכלל.

השעה שבע בבוקר, ואני סתור-שינה והלום-שיער, יושב לי בבית קפה, מנסה לגרום לאוזניית הבלוטות’ הזו לתקשר עם הטלפון שלי.

לא משימה קשה מדי, על פניו. יש, אחרי הכל, חוברת הוראות מפורטת ומאויירת שמותאמת לכל אדם, בכל שפה, גם אם לא ראה מעולם אוזניית בלוטות’, או טלפון סלולרי, או חוברת הוראות. אבל החוברת בבית ואני, אני בבית הקפה, פרוע-עיניים וטרוט-שיער. ואני לא מצליח לגרום לזה לעבוד.

זה לא מתאים לי, התסכול הזה. לרוב אפשר לגרום לרוב מכשירי האלקטרוניקה לפעול, לפחות ברמה הבסיסית, בלי להעזר בחוברת. יש שפה לדברים האלה. דבר ראשון, לחץ על הכפתור. אם זה לא עזר, לחץ עליו במשך 5 שניות ברציפות. אם לא זה, לחץ על כל הכפתורים ביחד. זה אמור לעבוד עם כל דבר. הבעיה של היא שאני לא יודע אם גוש הגומי שבאמצע המכשיר הוא כפתור או לא, וזה מעוות לי לחלוטין את הטקטיקה. אני מרגיש מאד מתוסכל מכל העניין.

* * *

כשהייתי קטן הייתי הולך הרבה למשחקי וידאו. הייתי משחק הרבה סטריט פייטר 2, אחד מאבות ז’אנר משחקי המכות. מה הפך אותו לאבי הז’אנר? השפה שהוא הגדיר. במשך שנים, יכולתי להשתלט תוך דקות על כל משחק מכות חדש שהגיע. חצי-סיבוב-ג’ויסטיק-נגד-כיוון-השעון ומעיכה פרועה של כפתור ההתקפה, וסביר להניח שיקרה משהו מגניב. קדימה-קדימה-ומכה. למטה-למעלה-ובעיטה. צירופי תנועות ומקשים שסטריט פייטר הפך ל-lingua franca, לשפה האוניברסלית המשותפת של הז’אנר. מאוחר יותר הז’אנר הפך לתלת-מימדי, ודווקא טקן נהיה התקן בנושא.

מיקרוסופט הם הסטריט פייטר של עולם תוכנות ה-desktop. מערך התפריטים שהם ביססו בתחילת שנות ה-90 נהיה אוטומטי. גם בתוכנה שמעולם לא נתקלתי בה אני יודע לחפש בתפריט ה-File, ה-Edit, ה-View. אז נכון שלפעמים מסך ההגדרות הוא תחת Tools –> Options, ולפעמים תחת Edit –> Preferences, אבל הכל בתוך מרחב בעיה מצומצם. ואז בא אופיס 2007, עם הממשק החדש, וטרף את הקלפים. באופיס 2010 הם הבינו את זה, ולמרות שלא ביטלו את ה-Ribbon (וטוב שכך), הם לפחות החזירו את תפריט ה-File.

* * *

אני בבית, כותב את הפוסט הזה ובודק את חוברת ההוראות. צריך להשאיר את הכפתור לחוץ בזמן שמדליקים את האוזניה. מטומטמים. למה להמציא צירוף חדש במקום להשתמש אלה הקיימים? לא עדיף היה פשוט לעשות אחורה-קדימה-מכה?

שלט החוצות הזה מציק לי כבר כבר שבועות, ומסיבות דומות לאלה שהפריעו לי בפוסטר של דוקטור פרנאסוס לפני כמה חודשים – בעוד קולין פארל, ככוכב הסרט, מקבל 50% משטח הכרזה ואת שמו בגדול למעלה¹, בעוד הבחורה, אליסיה בכלדה, מתפקדת אך ורק כתמונת רקע חיננית לשמו של הבמאי. ברור ל י שכשחקנית לא מוכרת, יחצ”נים הסרט לא רוצים לשים את השם שלה באופן בולט מדי. אבל אין מה לעשות – אם יש לה תפקיד ראשי בסרט, ועוד יותר מכך – אם יש לה תפקיד ראשי בפוסטר – אני חושב שמגיע לה ששמה יופיע עליו, לא?

