באקוודור רואים הרבה את האינדיאנים המקומיים, בעיקר מחוץ לקיטו ולערים הגדולות. יש להם מאפיינים גופניים מאד בולטים ואופייניים: הם נמוכים, לא יותר ממטר שישים בערך, לגברים, ומטר וחצי לנשים. לא שמנמנים, אבל גוצים.

לכן נורא צרמה לי התמונה הזו, של הצייר האקוודרי קאמילו אגאס, שפעל בין שנות ה-20 עד ה-60 של המאה הקודמת, ונע לו בין סגנונות לאורך השנים, מאקספרסיוניזם לניאו-קוביזם לאני-לא-יודע-מה, והתמחה, בעיקר בשנים המוקדמות שלו, בייצוג האינדיאנים של הרי האנדים בציוריו:

מה צרם לי? הפרופורציות של הנשים הללו. כל מבנה הגוף שלהן ארוך מדי, גבוהות ורזות כולן, ועם חזה קטן יחסית. כל זה הפוך לחלוטין לפרופורציות של אותן נשים מקומיות שהוא רצה לייצג. הפמפלטה של המוזיאון הסבירה שהוא ניסה לייצג “דימוי אידיאלי” של אנשי האנדים. דימוי אידיאלי, כך מסתבר, זה דימוי אירופאי. שוודיות כהות-עור ושחורות-שיער, עם מנהגים מלבבים ומרתקים, אבל לא היינו רוצים ממש לגעת בהן. נמוכות ושמנמנות. איכס.

מצד שני, הציור הזה הוא משנת 1922, כשהוא בן 33 בלבד. בהמשך הסגנון שלו השתנה משמעותית. בשנות ה-50 הוא עבר לסגנון קוביסטי, או נאו-קוביסטי, או משהו, וגם חזר לצייר את האינדיאנים שהוא נטש בשנות ה-30 בעבור נדכאי השפל הכלכלי בארה”ב. אבל גם כאן, האינדיאנים שלו גבוהים ורזים:

אבל תמונה שמצאתי באינטרנט – אבל לא ראיתי במוזיאון – גורמות לי לחשוב שהוא אולי קצת ירד מהאידאליזציה הזו של הצורה האירופאית. מצד שני, הסגנון מאד לא מזכיר את שאר הציורים שלו, ויכול להיות שהאינטרנט פשוט טעה בתיוג. מצד שלישי, גם רוב הציורים שלו לא מזכירים אחד את השני, אז יכול להיות, בכל זאת: