אני אוהב לקנות בטיב טעם, ומאד שמחתי כשהם פתחו את רשת הסופרמרקטים העירוניים שלהם בתל-אביב. בתור מי שגדל על היצע השופרסל-היפרכל-ריבוע הכחול רוב חייו, אבל עם מספיק נגיעות של חו”ל בשביל לדעת שיש המון דברים שם בחוץ, אני תמיד אוהב את השונות והזרות שיש שם. בין אם זה סתם נקניק חזיר ופחיות של ד”ר פפר, או דברים תמוהים יותר כמו טבעות דיונון מיובשות או פורשמק, סלט הרינג ותפוחי עץ, דברים שתמיד מוזרים ומפתיעים ומסעירים בשבילי, לרוב לפני שאני טועם אותם יותר מאשר אחרי.

אני אוהב לקנות שם דברים אקראיים, בין אם זה דמוי-קוויאר מן הצומח או גזוז בטעם אוכמניות וורד-בר. אני אוהב את הבירות המזרח-אירופאיות ואת החטיפים שאני לרוב לא יודע בכלל מה הם עד שאני מעביר אותם בקופה ורואה את השם (בעברית!) מופיע על הצג. למדתי להתרחק מהנקניקים האקזוטיים יותר, כמו הסולץ שניסיתי פעם אחת ולא יכולתי לסיים, אבל אני תמיד אוהב את ההפתעות, גם אם הן רעות.

* * *

אז למרות שהמצלמה בטלפון שלי ממש מחורבנת, אני אצא למסע ויזואלי קצר בביקור שלי היום בטיב טעם, סניף המגדלור, בן-יהודה 1, ת”א. תרגישו חופשיים ללחוץ ולקבל תמונות גדולות יותר.

טבעות דיונון מעושנות

מעושנות? מיובשות? אני באמת שלא יודע. קניתי משהו דומה לפני כשנה בסניף אחר, רק ששם זה  היה תוצרת יפן, והפעם תוצרת רוסיה, או מדינה כותבת-קירילית כזו או אחרת. אם זכור לי, זה מתקתק ולעיס כמו גומי, ומריח קצת כמו ים. תענוג.

פורשמק

עוד מוצר שלקח לי זמן (ואת מלוא ידיעת הקירילית שלי) להבין איך הוגים. אני אוהב סלטי דגים למיניהם, אבל עם תפוח עץ? את זה צריך לנסות.

פטיסונים

את זה ראיתי כבר כמה פעמים בטיב טעם, וכל פעם עצרתי ותהיתי מה הם הדברים הללו, מוחמצים  להם בתוך צנצנת. יש להם צורה של מאפה משולב עם פלפל ירוק משולב עם צלחת מעופפת, ואם לא הייתי מצלם, לא הייתי זוכר לבדוק מה הם לעזאזל. מצד שני, התמונה יצאה כ”כ מחורבנת שאני מעדיף כבר לשים תמונה מהאינטרנט.

אבקת סוכר בצבע תפוז

כאן כבר אין את האלמנט האקזוטי, סתם תהיה שלי אם הניסוח הוא מתחכם-שיווקי, או סתם תרגום  קלוקל מאנגלית. מדובר באבקת סוכר שמתאימה לשימוש במאפים כתומים שבהם הסוכר הלבן יפריע, אבל הביטוי “צבע תפוז” צורם לאוזן העברית – בעיקר כשצבעי המאכל בו הם פפריקה וקארוטן.

תואמי-חטיפים

כאן נטשנו סופית את האקזוטיקה ועברנו לתחום הלשוני, כמו שאני אוהב. לטיב טעם יש מותג-בית, כמו רשתות אחרות, והם משווקים תואמי-חטיפים לביסלי, במבה, ושאר הקלאסיים. אני אבל אהבתי את השמות המאד פרקטיים-תיאוריים שהם נתנו להם:

לא קשה להבין בדיוק מה החטיפים האלה מנסים לדמות. “חטיף חיטה” זה תיאור לא רע של ביסלי למיניו, ו”חטיף תירס מצופה בוטנים” מתאר יפה את הדואליות הרגילה של הבמבה.