* * *

אין לי בעיה עם הפוסטר הזה, האמת – לא עם הפונט המצועצע שמתאים לאופי המחזה, לא לעיצוב הכללי, וגם לא להצגה, שראיתי בכיכוב שמואל וילוזנ’י לפני איזה עשור ומשהו. מה שמוזר לי רק זו הבחירה להשתמש בספרה “2” במקום המילה “שני”, שהיה צורם לי פחות. אני לא יכול שלא לחשוב שישבו להם המעצבים ולא הצליחו להחליט אם זה צריך להיות “שני” או “שתי”, והחליטו לוותר על הדילמה גם במחיר האלגנטיות. או אולי סתם לא היה להם מקום לשלוש האותיות שזה דורש, והם לא רצו להקטין את הכתב.

* * *

ועוד פוסטר שממלא את העיר בימים האחרונים: “חדש מנסטלה – גלידת שמנת אמיתית.”

זה גורם לך לתהות: מה, אם כך, הוא הזבל הרגיל שאתם מנסים לדחוף לנו כל הזמן?

.

יש לי פנס קטן, מחובר למחזיק המפתחות שלי¹, שממשק המשתמש שלו די פשוט: לוחצים, נדלק. עוזבים, נכבה. פשוט.

אבל יש עוד סוויץ’ קטן, במקדימה של הפנס, שמדליק את הפנס באופן קבוע. מושכים את הסוויץ’ אחורה להדליק, דוחפים חזרה קדימה בשביל לכבות. לקח לי זמן להבין מה מוזר לי בסידור הזה: בשפה העיצובית שאינטואיטיבית לי, מעולם המוצרים האלקטרוניים שסביבי, הייתי מצפה להזיז את הסוויץ’ קדימה בשביל להדליק, ואחורה בשביל לכבות. אבל הפנס הזה, שעלה ארבעים ומשהו סנט מאתר הונג-קונגי, לא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס של שפה עיצובית קוהרנטית ואינטואיטיבית. הסוויץ’, כשמושכים אותו אחורה, פשוט לוחץ על הכפתור הפעלה באופן רציף. השפה העיצובים הקוהרנטית כאן היא מותרות, כשאתה עובד באופן אלקטרוני שפוטר אותך מאילוצים פיזיים, וכשיש לך תקציב לחלקים קטנים וגמישים יותר.

נ.ב. פתרון אחר שאפשר היה ליישם הוא פשוט לשים את הסוויץ’ הקטן בחלק האחורי של הפנס, ולדחוף אותו קדימה על הכפתור. אני לא יודע למה לא הלכו על זה. אולי זה לא הסתדר מבחינת גודל הפנס.

נזכרתי פתאום בבובות שפעם היו מחלקים בארוחות ילדים של מקדונלדס, לפני בערך עשור. זה היה בובות של החבובות, משום מה – אני לא יודע על שום מה היתה ההתעוררות הזו פתאום. כנראה לא היו סרטי דיסני פופולריים באותו קיץ. אני זוכר שעמדתי והסתכלתי על הבובות בתצוגה ותהיתי איך מישהו יכול לחשוב שהדבר הירוק הזה אמור להראות כמו קרמיט.

כלומר, כן. כל תרגום דורש שינויים וגורר אובדן של משהו. כל דמות של שחקן מסרט, ואפילו דמות מצוירת, תמיד תראה קצת אחרת כשמתרגמים אותה לצורה של בובת בד פרוותית. לרגע כבר עמדתי לסלוח להם, עד שנזכרתי שהחבובות הן בובות בד פרוותיות במקור, ואין שום הצדקה שרפרודוקציה של קרמיט לא תראה בשום צורה כמו קרמיט, מלבד הצבע הירוק והצווארון הדיסטינקטיבי שלו.

