לאו לאפורט הוא אחד האנשים האלה שקשה להגדיר מה בדיוק התואר שלהם. הוא עיתונאי וסופר, אבל ההגדרה הכי טובה שלו היא “אושיית אינטרנט”. מאותם אנשים שהשם שלהם מוזכר כל פעם שמחפשים אנשים, כמו כריס אנדרסון, ג’ף ג’רוויס וסת גודין, בחזית ההתעסקות בתרבות הרשת המתפתחת. לפעמים הם מזיינים את השכל, לפעמים יש להם הארות מעניינות, אבל השם שלהם תמיד נקשר בטכנולוגיות וטרנדים חדשים. איש עם הרבה קול והשפעה.

לכן מעניין היה לקרוא את הפוסט האחרון בבלוג שלו, Buzz Kill. לאפורט, עם 17,000 עוקבים בשירות Google Buzz, הופתע לגלות שבמשך שבועיים אף עדכון שלו בשירות לא התפרסם ולא הגיע לעוקבים. הוא עוד יותר הופתע לגלות שהוא לא שם לב. אף אחד לא העיר לו על זה שהוא נעלם, הוא לא הרגיש דממה מהצד השני. לאפורט מוצא בזה עדות די מרשיעה למיקרובלוגינג ומדיה חברתית, שבמקום לעודד שיחות, הוא מצא שכולם “עסוקים מדי בלצעוק מכדי להקשיב”. אבל אני דווקא חושב שהוא נתקל כאן במאפיין מעניין של המדיה החברתית, שלא משליך על הפוטנציאל שלה כמדיום לשיחה, וגם לא עליו באופן אישי.

* * *

כידוע, בתקשורת ההמונים הקלאסית, העיתון והרדיו והטלוויזיה, יחס התקשורת הוא יחיד-לרבים, וחד כיווני. אין דיאלוג. ההבטחה של המדיה החברתית היא להפוך כל שידור לשיחה, כל ידיעה לדיון. ובמקרים רבים הוא אכן עשה את זה – בבלוגים, בטוויטר, בתגובות על יוטיוב ובטראקבקים. יחיד-ליחיד ורבים-לרבים.

אבל כל הטכנולוגיה בעולם לא תאפשר למאה איש לתקשר אחד עם השני בו זמנית¹. זה פשוט יהיה בלאגן, עשרות קולות מתנגשים בו זמנית. לכן כשיש למישהו 17 אלף עוקבים, לא הוא ולא העוקבים באמת מצפים שכולם יהיה בדיאלוג. אם זה היה המצב, לאפורט היה נשבר מזמן אם היה צריך להקשיב לכל 17 אלף עוקביו. כשהוא כותב שהוא היה מאושר עם מספר העוקבים הזה, זה כי הוא השלים עם התקשורת החד-כיוונית שיש לו איתם. זה לא סותר את המהות של המדיה החברתית, שהרי חד-כיווניות יכולה לחיות בקלות כחלק מדו-כיווניות. אבל גם כל אחד מה-17 אלף האלה, שמודע לעובדה שהוא אחד מהקהל הדומם, לא יטרח לענות לכל דבר שלאפורט אומר, כי הוא יודע שהמילים שלו, הקטן, ילכו לאיבוד בשצף. המדיום נותן ללאפורט לדבר בקול רם אל העוקבים אחריו, אבל עוצמת הקול שלו מטביעה את קולם של העוקבים, שנכנסים בעצם באופן טבעי ואוטומטי לתבנית של תקשורת ההמונים. וגם לאפורט, כפי שהוא כותב, מצפה שהתקשורת תעבוד על פי אותם כללים של הפודקאסט שלו.