אבל כל נסיון תיאורי הולך לאיבוד עם החטיף הזה:

שמשום מה שם את “קונוס” באותה קטגוריה כמו “חיטה” או “תירס”. ואפילו אם קיבלנו את זה שאין להם תיאור טוב יותר מאשר “קונוס” לתאר את דמוי האפרופו הזה, מה בדיוק המשמעות של “טעם טבעי” בשביל קונוסים?

אני אוהב את לארי אליסון, מנכ”ל אורקל. הוא משעשע אותי כל פעם מחדש בסטריאוטיפ שלו, שהוא מסרב להשתחרר ממנו, של מיליארדר הטכנולוגיה הראוותן והרברבן שיש לו יותר כסף ממה שהוא יכול להוציא.

אליסון, האדם הרביעי הכי עשיר בעולם. כבר הראה את הרגישות שלו לפני כמה חודשים כשהתלהב מהיאכטת המירוץ שלו מול עובדי החברה, שמאות מהם הוא פיטר בשנה האחרונה. יש לו עוד יאכטה, השישית בגודלה בעולם, עם אולם קולנוע, מרתף יינות ו-82 חדרים*. ועכשיו הוא החליט גם לקנות טורניר טניס.

כן, טורניר טניס. לא לקנות קבוצה, כמו גאידמק או מארק קובאן, הוא פשוט קנה את טורניר הטניס Indian Wells כולו. ממתי קונים טורניר? כן, אני יודע שטורניר זה בסופו של דבר ישות כלכלית, אבל עדיין, לקנות טורניר? בשלב הבא, אני מניח הוא פשוט יקנה את כלל הזכויות על משחק הטניס. ואז גם את המילה “טניס” בשפה האנגלית. ואז בכלל מילים אקראיות בשפה. מילות יחס, למשל. אני חושב שלארי אליסון צריך לקנות את כל מילות היחס בשפה האנגלית. ואז את כל אותיות האהו”י.

מישהו צריך להזכיר לו את וורן באפט, שמדגים שאם כבר יש לך עשרות מיליארדי דולרים, אתה יכול להרשות לעצמך לתרום חלק מהם.

One White Duck / 0¹⁰ = Nothing At All

    – Jethro Tull

זה מעניין לראות את נקודות התפר בשפה בין מה שנאמר (What Is Said) ומה שמועבר (What is Conveyed), אם להשתמש בטרמינולוגיה בלשנית, והמקומות שהקונבנציות החברתיות מונעות פירוש מילולי.

זה די נפוץ לראות בפלאפליות שלטים בנוסח “סלטים חופשי”, עם עמדת העמסה לשירות הלקוחות, שם הבולס הבררן יכול לעטר את המנה שלו במגוון סלטים, טחינה וחמוצים כאוות נפשו. אבל חופשי זה לא לגמרי חופשי, כי אנשים ירימו גבה אם תבוא עם שקית ניילון ותמלא אותה בחמוצים, ואם תבוא עם קופסת פלסטיק ותתחיל למלא אותה בטחינה, כנראה שתמצא את עצמך פרסונה נון-גראטה בשווארמיה.

* * *

זה נהיה מעניין כשרואים איך התפיסה הזו קיימת גם בחברת המידע, שם סיסמאות כמו “תוכנה חופשית” ו-“אינפורמציה רוצה להיות חופשיה” נזרקות לכל עבר.

בארה”ב, ואולי גם בישראל, מסמכים משפטיים כגון פסקי דין, דיוני שופטים ושאר תוצרים של המערכת המשפטית נחשבים ברשות הציבור (Public Domain), אבל קבלת עותקים שלהם דורשת מעבר דרך מערכת ממשלתית בשם PACER, הגובה 8 סנט לעמוד. בשנה שעברה ערכה ממשלת ארה”ב ניסוי שבו ניתנת גישה חופשית למסמכים במחשבים של ספריות ציבוריות. לפני כמה חודשים התיישב לו בחור בשם ארון שוורץ על מחשב כזה והתקין תוכנה שעוברת על כל המסמכים במערכת ומעלה אותם לשטח אחסון באינטרנט. הספריה עלתה על זה בסופו של דבר, והעבירה את פרטיו לממשלה, שהפעילה בתורה את ה-FBI כדי לעקוב אחריו.