אבל זה מה שקורה כשבובות לארוחות ילדים של מקדונלדס מיוצרות על ידי אנשים שמעולם לא ראו רחוב סומסום, וקיבלו רק תיאור, ככל הנראה מילולי, על ידי מישהו שבתורו רק ראה תמונה, לרגע, בחטף, של צפרדע.

אז הטלפון שלי ממש לא יעיל בלצלם מאכלים, ובטח שלא בחטף, אבל ברגע שכבר קניתי אותם והבאתי אותם הביתה, אני לא רואה סיבה שלא לצלם אותם.

פטריות מוחמצות

יש משהו שאני אוהב במאכלים מארצות שונות, וזה העובדה שברוב המקרים השפה המייבאת, במקרה הזה עברית, מתקשה בלתרגם את המרכיבים לחוויה התרבותית והקולינרית המקומית. ברור לי שבצנצנת הזו של פטריות מעורבבות יש די הרבה סוגי פטריות שרק בשנים האחרונות התחילו להופיע על המדפים של החנויות בארץ. כשאתה אומר “פטריות” בארץ, אתה מתכוון באופן כמעט בלעדי לפטריות שמפיניון, ויש סיכוי יותר מסביר שאתה מתכוון לשמפיניון מהקופסא. פורטובולו, שיטאקה, והשאר נהיות יותר ויותר פופולריות, אבל עדיין לא מיינסטרימיות.

חטיף תירס בטעם שום

חטיף תירס הוא לא דבר מפתיע במיוחד. וגם טעם שום לא זר לחיך הישראלי, אם כי מאז ימי הביסלי שום-בצל באמצע שנות ה-90, הוא לא ממש כיכב בחטיפים שלנו. אבל מה שמעניין אותי כאן זה לאו דווקא הטעם של החטיף (שעוד לא פתחתי), אלא השימוש בדמות המואנשת של ראש השום שעל העטיפה, עם מגוון אלמנטים גראפיים שמסמנים כח, כמו הפיצוץ מאחוריו והאגרוף הקפוץ. אני שמח שהם לא מנסים להסתיר את הקלף המנצח של שום, הטעם החזק שלו. “I am garlic flavor cornick”, זועקת העטיפה. “Hear me roar!”

חטיף צדפות ואנשובי

אין  ספק שזה קצת לא פייר, תמיד, לבחור בחטיפים הלא-כשרים, שלא נכנסו אף פעם עמוק לתרבות האוכל בישראל. אבל כאן אפשר לראות שני מאפיינים מעניינים. הראשון הוא שם החברה והלוגו שלה, Smiling Fish, עם דג שנראה מזיע מהתרגשות או מפחד. דגים הם דמויות קלות יותר להאנשה מאשר שום, אבל עדיין זה לא משהו שאנחנו רואים יותר מדי. הדבר השני הוא שבארץ דווקא נוטים כן להבחין בין סוגים שונים של צדפות, לפחות בין הקטגוריות הגדולות יותר – מולים, אויסטרים, וכדומה. אולי בגלל שההבדלים הקולינריים ביניהם בולטים יותר, ואולי פשוט בגלל שהם עדיין לא כל כך מקובלים בארצינו, מחוץ למדינת תל אביב ותושביה, ולכן מי שכבר טורח ללכת ולהשיג לו צדפות, יטרח גם ללמוד את ההבדלים ביניהן. אני לא בטוח בנושא הזה, לא במסקנה שלי, ואפילו לא בהנחות היסוד שלי. אבל מה שכן, אני אשמח לטעום את הצדפות האלה בקרוב.

