שלט החוצות הזה מציק לי כבר כבר שבועות, ומסיבות דומות לאלה שהפריעו לי בפוסטר של דוקטור פרנאסוס לפני כמה חודשים – בעוד קולין פארל, ככוכב הסרט, מקבל 50% משטח הכרזה ואת שמו בגדול למעלה¹, בעוד הבחורה, אליסיה בכלדה, מתפקדת אך ורק כתמונת רקע חיננית לשמו של הבמאי. ברור ל י שכשחקנית לא מוכרת, יחצ”נים הסרט לא רוצים לשים את השם שלה באופן בולט מדי. אבל אין מה לעשות – אם יש לה תפקיד ראשי בסרט, ועוד יותר מכך – אם יש לה תפקיד ראשי בפוסטר – אני חושב שמגיע לה ששמה יופיע עליו, לא?

* * *

אין לי בעיה עם הפוסטר הזה, האמת – לא עם הפונט המצועצע שמתאים לאופי המחזה, לא לעיצוב הכללי, וגם לא להצגה, שראיתי בכיכוב שמואל וילוזנ’י לפני איזה עשור ומשהו. מה שמוזר לי רק זו הבחירה להשתמש בספרה “2” במקום המילה “שני”, שהיה צורם לי פחות. אני לא יכול שלא לחשוב שישבו להם המעצבים ולא הצליחו להחליט אם זה צריך להיות “שני” או “שתי”, והחליטו לוותר על הדילמה גם במחיר האלגנטיות. או אולי סתם לא היה להם מקום לשלוש האותיות שזה דורש, והם לא רצו להקטין את הכתב.

* * *

ועוד פוסטר שממלא את העיר בימים האחרונים: “חדש מנסטלה – גלידת שמנת אמיתית.”

זה גורם לך לתהות: מה, אם כך, הוא הזבל הרגיל שאתם מנסים לדחוף לנו כל הזמן?

.

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט “סוד קבור”, סרט חובבים ישראלי שהופק ע”י קבוצת אבק. אני לא מתכוון לכתוב ביקורת מלאה על הסרט – יש מה להגיד עליו, לטוב ולרע – אבל אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת שעלתה בראשי אחרי שראיתי אותו.

* * *

הז’אנר של הפנטזיה-בת-זמננו זוכה לעדנה במיינסטרים בשנים האחרונות – מההצלחה של הארי פוטר בספרים ובקולנוע ועד באפי ו-Twilight ומורשת הערפדים המיוסרים של אן רייס, שהכניסו את כל הסגנון של ה-urban fantasy וה-paranormal romance עמוק לתודעה התרבותית, גם מחוץ לקהל חובבי הפנטזיה. הז’אנר אומץ על ידי המיינסטרים, ותוצר לוואי של ההצלחה הוא מספר הפרוייקטים הטלוויזיוניים שבאים לרכב על ההצלחה, בין השאר גם בארץ, בעברית. אבל מהמעט שראיתי מהסדרות הללו, הן סובלות ממחסור חמור במרכיב אחד: ישראליות.

המקורות התרבותיים של הסדרות הללו, Twilight ובאפי, משלבים שני ז’אנרים, ז’אנר האימה העל-טבעית, וז’אנר סרטי התיכון והקולג’ האמריקאיים. הסדרות הישראליות בחרו, ממגוון סיבות, לאמץ את מוסכמות הז’אנר כמו שהן, בלי להתאים אותן למציאות הישראלית. וזה צורם. זה צורם כי זה לא מרגיש טבעי לראות צעירים ישראלים דוברי עברית יושבים בדיינר אמריקאי, לומדים בקומפלקסים אמריקאיים עם חגיגות וטקסים כמו בבתי ספר אמריקאיים, ולובשים חליפות ועניבות כמו בבתי ספר פרטיים אמריקאיים. התוצאה של הבחירות העיצוביות, ביחד עם הכתיבה והמשחק הגרועים, היא חוסר אמינות מוחלטת של הסיטואציה.