זה מעלה השאלה המעניינת כאן היא – מתי חופשי מפסיק להיות חופשי? כי הרי אדם שיושב ליד המחשב בספריה וקורא שניים-שלושה פסקי דין לא עובר על החוק. מעבר לכך, המידע הזה הוא ברשות הציבור. הוא שייך לשוורץ, לצורך העניין, ולכל אזרח אחר. אם הוא היה משלם את הסנטים הנדרשים ומקבל עותק, היתה לו הזכות המלאה להפיץ את המידע הלאה. התשלום הוא עבור השירות, לא עבור הגישה. אבל כשהוא מעתיק באופן מכאני 1.8 מיליון עמודים (בעלות פוטנציאלית של 1.2 מיליון דולר) , פתאום זה נהיה נושא לחקירה פדרלית, למרות שהוא רק העביר את רכושו הציבורי ממקום למקום. ואני מתעלם כאן כרגע מהעבירה שהיא התקנת תוכנות על מחשב ממשלתי.

השאלה כאן היא פשוטה – באיזה סדר גודל מפסיק “חופשי” להיות חופשי? כמה פעמים אתה יכול להכפיל משהו באפס עד שהתוצאה כבר לא תהיה שווה אפס?

יפתח הזכיר לי היום את סימן האירוניה, אחד מסימני הפיסוק המלבבים עליהם כתבתי בעבר, חלק מסט של סימני פיסוק אקספרימנטליים שניסו לצוף לתוך התודעה הציבורית מאז סוף המאה ה-19, וכולל סימנים גם להבעת ספק, התמרמרות או הסכמה.

למה הם לא תפסו? מאותה סיבה, אני חושב, שאנשים לא אוהבים שמסבירים להם בדיחות. אחד העקרונות החשובים בכתיבה יצירתית הוא המימזיס – אל תגיד לקורא מה הוא צריך להרגיש, אלא תשתמש בתיאורים וכלים לשוניים כדי להעביר לו את התחושה שאתה רוצה להעביר. Show, don’t tell.

באותה מידה, סימני הפיסוק הללו נתפסו כדיאגסיס – הסבר לקוראים על מה הם אמורים להבין, בלי להשתמש בשפה עצמה כדי להעביר את זה. רק פרוזה עצלנית במיוחד תדרש לסימנים הללו, וחבל לעודד את העצלנות הזו. ובכתיבה אחרת? אקדמית, עיתונאית? שם אנחנו פחות נדרשים לסימנים הללוט פשוט כי הם באים לתאר תחושות, ולא אירועים.

“אבל אבנר”, זעק אלי יפתח בהתרגשות, בעודו מטיל ספק בטיעוני, “מה בנוגע למסנג’רים למיניהם והסמיילים שלהם? ואנשים שבכל זאת כן מסבירים את הבדיחות שלהם?” שאל בהתנצחות¹. ואני חייב להודות שיש משהו בדבריו.

עם כל המבכים על מותה של המילה הכתובה, היא זוכה לתפוצה חסרת היקף בעשור האחרון – הרבה יותר מאשר בתקופה שלפני התקשורת הקולית והחזותית. אנשים כותבים יותר מכתבים, מסרים במסנג’ר, פוסטים בבלוג והודעות טקסט מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה. אמנם אלו אינם יצירות אמנות, אבל זו בדיוק הנקודה – הם אינם יצירות אמנות. הם לא מחויבים למימזיס ולפרוזה אלגנטית. הם אמצעי תקשורת יומיומית שמנסים להעביר את המסר שלהם בצורה היעילה והאופטימלית, במגבלות התפיסה והשפה. לכן קמו האמוטיקונים, והקיצורים, וה-LOL בסוף כל משפט, בין אם מצחיק או לא. כי אנשים לא רוצים להעביר אירוניה, או זעם, או הסכמה באופן סובטילי ומספק – הם רוצים פשוט להעביר את הסנטימנטים. ולכן, כמאמר יפתח (והפעם המילים הן באמת שלו) “המסומן זקוק למסמן, אבל המסמן הזה לא תפס”.

ולכן צריך להעלות את המודעות לסימן האירוניה ולאחיו. וצריך שיותר פונטים יציגו אותם, ושיותר מקלדות יתמכו בהם, ושיותר אנשים, מעל הכל, יבינו אותם. הצורך קיים. הבו את ה- לעם.

1. טכנית, אני לא באמת יודע אם ככה הוא שאל או זעק, כי דיברנו במסנג’ר².
2. טכנית, אלה לא ממש המילים שהוא השתמש בהן במסנג’ר, כי שכתבתי אותו כדי שיתאים לסגנון הפרוזה האידיוסינקרטי שלי. אבל זה בסדר, כי לא מדובר כאן ביפתח האמיתי, אלא ביפתח, הדמות הפיקטיבית בבלוג שלי.

בפוסט האחרון שלי התייחסתי להבדל בין דיסק פיזי אותו אני קונה בחנות, לבין אותו תוכן בצורת קבצי MP3 על המחשב שלי, אותה כיניתי “צורה דיגיטלית”. שחר העיר לי בטוויטר שהבחירה שלי של מונחים היתה קצת מוטעית, והוא צודק. ה-MP3 הוא דיגיטלי בדיוק באותה המידה של ה-CD – שניהם קידודים דיגיטליים של אותות. ההבדל כאן הוא לא ברמת האנלוגיות, אלא בצורת האכסון.

הבעיה היא שאין לי מילה טובה לתאר את ההבדל הזה, בין דיסק פיזי לפורמט… אתם יודעים. כזה. דיגיטלי זה לא, כמו שאמרנו. וירטואלי זו גם מילה שעשו לה מתיחות מכל כיוון, כך שמילה שבמקור אמרה “אמיתי” הפכה להיות “לא אמיתי”. חוץ מזה שהמוזיקה לא וירטואלית, היא סתם על ההרדיסק שלי.

באנגלית יש מונחים להבין בין soft copy ו-hard copy, עותק של המסמך במחשב לעומת עותק מודפס. לא רק שזה פחות נפוץ בעולם המוזיקה, זה גם אף פעם לא חדר לעברית בצורה ראויה להערכה.

יש למישהו רעיון טוב יותר למונח מתאים? פסלתי כבר רבים וטובים ולא הצלחתי להגיע למסקנה.

גל מור פרסם לפני כמה ימים בבלוג שלו “סקר גיקיוּת”, כמו מאות סקרים שבאו לפניו, ובו הוא שואל שאלות על העניין של הנסקר בשני נושאים כלליים – בלוגים/רשתות חברתיות, וסמארטפונים. הבעיה בלהגדיר גיקים ע”י העניין שלהם ברשתות וסמארטפונים היא שזה כמו לעשות סקר “האם אתה חובב ספורט”, ובו לשאול בנוגע לעמדותיך בנושא מרוצי אופנועים וכדורעף נשים. זה חלק מזה, אין ספק, אבל חלק כל-כך קטן, שאני מתפלא שלגל אין סדרה של תגובות של אנשים נזעמים על ההגדרה האקסלוסיבית שלו של גיקים, שניתן לתאר כ-“אנשים שאיכפת להם מאותה טכנולוגיה שלי איכפת ממנה”. אני לא מאשים את גל – הוא לא הראשון שמבלבל בין המאפיינים החיצוניים של הגיקיות לבין המהות הפנימית שלה, אז בואו נעשה קצת סדר במונחים.