מה אנחנו רואים כאן? שהתקשורת החברתית רב-הכיוונית גמישה מספיק כדי להכיל בתוכה גם תקשורת חד-כיוונית מסורתית. יש לה ערך מוסף גם כאן: אם רוברט סקובל או איזו אושיית רשת אחרת עם עשרות אלפי עוקבים מגיבה ללאפורט, סביר להניח שהוא היה שם לב ומגיב, ובעצם אנחנו רואים שני “ערוצים” חד כיווניים משתפים פעולה באופן אד-הוקי. מעבר לכך, הרבה פעמים פניות של אותם 17 אלף הדוממים כן זוכות להתייחסות של המשדר החד-כיווני. אומנם האופי של השיחה כאן הוא יותר של “העלנו מאזין לשידור” מאשר יחס שוויוני, אבל עדיין יש הרבה יותר תקשורת בכיוון ההפוך שמחלחלת לערוץ, יעיל הרבה יותר מ-call-in radio או ממכתבים למערכת.

אחד מאבני היסוד של העתיד החזותי – של העתיד כמו שהוא אמור היה להיות, בראיית העבר, של ה-Retro-futurism, קראו לזה מה שתרצו, הוא הטלפון-וידאו. גם ה-Jet-pack, כמובן. אי אפשר לשכוח את הג’ט-פּאק שלעולם לא מגיע, אבל ללא ספק – גם הטלפון-וידאו. אחרי הכל, טלפונים עם מסך היינו לנו כבר לפני שנים, שמציגים את הטלפון אליו אנחנו מחייגים – כמה קשה זה יכול להיות להוסיף גם תמונה?

אבל זה לא קרה. טלפונים קווים שמרו על הניוון שלהם, ודווקא טלפונים סלולריים, שלא היו כל כך מרכזיים בתמונת עולם המד”בית הישנה, הפכו להיות נפוצים בכל מקום. וגם שם, לרגע, חשבנו שאולי החזון יתממש לו, אי-אז בראשית ימי הדור השלישי, כשכל ספקיות האינטרנט התהדרו בשיחות וידאו, והמכשירים התהדרו במצלמות קדמיות.

אבל גם שם ההבטחה לא התקיימה. באיכות המחורבנת של המצלמות התחרתה רק האיכות המחורבנת של הרשת הסלולרית, ושני טלפונים באותו חדר הראו רק גושים מפוקסלים ומקוטעים במקום שיחה.

אבל במקביל לכל האכזבות הללו בתחום הטלפוניה, במחשב לאט לאט נכנסו שיחות הועידה לשימוש נפוץ יותר ויותר. האיכות היתה גם גרועה בהתחלה, גם של המצלמות וגם של החיבור, אבל די מהר כבר היו לנו מצלמות רשת באיכות HD, ופס רחב, וסקייפ לכל בית. אבל איכשהו זה לא נכנס לאותה נישה תודעתית כמו הטלפון-וידאו שאליו ייחלנו. סקייפ היה משהו שאתה מתקין בשביל לדבר עם חברים בחו”ל, או עם הילדים בטיול-אחרי-הצבא, או בקונטקסט עסקי. או סייברסקס, כמובן. לא משהו יומיומי. לא משהו עתידני. סתם משהו שעושים.

אבל אז פתאום יוצא לי לראות כתבה כזו, מהיום בבוקר, על שילוב סקייפ בטלוויזיות. ופתאום הבנת י עד כמה המד”ב הזה נתקע לנו בראש ולא מרפה, וממש מפריע לנו לפעמים לנצל את הטכנולוגיות  באופן מירבי. הפתרון הזה פשוט ואינטואיטיבי. לוקחים את טכנולוגיית שיחות הוידאו שהוכחה כעובדת, משלבים אותה בטלוויזיה שגם ככה יש בסלון, וגמרנו! ואין סיבה שזה לא יעבוד, ברגע שזה יעבור את חבלי הלידה.