* * *

לכן אני נהניתי מ-“סוד קבור”. הוא לא היה כתוב מאד טוב, אמנם, והשחקנים לא היו משהו בכלל. אבל זה בסדר, כי הוא סרט חובבים. מושקע, אבל עדיין סרט חובבים. הם עוד ישתפרו. אבל הסרט מבסס את עצמו באופן מובהק בהוויה הישראלית. הוא מקשר, באמצעות יומן אבוד, בין תלמיד תיכון תל-אביבי לבין סבו, שברח מהנאצים בפולין הכבושה ומצא את דרכו לארץ ישראל. הוא משלב אלמנטים של הז’אנר הפנטסטי – סוד שנקבר לפני עשרות שנים במערה נידחת – עם הוויה ישראלית, כשהגיבור יוצא לטיול השנתי של השכבה בהרי ירושלים כדי לנצל את ההזדמנות ולנסות למצוא את הסוד הקבור של סביו. הדינאמיקות של הדמויות מוכרות ואמינות, גם אם לא משוחקות במקצועיות – מלכי הכיתה, קצת ערסים ומשחקים כדורגל. הרוסיה הגותית, הרוסי הבלאקר עם חולצת איירון מיידן – כולם ארכטיפים מוכרים מהנוף התרבותי הישראלי. המיקומים גם הם מוכרים – משדרות רוטשילד ועד חוף הים, ובמיוחד השימוש המבריק באתר פחות מוכר, האנדרטה בכיכר היל בצפון העיר, ושילובו באופן מהותי בעלילה.

בקיצור, נראה שהיתה כאן כוונה, לא לקחת את הז’אנר האמריקאי ולתרגם אותו לעברית, אלא לקחת את ההוויה המוכרת לכותבים (שהם כולם בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, למיטב ידיעתי, וחווית התיכון עוד טריה) ולהוסיף עליה רבדים פנטסטיים המתאימים לה.

אני אשמח ללכת לראות את הסרט הבא שלהם.

אני יושב לי כאן על דיזנגוף, בבית הקפה הקבוע שלי, ושומע את צלילי הזמר של המכונית המתקרבת. לא, לא אוטו-גלידה, עד כמה שזה היה יכול להיות נחמד. אני מדבר על צ’יק-צ’ק-ג’וק, חברת ההדברה שהפכה לתופעת פרסום תל-אביבית אשר מטילה את חיתתה על תושבי העיר מפלורנטין ועד בזל, בעיקר בימי שישי. משאית גדולה שעליה עומדות בובות-ראווה מפחידות של ילדים במסכות גז ומבוגרים עם מכשירי ריסוס שמרקדים להם במעגלים לצלילי שירים עליזים וג’ינגלים קליטים.

אבל היום אני יושב לי על דיזנגוף, בבית הקפה הקבוע שלי, ושומע את צלילי הזמר של המכונית המתקרבת. וזה לא אוטו גלידה, זה צ’יק צ’ק ג’וק. אבל הילדים המסתובבים על המכונית לא לובשים מסכות גז, אלא תחפושות וסרטים. והכיתוב על צד המשאית לא מפרסם הדברת מזיקים וריסוס, אלא מסיבות יום הולדת ואירועים. ואני מבין פתאום שצ’יק צ’ק ג’וק הצליחו להתעלות מעל מקדם ההצקה הגבוה שלהם, ואפילו מעל מקדם הקריפּיוּת מעורר החרדה, ולהפוך לאייקון תל-אביב ברמה כזו שאנשים רוצים להזמין אותם בתור ה-main attraction של מסיבות ימי ההולדת של הילדים שלהם. ושהילדים בעצם ישמחו לראות אותם!

אני חושב שזה די מרשים, שהטקטיקה השיווקית האגרסיבית הזו, שתמיד היתה מגובה במודעות קלילה לגיחוך שבעניין, תאומץ על ידי העיר. כן, הם עושים רעש והם קצת מעצבנים, אבל הם ללא ספק תל-אביביים, ואני שמח שהעיר למדה לקבל אותם.

הברסלבים המרקדים, לעומת זאת, סתם מעצבנים.

כרוכב אופניים במדרכות תל-אביב, אתה לומד לזהות כל מיני סוגים של הולכי רגל – האטומים, המתעלמים, החוסמים במופגן. אבל דווקא סוג אחד מציק לי כל פעם מחדש, אבל באמת שלא באשמתו: הזוג המתחשב.