אני אוהב את המעדניה הרוסית שבשוק הכרמל, למרות – ואולי בגלל – שצריך לעבור דרך מסלול רצוף בחסה מעוכה ופטרוזיליה דרוסה. אני אוהב את הממרחים והנקניקים בלי השמות, או לפחות בלי שמות שאני מבין, ואני אוהב את זה שהקצב פונה אלי ברוסית, ורק המבט המזוגג שלי גורם לו לנסות גם בעברית. זה כמו ביקור בטיב-טעם, אבל ממוקד יותר, בלי כל המצרכים הישראליים הרגילים והמיותרים הללו. קניתי פטריות מוחמצות. כי הם היו שם.

* * *

הפסח מתקרב, ואפשר לראות את זה בשוק. לא רק בדוכנים של העוגות והמאפים – עוגיות בוטנים ואגוזים וקוקוס בכל עבר – אלא גם בדוכנים תמימים יותר. מוכר תבלינים אחד הוסיף “כשר לפסח” על כל מוצר, גם אם הכשרות שלו לא נתונה בספק. בשלב הבא, מים וצלחות חד”פ, כשרים לפסח!

* * *

עושה לי טוב לדעת שיש בשוק דוכני אלקטרוניקה מצ’וקמקים. בדוכן אחד היו מגוון מפצלי USB מפוקפקים, מצלמות רשת עם רזולוציה תת-מגהפיקסלית, והקרם-דה-לה-קרם – סלסלה של “כבלים שונים”, בו אפשר תמורת 15 שקלים בלבד לחפור במגוון דברים שמחברים ל-USB גם דברים שלא היו אמורים להיות מחוברים ל-USB.

בנוסף, אני גם אוהב את זה שבדוכן שמוכר דיסקים מזויפים של מוזיקה מזרחית, יש גם שלט שאומר “כאן מתקינים צ’יפ בפלייסטיישן”. זה גורם לי להרגיש כמו בנוירומנסר או בבלייד ראנר, משוטט בשווקים באיסטנבול או בטוקיו, ובין ערימות הירקות והאוכל המקומי אפשר למצוא האקר מזדקן עם וירוס צבאי רוסי למכירה, או מעבדה ביוגנטית פיראטית.

* * *

המכולת הסינית היא לקחת את המעדניה הרוסית צעד אחד קדימה. כאן גיליתי שילובים שלא הכרתי, כמו ג’לי קוקוס עם ערמונים ושעועית, צדפות מטוגנות ומשומרות או חטיף תירס בטעם שום. גיליתי כאן אינסטנט-נודלס בעשרות טעמים, מהעוף או החזיר המוּכַּרים, אל הביזאריים יותר, כמו “מח עצם בקר מלאכותי”, ועד הטעמים שבהם המתרגם הרים את ידיו והעתיק פונטית את שם המנה בלי לנסות להסביר אותה.

כאן גם גיליתי שאנשים מסתכלים עליך מוזר כשאתה מנסה לצלם נודלס באמצע החנות.

אני אוהב לקנות בטיב טעם, ומאד שמחתי כשהם פתחו את רשת הסופרמרקטים העירוניים שלהם בתל-אביב. בתור מי שגדל על היצע השופרסל-היפרכל-ריבוע הכחול רוב חייו, אבל עם מספיק נגיעות של חו”ל בשביל לדעת שיש המון דברים שם בחוץ, אני תמיד אוהב את השונות והזרות שיש שם. בין אם זה סתם נקניק חזיר ופחיות של ד”ר פפר, או דברים תמוהים יותר כמו טבעות דיונון מיובשות או פורשמק, סלט הרינג ותפוחי עץ, דברים שתמיד מוזרים ומפתיעים ומסעירים בשבילי, לרוב לפני שאני טועם אותם יותר מאשר אחרי.

אני אוהב לקנות שם דברים אקראיים, בין אם זה דמוי-קוויאר מן הצומח או גזוז בטעם אוכמניות וורד-בר. אני אוהב את הבירות המזרח-אירופאיות ואת החטיפים שאני לרוב לא יודע בכלל מה הם עד שאני מעביר אותם בקופה ורואה את השם (בעברית!) מופיע על הצג. למדתי להתרחק מהנקניקים האקזוטיים יותר, כמו הסולץ שניסיתי פעם אחת ולא יכולתי לסיים, אבל אני תמיד אוהב את ההפתעות, גם אם הן רעות.