גיק זה לא מישהו שמתעניין בטכנולוגיה, ובטח לא מישהו שמתעניין בטכנולוגיה ספציפית. גיק הוא מישהו שמסוגל להתעניין ולהכנס לפרטים באובססיביות וקפדנות בתחום הגיקיות שלו, גם על חשבון מודעות חברתית. זה לא אומר שגיק בהכרח חסר יכולות חברתיות או חברים, אבל בהרבה מקרים הוא¹ קצת מחוץ מהמיינסטרים של החברה, לפעמים בגלל האובססיביות, לפעמים מתוך בחירה אישית – לגיקים רבים יש גאוות תת-תרבות נונקונפורמיסטית לא פחות מפותחת מתתי-תרבויות מסורתיות כמו פאנקיסטים או אמנים מיוסרים.

תחום הגיקיות שלו, אמרנו. זה לא חייב להיות טכנולוגי. אפילו בהגדרות הקלאסיות של גיק יש הרבה מאד סוגים, החל ממתכנתים, חובבי גאדג’טים, חובבי מדע בדיוני ו/או פנטזיה, שחקני D&D או קומיקס. וגם ביניהם יש כמובן יריבויות והיררכיות כמו כל מארג חברתי. אבל לא חסרים גם גיקים של היסטוריה צבאית, או היסטוריה בכלל. וגיקים של ספרות . או גיקים של כדורגל, למען השם, שיודעים מי שיחק בכל משחק נבחרת בארבעים שנה האחרונות.

ובואו לא נפתח בכלל את השאלה של ההבדלים בין Geek ל-Nerd.

אז פשוט תקשיבו לגיק אחד שהאובססיה שלו היא הגדרות של גיקיות ותרחיבו את ההגדרות. מכם, הקוראים שלי, הגיקים, ציפיתי ליותר.

בפוסט הקודם שלי טעיתי באיות הביטוי “קיתונות של בוז” כ-“קיטונות” – טעות נפוצה למדי עקב העובדה שהמילה “קיטון”, נידחת ככל שתהיה, עדיין נפוצה ומוכרת יותר מאשר “קיתון”, ותודה לישראל על שתיקן אותי.

אז תהיתי באמת אם רק אני חטאתי כאן או שהטעות נפוצה. פניתי, מעשה חברי Language Log, לגוגל כמנוע מחקר ראשוני בנושא.

את הביטוי “קיתונות של בוז” (כביטוי תחום במרכאות) אפשר למצוא 1,340 פעם. את “קיטונות של בוז” – 1,550. על פניו, נראה שהטעות נפוצה יותר מהאמת. אבל אם נחדד את בדיקה לחיפוש שמכיל את “קיטונות של בוז” אבל לא את “קיתונות של בוז” – רק את הטעות – ירדנו ל-86 תוצאות בלבד. “קיתונות” בלי “קיטונות”, לעומת זאת – 154 תוצאות.

מה המשמעות? המשמעות הראשונית, המתבקשת, היא שיש כמעט פי 10 עמודי באינטרנט שדנים בטעות הזו מאשר שבעצם משתמשים במטבע הלשון. זה נראה לי קצת קיצוני. אפשרות נוספת היא שכל פעם שמישהו טעה, הוא מיד קיבל תיקון – בטוקבקים או תגובות – מה שהופך את החיפוש לחסר משמעות כמתודה מחקרית.

ומה עוד יותר סביר? שגוגל מעוותים כל כך את השאילתא שלי, מוציאים ממנה שורשים (stemming) ומלים נפוצות (stop words) שאין שום דרך לדעת מה באמת נפוץ יותר.

אני קורא כרגע את הספר “לרקוד עם דמעות בעיניים” של ניסן שור, סקירה היסטורית של תרבות הריקודים והמועדונים בישראל מהקמתה ועד היום. בלי קשר לאיכויותיו השונות של הספר, שלא חסרות, הוא ראוי לתהילת עולם גם אם רק בזכות זה שהוא מביא ריכוז של טבלאות מצעדי-להיטים ורשימות השמעה של מועדונים מתחילת שנות השמונים, בתקופה שעדיין תרגמו את השמות של הלהקות והשירים. לכן יש לנו הברקות כגון:

• סדר חדש / יום שני העצוב
• דמעות במקום פחדים / עולם משוגע
• חטיבת השמחה / האהבה תפריד בינינו

ואפילו

• פרנקי הולך להוליווד / הרגעי

שם התרגום לשפה העברית בעלת הנטיה המינית הבלתי נמנעת קצת מפספס את הנקודה.