זה קורה כשאתה רוכב על המדרכה ומולך באים שני אנשים, או לפעמים יותר. הם מתחשבים ונותנים לך לעבור, ולרוב הזוג יתרחק לשני צידי המדרכה בשביל לתת לך לעבור באמצע. זו הטעות, הטעות המציקה.

אני יכול להתקרב לקיר או לעץ, או לקצה המדרכה, הרבה יותר משאני יכול להתקרב לבן-אדם כשאני על האופניים. מאנשים חייבים לשמור יותר מרחק, בשביל לא לגרד אותם עם הארגז או לאבד שליטה לרגע. אם שני האנשים היו מצטופפים לצד אחד, הייתי יכול בעצמי להצטופף לצד השני ולחלוף בקלות. אבל כשהם מתרחקים ואני עובר ביניהם, אני חייב לשמור מרחק משני הצדדים, והשטח מדרכה שאני יכול לעבור בו נהיה צר יותר. מציק, ונובע אך ורק מההתחשבות של הצד השני.

אז בקשתי אליכם, הולכי רגל קבוצתיים: אם אתם רוצים לתת לרוכב אופניים לעבור, תצמדו כולכם לצד אחד ותנו לו לרכב בצד השני. הוא יודה לכם. בשקט. בלב.

הגעתי למסקנה שאני תמיד צריך לאמץ איזו להקה צעירה. זה נורא נחמד שיש לך להקה כזו שאתה יכול לעקוב אחריה, ללכת לכל ההופעות שלה, גם אם הן מחוץ לעיר. לחגוג איתה את ימי ההולדת של הגיטריסט או המתופף. לזהות פרצופים מוכרים בקהל מפעם לפעם, גם אם אתה אף פעם לא מדבר איתם. זה גם עוזר אם הם להקה טובה, אבל זה לא חובה, העיקר שתהיה לך להקה משלך, כמו קבוצת כדורגל, שאתה יכול להתלהב ממנה גם אם אף אחד אחר לא אוהב אותה, ולהגן עליה מול אחרים. בזמנו היה לנו את אגרול, בתקופת הקאברים שלהם. ואת בינתיים, עד שאלון עבר לחו”ל. אבל רוב הזמן אני מזניח באופן מחפיר את העובדה שאני גר מטר מהאוזן-בר ורבע שעה מהלבונטין, ולא שומע מספיק להקות חדשות. זה תמיד כיף להיות חלק מקהילה קטנה כזו, אפילו אם ברור שזה לא ישרוד לעד. לכן אני תמיד שמח למצוא לי להקה חדשה ומוצלחת לאמץ.

* * *

בגדול, אני אוהב רוק מתקדם. אני אומנם כבר כמעט לא שומע פרוג, בטח שלא דברים חדשים, אבל שנים רבות זה היה הסגנון החביב עלי, קינג קרימזון וג’נסיס וג’נטל ג’יאנט ואפילו אמרסון לייק ופאלמר. אבל לפרוג, ובעיקר להקות פרוג חדשות, יש נטייה לשקוע לתוך הטכניקה ולאבד את הכיף שבמוזיקה. הם עושים מוזיקה למוזיקאים, שנהנים ממעברי האקורדים המורכבים וההברקות הטכניות בזמן שאני משתעמם. אין לי ויכוח על יכולותיהם כנגנים, רק על העניין שביצירה. וגם כשהמוזיקה שלהם לא משעממת (ואני חלילה לא אומר שכל דבר שנוגע בפרוג הוא משעמם), המוזיקה של הפרוגרים נוטה להיות מורכבת יותר, מתלהבת פחות. יותר נוטה לנענוע ראש בהערכה מאשר לקפיצות מלאות התלהבות.

לכן זה מעניין כשלהקת טובה ופרוגית, יותר או פחות, מנגנת שיר רוק פשוט יותר,straightforward. אולי איזה קאבר אירוני, או סתם נוסטלגי. ופתאום הכשרון הטכני המפותח מקבל לידיים לא איזה מאפה פילו אוורירי או תבשיל מעודן, אלא נתח בשר עסיסי, עוד על העצם, ופתאום לא רק הידיים של הגיטריסט רצות להן על צוואר הגיטרה, אלא כל הגוף שלו מתחיל לקפוץ, והידיים של המתופף הופכות לטשטוש לבן, והבסיסט מחליף את ה-counterpoint המורכב בקו בס פשוט יותר אבל שמהדהד לך בכלוב הצלעות, ואתה מתחיל לתהות למה הם לא יכולים להכניס כל-כך הרבה התלהבות גם לשירים הרגילים שלהם.