* * *

אז למרות שהמצלמה בטלפון שלי ממש מחורבנת, אני אצא למסע ויזואלי קצר בביקור שלי היום בטיב טעם, סניף המגדלור, בן-יהודה 1, ת”א. תרגישו חופשיים ללחוץ ולקבל תמונות גדולות יותר.

טבעות דיונון מעושנות

מעושנות? מיובשות? אני באמת שלא יודע. קניתי משהו דומה לפני כשנה בסניף אחר, רק ששם זה  היה תוצרת יפן, והפעם תוצרת רוסיה, או מדינה כותבת-קירילית כזו או אחרת. אם זכור לי, זה מתקתק ולעיס כמו גומי, ומריח קצת כמו ים. תענוג.

פורשמק

עוד מוצר שלקח לי זמן (ואת מלוא ידיעת הקירילית שלי) להבין איך הוגים. אני אוהב סלטי דגים למיניהם, אבל עם תפוח עץ? את זה צריך לנסות.

פטיסונים

את זה ראיתי כבר כמה פעמים בטיב טעם, וכל פעם עצרתי ותהיתי מה הם הדברים הללו, מוחמצים  להם בתוך צנצנת. יש להם צורה של מאפה משולב עם פלפל ירוק משולב עם צלחת מעופפת, ואם לא הייתי מצלם, לא הייתי זוכר לבדוק מה הם לעזאזל. מצד שני, התמונה יצאה כ”כ מחורבנת שאני מעדיף כבר לשים תמונה מהאינטרנט.

אבקת סוכר בצבע תפוז

כאן כבר אין את האלמנט האקזוטי, סתם תהיה שלי אם הניסוח הוא מתחכם-שיווקי, או סתם תרגום  קלוקל מאנגלית. מדובר באבקת סוכר שמתאימה לשימוש במאפים כתומים שבהם הסוכר הלבן יפריע, אבל הביטוי “צבע תפוז” צורם לאוזן העברית – בעיקר כשצבעי המאכל בו הם פפריקה וקארוטן.

תואמי-חטיפים

כאן נטשנו סופית את האקזוטיקה ועברנו לתחום הלשוני, כמו שאני אוהב. לטיב טעם יש מותג-בית, כמו רשתות אחרות, והם משווקים תואמי-חטיפים לביסלי, במבה, ושאר הקלאסיים. אני אבל אהבתי את השמות המאד פרקטיים-תיאוריים שהם נתנו להם:

לא קשה להבין בדיוק מה החטיפים האלה מנסים לדמות. “חטיף חיטה” זה תיאור לא רע של ביסלי למיניו, ו”חטיף תירס מצופה בוטנים” מתאר יפה את הדואליות הרגילה של הבמבה.

אבל כל נסיון תיאורי הולך לאיבוד עם החטיף הזה:

שמשום מה שם את “קונוס” באותה קטגוריה כמו “חיטה” או “תירס”. ואפילו אם קיבלנו את זה שאין להם תיאור טוב יותר מאשר “קונוס” לתאר את דמוי האפרופו הזה, מה בדיוק המשמעות של “טעם טבעי” בשביל קונוסים?

על פי האפוקריפה של הקינדל, לג’ף בזוס מאמזון היה רגע הארה – רגע התפוח של ניוטון, כמאמר העורך שלי – כשהוא ישב לו על החוף וסיים את הספר שלו, וחשב לעצמו שלא משנה שהוא מנכ”ל של חנות מקוונת שמוכרת מיליון ספרים ביום, הוא עדיין צריך לקום וללכת הביתה בשביל להביא עוד ספר. כאן היחוד של הקינדל מהספרים האלקטרוניים¹ האחרים שהיו בשוק הרבה לפניו: הזמינות. היכולת לקנות ספר מהמכשיר עצמו, מיד. זו המהפכה כאן, לא העובדה שאפשר לקרוא בכל מקום, אלא שזה רוכב על הרשת הסלולרית שנמצאת בכל מקום², ומחבר אותך לחנות ספרים בכל רגע.