האובססיה על זה שהטלפון יעבוד כמו בקליפ של הסימפונס כאן למעלה, או להתעקש שנסתובב לכל מקום עם ג’ט-פאק, הוא זה שגורם לנו לחשוב כל הזמן שהעתיד עוד לא הגיע. זה נכון שהעתיד הזה שעליו חלמנו לא הגיע. אבל הוא לא העתיד שלנו. הוא העתיד של העבר, של הסימפסונס בשנות התשעים, שהיא בתורה נשענת על נוסטלגיה לג’טסונס של שנות השישים. אנחנו לא צריכים את  הרטרו-פיוצ’ריזם הזה, עד כמה שהוא אולי חינני ואסתטי. יש לנו מספיק עתיד סביבנו.

יש כל מיני דברים מעניינם שקורים בחברה שלנו למונחים כמו “משפחה” או “בית” עם הטכנולוגיה, ולמנהגים והטקסים שסביבם. הרבה כבר דיברו, אני חושב, על זה שמספר טלפון הפך להיות ערוץ תקשורת אישי ולא משפחתי, שקשור לאדם ספציפי ולא לבית בו הוא נמצא – והוא בתורו החליף, לפחות על פי סרטי הפילם נואר הישנים, את הפאב או הדיינר השכונתי עם הטלפון הציבורי והבארמן ששומר בשבילך הודעות.

אבל אני חושב שהמעבר לטלפונים אישיים גרר עוד שינוי ביחס בין הפרט וביתו, לפחות אצלי, ולפחות בהוויה הרווקית ותל-אביבית שלי, ומעניין אותי לדעת אם זה ככה גם אצל אחרים.

ביקור בבית של מישהו כרוך בתיאום מראש. משפטים כמו “עברתי באזור אז קפצתי להגיד שלום” מרגישים אנכרוניסטים בימינו. מילא הלקפוץ לבקר – אנחנו רחוקים כבר עשורים רבים מהזמן שפגוש מישהו היה אמצעי התקשורת המהיר והזמין ביותר – אבל הלהופיע ללא התראה נהיה מיושן גם הוא, כשלכולם יש טלפונים סלולריים זמינים.

פעמיים היום עברתי ליד בית של מישהו ושקלתי – או שהייתי צריך – לקפוץ להגיד שלום. בשני המקרים האינסטינקט הראשוני שלי לא היה לצלצל בפעמון או לדפוק בדלת, אלא להרים טלפון. על פניו, זה היה טפשי – הרי אני בכל מקרה אדפוק בדלת דקה אחרי אחרי שאודיע על בואי. אבל כשחשבתי על זה, הבנתי שדפיקה על הדלת ללא התרעה טלפונית מראש מרגיש לי הרבה יותר… פולשני. כאילו אני מכריח את הבן-אדם להכניס אותי הביתה, או לפחות להתייחס אלי, ולא נותן לו את ההזדמנות להגיד “שמע, אני עייף ועסוק, אולי תקפוץ פעם אחרת”. כאילו לשים את עצמי על מפתן הדלת זו כבר חדירה למרחב הביתי שלו, הרבה יותר מטלפון.

זה רק אני שמרגיש ככה, או שאנשים אחרים, אתם נגיד, גם מרגישים ככה? אתם חושבים שזה תופס לאנשים שגרים לבד (כמו שאני האנשים שלי מהיום) באותה צורה שתופס לזוג, או למשפחה, או לדירת שותפים?

בתור חובב גדול של היסטוריה ותרבות אמריקאית, קצת מפתיע אנשים, לפעמים, חוסר העניין שלי במלחמת האזרחים. זה לא שאני חושב שהיא חסרת עניין – היא עדיין ציר מרכזי בהיסטוריה האמריקאית, ואי אפשר להבין את החברה האמריקאית בת ימינו בלי להכיר את המלחמה, התהליכים שהובילו אליה וההשלכות החברתיות שלה – אבל האירוע עצמו אף פעם לא ריתק אותי. אני לא חסיד גדול של היסטוריה צבאית, והעובדה שיש יותר היסטוריונים, מקצועיים כחובבנים, של המלחמה מאשר כל תחום אחר קצת הרחיק אותי מהעניין. אבל היום נתקלתי בשני סיפורים מרתקים סביב המלחמה, ובעיקר סביב התוצאות שלה.