אבל מעניין גם לראות את השמות שמשום מה לא תורגמו – Killing Joke נשארו “קילינג ג’וק”, ובצורה מפתיעה הלהקה “ביג קאנטרי” הוציאה שיר בשם “בארץ גדולה”, מה שמוביל אותי לחשוב שאף אחד שם לא ממש ידע מה הוא עושה.

חיפושיות הקצב. הדלתות. סגול כהה. פרוות פסיכדליות. מועדון תרבות.

כמה שאני שמח שעברנו את השלב הזה.

בסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה לקחתי שלושה קורסים. מכיוון שלמדתי BA כללי, לא ממש היה קשר בין שלושת הקורסים הללו. “היסטוריה של הפילוסופיה של המדע”, “מבוא לתרבות אמריקה” ו-“יסודות הבלשנות המודרנית”. שלושה קורסים לא קשורים, אבל תוך שבוע כבר ראיתי תימות שחוזרות בין שלושתם. אני כבר לא זוכר מה זה היה, אבל זה חיזק את האמונה שלי שלימודי BA כללי הם נקודת מבט טובה לראות קשרים רוחביים, אינטרדיציפלינריים, בין נושאים שונים ומשונים.

נקודת מבט כזו מקבלים גם כשערוצי התקשורת אותם אנחנו צורכים הם פזורים ומבוזרים, ויש לנו רשימת RSS רחבה ומגוונת. ואז זה נחמד לראות איך ממים משותפים מופיעים במקורות חסרי קשר.

זה אפילו יותר מעניין כשאותם רעיונות צצים בצורה אורגנית, לא ויראלית, במקומות שונים. זה לא מפתיע כשידיעה חדשותית או תרבותית מופיעה בכמה בלוגים, אבל לפעמים הדמיון הוא יותר מקרי או מעמיק. בדיוק היום התחיל לו שבוע חדש ברשימת התפוצה A.Word.A.Day, והתימה של השבוע היא מלים שאולות משפות אחרות, עם ההערה הבאה:

A note about pronunciation: When we adopt words from other languages, we don’t always adopt their pronunciations as well. So the pronunciation suggestions given with these words reflect how they’re generally pronounced in English.

באותו יום, הקומיקס האינטרנטי Savage Chickens, שקשה לקרוא לו ממש Webcomic עקב העובדה שהוא מצויר כולו על post-it notes צהובים, הופיעה הקריקטורה הזו, שנוגעת במריבה הארוכה בין אלה שמבטאים מילים שאולות בהגיה של שפת המקור, לבין אלה שמתאימים אותה להגיה של השפה אותה הם מדברים. אני נוטה להיות מהסוג השני, אבל זה יכול להיות מבלבל כשאני דובר את שתי השפות – לשלב מילים אנגליות בשיחה בעברית, למשל. המבטא שלי באנגלית נוטה קצת לכיוון האמריקאי, אבל זה נשמע תמיד טפשי ו/או יומרני להגות כך באמצע שיחה בעברית. מצד שני, זה גם טפשי לאמץ מבטא ישראלי כשהוא לא המבטא הטבעי שלי.

בסופו של דבר, המטרה שלי כאן היתה להביא רשימת תפוצה מעניינת וקומיקס חביב. לא מעבר.

חיפשתי “כרטיס SD" בגוגל, ובטעות הקלדתי בעברית – יצא לי “כרטיס דג”. זה פתח לי עולם שלם של חוויות טכנולוגיות. “מה הנפח של הדג שלך, 1GB?”. “המצלמה שלי לא קוראת את הדג שלה!”, וכמובן “יש לי מיקרו-דג¹ בטלפון”.

1. Not to be confused with Microfiche.