***

יצא לי לדבר עם חברה שהתחילה עכשיו לייבא ספרים אלקטרוניים פשוטים, בלי חיבור סלולרי או wifi. “למה צריך את החיבור הבלתי פוסק הזה?”, שאל אותי הבחור. “אנשים יקנו כמה ספרים ויעמיסו אותם על המכשיר בבית. גם ככה אנשים יושבים כל יום מול המחשב”. אני דווקא חושב שהוא  טועה, וחנויות ספרים יתפסו תאוצה רק כשיוכלו לרכב על גל הספונטניות של הקונים, שיושבים בים או בבית קפה ונגמר להם הספר, או שבדיוק מישהו אמר להם שהם חייבים לקרוא את החדש של דן בראון, או שסתם יש להם שעה לשרוף ברכבת. אני גם חושב שזה חלק גדול מההצלחה של האייפון: העובדה שאפשר לקנות מוזיקה או אפליקציה ישירות מהמכשיר והתחיל לשמוע/להשתמש מאפשרת למשתמש לקבל סיפוקים מידיים, ולחנות להרוויח מהחלטות רכישה ספונטניות. זו הסיבה שמיקרוסופט השיקה גם היא חנות אפליקציות עכשיו למכשירי ה-Windows Mobile, למרות שהיא פלטפורמת הפיתוח למכשירים ניידים הוותיקה ביותר בשוק. זו גם הסיבה שמסך צבעוני לספר אלקטרוני יהיה רעיון טוב, פשוט בשביל שאנשים יוכלו לראות את העטיפות בחנות בצבעים המקוריים. זה יקל על ההחלטה לקנות.

***

ברמה האישית, המעבר לחנות ספרים מקוונת במקום פיזית יהיה משמח ומצער כאחד. מגל אפס אני הולך לאיבוד בחנויות ספרים, ואני מאד אוהב את הריח והשקט של חנויות יד-שניה, קטנות וגדולות. אני גם אוהב את הספרים עצמם, הדפים, הכריכות.

מצד שני, אני גם אוהב דיסקים. ביליתי שעות בלעבור בין מדפים בדיסק סנטר והאוזן השלישית וסופר-זאוס ופיקדילי, והייתי יוצא עם ערימות קטנות של דיסקים כל פעם. אהבתי את העטיפות, והחוברות שמגיעות עם הדיסקים.

אבל רבאק, נמאס. נמאס ממאות דיסקים שמסתובבים בבית וצריך לזכור להחזיר אותם למקום וכל כמה חודשים לסדר אותם מחדש, ולגלות שעשרות דיסקים לא נמצאים בעטיפות שלהם. ונמאס מזה שאני צריך להעביר כל דיסק שאני קונה ל-MP3 מיד כשאני קונה אותו, כי אני שומע אותו בבית, ובאוטו, ובנגן, וזה הרבה יותר נוח כשהכל דיגיטלי. וכשהבנתי, יום אחד, שאני קונה דיסקים ומשאיר אותם בעטיפה ופשוט מוריד אותם מהאינטרנט – כי זה יותר מהיר ונוח מלהמיר אותם ל-MP3 – אז באותו יום הפסקתי לקנות דיסקים. עדיף כבר לקנות ב-MP3, כשאפשר.

אז גם בספרים, אני יכול לראות איך הנוחות והזמינות והמיידיות יהיו גורמים חזקים יותר מאשר החיבה לפורמט ולעטיפה. אם הספר האלקטרוני יהיה נוח מספיק וקריא מספיק, ויאפשר לי גישה מיידית מכל מקום, אז אני רואה איך אני עובר אליו בלי למצמץ.

אני לא מוכן למצוא את עצמי שוב, כמו היום, מסיים את הספר שלי ותקוע עוד שעה באוטובוס בלי מה לקרוא.