אני יושב ובוהה בבקבוק של שוקו יוטבתה, ומהופנט מה-F הגדולה שמודבקת עליו, הלוגו של פייסבוק שכולם כבר למדו להכיר. לא חסרים על הבקבוק פרטי קשר עם החברה – יש כתובת של האתר, ומספר טלפון, ואפילו כתובת דואר למי שתקוע בעבר, או רוצה לשלוח להם חבילת שי. אבל הסימון קשר הבולט ביותר הוא ה-F הזו של פייסבוק, והכיתוב שמתחתיה: “מצאו אותנו בפייסבוק”. בלי URL. בלי שם של קבוצה או הנחיות אחרות. רק “מצאו אותנו בפייסבוק”. ואז פתאום הבנתי.

פייסבוק הוא הקומפיוסרב החדש.

קומפיוסרב (CompuServe), למי שלא מכיר, היה שירות מקוון משנות ה-80 וה-90, לפני שהאינטרנט נכנס לכל בית. היית מתחבר אליו בחיוג ישיר, עם התוכנה המיוחדת, ושם היית יכול לדלג בין פורומים, צ’ט, דואר אלקטרוני, ושאר שירותים שהיום אנחנו רואים אותם בחלק בלתי נפרד מהאינטרנט. ההבדל הראשי הוא שהכל היה ריכוזי: הדואר היה של קומפיוסרב, הפורומים נוהלו על ידיהם. אפשר היה להתחבר רק עם התוכנה שלהם, ולשלם להם על הזמן שבילית מחובר – תשלום על פי שעה, לרוב. קומפיוסרב ושירותים דומים, כמו פרודיג’י, ג’יני ולימים גם America Online, היום AOL הידועים לשמצה, היה מעין אינטרנט סגור, מנוהל ומבוקר, בימים שרק מעטים התחברו לאינטרנט “האמיתי”, מעוז האנרכיסטים והחנונים הרציניים. חברות מעודכנות טכנולוגית היו פותחות פורומים בקומפיוסרב, ומשלבות בשלטי החוצות שלהם את שם הפורום: “Type GO COCACOLA in CompuServe!”. לחברות רבות, זו היתה הפעם הראשונה שהם הציעו שירות לקוחות או ערוץ שיווקי דרך מחשב, והיווה צעד חשוב שאפשר לשירותים מקוונים לצאת מהגטו הטכנולוגי ואל המיינסטרים התרבותי.

הדמיון בין השירותים המנוהלים הללו לפייסבוק של היום די בולטים. סביבה מנוהלת ואחידה, שמציעה כלים משותפים לכל עמודי החברות – זיהוי משתמש על פי חשבון הפייסבוק שלו, מנגנון תגובות/לייקים/שיתוף אחיד לכל ה-Pages, ואפשרות פשוטה למשתמשים לחפש ולמצוא את אותם גופים הפעילים בשירות, במקביל לשירותי דואר אלקטרוני וצ’ט. האוניברסליות של פייסבוק היא זו שמאפשרת ליוטבתה לכתוב “חפשו אותנו בפייסבוק” בלי לדאוג שהקהל שלה ילך לאיבוד בדרך. פייסבוק גם נכנסת לתחום השירותים הכספיים, עם ה-Facebook Credits שיאפשרו לה להוות ברוקר בין המשתמשים לבין כל שירות שמציעים הלקוחות המסחריים שלה לגולשים. קומפיוסרב, בהיותה גורם אחד, אחיד ומוכר, שימשה גם היא כ-Storefront למשתמשיה המסחריים, שרצו לספק שירותים בתשלום לגולשים אחרים.

מצד שני, פייסבוק גם למדה מההיסטוריה של קומפיוסרב. את הלקוחות התחילה קומפיוסרב לאבד כש-AOL התחילה להציע שירותים בתשלום חודשי, לא על פי שעה. בנוסף, ההתפתחות של האינטרנט המסחרי גרמו לה להפוך לסתם עוד ספק אינטרנט, כשהגופים המסחריים מעדיפים את השליטה על התכנים והעיצוב שיש להם באתרים משלהם, כמו גם האפשרות לפנות לקהל רחב יותר. פייסבוק, בהיותה שירות חינם, פחות פגיעה למתקפות כלכליות. את הבעיה שהגופים המסחריים מעדיפים לתחזק במקביל לעמוד בפייסבוק גם אתר משלהם, ממותג ובשליטם, פייסבוק פתרה באמצעות ה-Open Graph, היכולת לשלב כפתור לייק ומידע פייסבוקי גם באתרים חיצוניים.

אני לא מתיימר לנבא את הצלחתה או קריסתה של פייסבוק, ואין סיבה לחשוב שהמסלול שלה יהיה מקביל דווקא לזה של קומפיוסרב. אבל אפשר לראות בקומפיוסרב והשירותים המקבילים כגרסת בטא מקדימה לביות של הרשת, להפוך את ה-WWW האנרכיסטי והפתוח (שמזמן גם הוא כבר לא פרוע כשהיה) לגן סגור, או לפחות מפוקח ומסודר. קומפיוסרב מיצתה את הרלוונטיות שלה כי היא לא יכלה לתת מענה להתפוצצות התכנים והאפשרויות באינטרנט. פייסבוק, לעומת זאת, בנויה על האינטרנט, לא מנסה להחליף אותו, לפחות בינתיים. היא מהווה אי מהוגן בלב הים, אי שמספק מספיק שירותים למי שלא מתחשק לו לצאת לשחות.

אינפוגרפיקה היא כלי מאד פופולרי, בשנים האחרונות, להקל על הקורא המסכן ולהגן עליו מהטקסט המאיים. העלייה של האינפוגרפיקה, לטוב ולרע, היא הסיבה שיש הצדקה לפינה הזו כאן. אבל לפעמים יש אינפוגרפיקות שפשוט מדהימות אותי. לא כי הם מרשימות במיוחד, וגם לא כי הן מטופשות או מטעות במיוחד. פשוט כי אלה אינפוגרפיקות שאין הצדקה לקיומן. אינפוגרפיקות שלא תורמות שום דבר מעבר למספרים שעומדים בבסיסן. אני לא הראשון שיצא כנגד האינפוגרפיקות המיותרות, כמובן, אבל היום נתקלתי בעוד אחת שעצבנה אותי: הסטטיסטיקות של פייסבוק.

הדבר הראשון שקפץ לי לעיניים, בתחילת התרשים, הוא זה:

מה יש לנו כאן? את הנתון היבש מהאתר של פייסבוק, ושני איורים. הראשון מסביר לנו, כנראה, ש-“משתמש” זה הדבר הזה עם הראש והשיער, למקרה שהתבלבלנו. השני הוא פשוט בלון דיבור קטן, משוכפל 130 פעם. כן, נפלאות הקופי-פייסט לעזרתנו! אם קשה לנו עם הקונצפט האבסטרקטי של “130”, אז פשוט נספור ריבועים כחולים קטנים עד שנבין! למידה דרך הרגליים, או במקרה הזה דרך העיניים. Wax on, wax off.  אין כאן שום אלמנט של השוואה ויזואלית, אז כל הגרפיקה הזו מיותרת לחלוטין.

מה הלאה?

כאן כבר יש טיפה יותר מידע – ההשוואה המספרית בין פייסבוק ומייספייס זוכה להבדלי גודל פרופורציונאליים. יפה. אבל חוץ מהבחירה השרירותית בחצאי-עיגול, שמקשים על ההבנה של הפרופורציות בין השניים, גם ההחלטה לסמל את מייספייס בצבע שחור על אפור, והחלוקה הפנימית של פייסבוק בין שני גוונים דומים של תכלת, דורשת מאיתנו לקרב את הראש למסך ולכווץ את העיניים בנסיון להבין מה לעזאזל אנחנו רואים.

עוד?

החלק החביב עלי. המשתמש הממוצע יוצר 90 פיסות תוכן בחודש, ומקושר ל-80 עמודים. הא! הנה מקום להשוואה! נשים את עיגול ה-80 בתוך ה-90, ונקבל הבהרה גרפית וברורה ש-80 אכן קטן מ-90, אבל רחוק מלהיות שווה לא. בלי ציניות, זו אכן הדגמה גרפית ראויה. אבל אבוי, מה הם משווים כאן? שתי פיסות מידע חסרות כל קשר אחת לשניה, שמצאו את עצמן צמודות זו לזו רק כי הן מופיעות זו אחר זו באתר פייסבוק, או בגלל שהמספרים שלהם קרובים אחד לשני, ברמה האינטואיטיבית. אבל אין לזה שום משמעות! אין כאן שום תובנה שהאינפוגרפיקה מעבירה. משתמשים רושמים יותר סטטוסים מאשר שהם מצטרפים לקבוצות? אז מה? אינפוגרפיקה לשם האינפוגרפיקה, בלי שום מטרה.

רוצים עוד? בטח שרוצים.

מפה. מפה זה מגניב. בואו ניקח את המידע הגאוגרפי ונציב אותו על מפה. אפשר לעשות יופי של ייצוגים גרפיים על מפות, כמו מפות חום  או פיזורים גיאוגרפיים. אבל זה לא מה שיש לנו כאן. יש לנו את אותה טבלת מספרים של פייסבוק, אבל עם חצים שמצביעים על המדינות הרלבנטיות. כ”כ קל היה לצבוע את המדינות באדום/צהוב/ירוק/אפור על פי הריכוז, או הכמות, וככה לקבל מידע גיאוגרפי ויזואלי על הפריסה והפופולריות. אבל לא, יש לנו כאן רק כלי עזר לאנשים שלא יודעים איפה נמצאת ספרד, כנראה בגלל שהמעצב של האינפוגרפיקה לא רצה להרוס את המוטיב הכחול-אפור היקר שלו עם צבעים אינפורמטיביים.