הראשון הוא מקרה הילדים של איימוס היומיסטון. היומיסטון היה חייל בצבא הצפון שנהרג בקרב הידוע  בגטיסבורג, וגופתו נמצאה ללא כל סימני זיהוי מלבד תמונה של שלושה ילדים אחוזה בידו. התמונה הגיעה לידיו של רופא, ד”ר בורן מפילדלפיה, שרותק ע”י המיסתורין וניסה להתחקות אחרי זהות החייל. הוא יצר העתקים רבים של התמונה ופרסם טורים בעיתונים למצוא את המשפחה המיותמת. החלק המרתק כאן, לטעמי, הוא לאו דווקא הההיסטוריה של המשפחה או המאמצים הפתלתלים של ההיסטוריון החובב מארק דונקלמן להכיר את היומיסטון, אלא המאמצים של בורן לפרסם כתבת חיפוש-קרובים בעיתון בתקופה שהטכנולוגיה עוד לא אפשרה הדפסת תמונות. העיתון היומי הראשון שפרסם תמונות היה ה-New York Daily Graphic שהחל לצאת ב-1873 – כעשור אחרי הסיפור הזה. בורן פרסם בעיתון תיאור מילולי מפורט של התמונה, מה שפותח לנו שתי נקודות למחשבה.

הראשונה היא על היכולת שלנו להמיר מדיום אחד למשנהו. חלק קלים יותר – אפשר לתת כמה screenshots מתוך סרט בשביל לתפוס קצת מהמהות שלו, למרות שברור שאנחנו מפספסים הרבה. אבל לתאר תמונה באמצעות מלל? חשוב לזכור שהכוונה כאן היא לא סתם לתאר את התמונה, אלא לזקק ממנה את המאפיינים הרלבנטיים, היחודיים, האלה שיאפשרו למישהו לזהות את התמונה על סמך התיאור הזה.

הדבר השני הוא שפתאום הבנתי עד כמה התרבות שלנו בנויה על האספקט החזותי של הדיווח. בעיתונים היומיים, כתבה על אדם מסוים לרוב תהיה מלווה בתמונה שלו. אנחנו יודעים איך נראים ראשי הממשלה והפוליטיקאים שלנו, הסופרים והמוזיקאים, ואפילו עיתונאים ומדענים ואנשים שלא חיים בצורה טבעית בלב הזרקורים. איך זה היה לחיות בתקופה שלא ידעת אפילו איך נראה נשיא המדינה? שאם כבר ידעת לקרוא, היית חייב לדמיין את המציאות בעצמך מתוך מלים מעורפלות של סופר שגם הוא, אולי, לא ראה את התמונה המקורית.

המעבר לתקשורת המונית ויזואלית בסוף המאה ה-19 תרמה רבות לדמוקרטיזציה של הידע – עניים, ילדים, מהגרים, כולם יכלו פתאום לדעת מה קורה בתמונות – אבל גם להאחדה תרבותית. לכולם עכשיו יש את אותן תמונות בראש, ולא כל אחד מדמיין לעצמו אין נראים הסיפורים שבעיתון. האם זה יתרון או חסרון? לא זה ולא זה. אפשר לראות יתרונות וחסרונות לתהליך, אבל יהיה קצת מיותר לצאת נגדו או בעדו. בעיקר אחרי שאנחנו כבר מעל מאה שנה חיים ככה.

(הבטחתי שני סיפורים הקשורים למלחמת האזרחים, אבל בסוף הסיפור הזה יצא לי ארוך, אז אני אפצל את הסיפור השני לפוסט משלו – מחר)