טוב, לפעמים הם יכולים.

* * *

אני גם אוהב להקות שיש להם שני זמרים ראשיים. לא כל שיר מתאים לכל סגנון שירה, ואם יש שני זמרים, זה כמו להוסיף עוד כלי נגינה להרכב. זה פותח אפשרויות. גם הרמוניות קוליות מעניינות יותר, וגם פוטנציאל לשירי סולו מותאמים אישית. ואם יש זמר וזמרת אז בכלל יש לנו מנעד רחב של אפשרויות.

* * *

הפשרות היא להקה ממש נחמדה. נגיעות של פרוג בלי שיהיה יותר מדי מזה. מדי פעם איזה קאבר נוסטלגי. גיטריסט מצוין שחגג אתמול יום הולדת. נגן סוזאפון על הבמה במקום גיטרה בס. שני זמרים ראשיים. שווה.

אני מרגיש נבגד. חצי מהשלטים החתרניים, הביתיים שמובילים לג’חנוניות ארעיות של סופשבוע נראים אותו הדבר – שלט צהוב, פס שחור, טקסט אחיד. אני מתחיל להרגיש שכולם גם קונים את הג’חנון שלהם מאותו המקום. זה ישבור את ליבי. לכבוד ההארה, שלפתי את הפוסט הזה מהארכיון, אפריל 2008:

* * *

ג’חנון בתל-אביב הוא עסק מסתורי, שלא לומר מפוקפק. ג’חנוניות באות והולכות, טובות וגרועות, אבל הן לא חשובות. יש להן ג’חנון פושר. יבש. תעשייתי.
אבל יש גם ג’חנון אחר. ג’חנון סודי. ג’חנון שעובר מפה לאוזן. ג’חנון ארעי. רגעי. לא צפוי.

אתם יודעים למה אני מתכוון. אתם הולכים לכם ביום שישי בעיר. אולי עולים ברחוב החשמונאים. אולי נוסעים לאורך רחוב הירקון. פתאום שלט קטן תופס את העין, שלט שלא היה שם אתמול. כתב יד פשוט, בטוש שחור, כותב את המילים שחיפשנו. ג’חנון. רסק. ביצה.

אז אתה ממשיך ללכת. אתה לא מתעכב. אתה לא רוצה שמישהו יראה אותך נעצר לבהות בשלט הזה. אבל המלים נשארות לך בראש ואתה עושה סיבוב דרך הרחובות הקטנים וחוזר לשם, מנסה להבין לאיזה בניין או חצר אחורית מפנה אותך השלט. ואתה נכנס פנימה לחדר מדרגות תל-אביבי, מלוכלך, מפויח, ומתחיל להסתכל על הדלתות, על תיבות הדואר. מבטים חטופים החוצה, שאף אחד לא מסתכל.

ואז אתה מוצא את זה. שלט על דלת, אולי מדרגות למרתף. אולי יש פעמון בדלת. אולי נקישה סודית. אולי יפֵּתח לו חלון קטן בדלת, זוג עיניים חשדניות מציצות החוצה.

"קומפלט?", הוא ישאל. התשובה היחידה היא "כן". כל תשובה אחרת תסמן אותך כתייר. אתה לא רוצה להיות זה ששואל שאלות מיותרות, מבזבז לו את הזמן. אתה לא רוצה שהחלונית תסגר לה ולא תפתח שוב. אז קומפלט. אתה לא צריך להבין, אתה רק משחק את המשחק.

החלונית נסגרת. מאחורי הדלת רעשים. רסק מועבר מכלי לכלי. ביצה קשה פוגעת בדופן סיר. פתח נפתח, חמגשית עטופה בניילון. ביצה חומה. סחוג בפלסטיק. בצק שמנוני.

תל אביב. עיר חטאים.