ולסיום, נקודה אחת חיובית:

כאן הגרף בעצם משרת  את העברת המידע: לקבל אמת מידה ויזואלית פרופורציונאלית של “אוכלוסיית” פייסבוק לעומת מדינות בעולם. השימוש בנאלי, אמנם, ודי מטעה – אין למשתמשי פייסבוק שום שיוך או הזדהות לאומית עם האתר, אחרי הכל, והם חופפים לאוכלוסיות במדינות האחרות – אבל לפחות יש כאן שימוש בכלי האינפוגרפיקה בשביל להעביר מידע. לפחות זה.

יש כל מיני מודלים להכנסות באינטרנט. פרסומות, כמובן, שכולם מכירים. ואתרים במנוי חודשי. יש את אתרי המיקרותשלומים שאף פעם לא הצליחו להמריא יותר מדי, ואתרי Freemium – קבל שירות בסיסי בחינם ושירות מתקדם בתשלום, שנחשב למודל האופטימלי בעיני אנשים רבים.

אבל יש עוד מודל שתופס לו תאוצה, וריאנט על ה-freemium, ואני אישית די מרוצה ממנו. אני החלטתי לקרוא לו מודל רובין הוד. לוקחים מהעשירים. לעניים משאירים בחינם.

טוויטר הודיעו לפני כמה חודשים שהם מתכננים לקחת כסף מחברות ומותגים שיקימו חשבון טוויטר וינהלו באמצעותו תקשורת עם הלקוחות. הם ישלמו בעבור חשבון מאומת ובעבור שירותים מתקדמים יותר, כמו התרעות כשמדברים על המותג שלהם או סטטיסטיקות על המשתמשים שעוקבים אחריהם. פייסבוק הודיעו לאחרונה על כך שכל תחרות נושאת פרסים, מבצע פרסום או קמפיין כזה או אחר שמותגים מריצים בעמודי הפייסבוק שלהם חייב לעבור אישור שלהם, וע”פ השמועות בתעשייה, האישור הזה מותנה ברכישת שטח פרסום בכמה עשרות אלפי דולרים – עם תיעדוף לאלה שמשקיעים הרבה בפרסום.

על פי ההכרזות הללו, שתי החברות מבינות שבמדיה חברתית יש חוסר איזון מבני בין משתמשים פרטיים לבין חברות מסחריות, למרות שעל פניו השירות זהה לשניהם, ולכן אפשר ואולי אף ראוי לגבות מהם תשלום שונה. יש מקומות שהבינו את זה גם קודם: אתר IMDB, מעמודי התווך של האינטרנט כבר 19 שנה(!), עובד בשיטת freemium הדומה לרובין הוד – המידע החינמי הוא מידע שמעניין גולשים פשוטים, חובבי סרטים ומחפשי מידע. המידע הסגור ללקוחות משלמים הוא מידע לאנשי תעשיה – סרטים בהפקה, זמינות של שחקנים וכדומה – מידע שממנו מרוויחים כסף, ולכן אפשר גם לגבות עליו כסף. אנשי התעשיה מסבסדים את האתר לכל שאר האינטרנט, שזוכה למאגר מידע שלא יסולא בפז. לא פלא שהאתר עדיין חי וקיים אחרי שנות דור.

* * *

עובדת בונוס: בנוסף לתנאי החדש של פייסבוק המחייב אישור לכל קמפיין, מתירים תנאי השימוש על מבצעי פרסום רק בתחום עמודי המותגים עצמם, ואוסרים על מבצעים הדורשים מהמשתמשים להעלות תמונות, לשנות את שורות הסטטוס שלהם או להגיב על אירועים של אחרים, על מנת למנוע מהקמפיין מלהפוך לספאם לכל השירות. הגבלה מבורכת לכל הדעות, שקצת מפריעה לאיזו תחרות שיווק במדיה חברתית ששמעתי עליה לאחרונה, לא?

פייסבוק, כפי שראינו, מנסים שוב ושוב לשבור את הכלים ולהגיד למשתמשים שלהם מה טוב בשבילם, לא תמיד בהצלחה. לעומתם, ישנן חברות שנראה שכל התכנון שלהן – מבחינת המוצר כמו גם מבחינה עסקית – מומצא מחדש משבוע לשבוע על פי הלכי רוח של השוק, המשקיעים והמשתמשים עצמם.

טוויטר, שירות המיקרובלוג הפופולרי, נראה שמתנהל באופן המאולתר הזה. השירות, שהושק ב-2006, התחיל כמוצר ספרטני לחלוטין – שירות שמאפשר לשלוח SMS ולראות אותו מתפרסם באינטרנט. זה הכל. הצוות שמאחורי השירות לא ידעו אפילו למה זה טוב, ולמה זה יכול להתפתח. יכולות בסיסיות, כמו היכולת להסתיר עדכונים מאנשים לא מוכרים, הגיעו כשמשתמשים ראשוניים אמרו שלא נוח להם עם מנהלי השירות שעוקבים עליהם. כשמשתמשים התחילו להוסיף פניות אישיות למשתמשים בתחילת ההודעה שלהם עם סימן ה-@, טוויטר הגיבו ונתנו אפשרות לראות את כל ההודעות שמתחילות עם השם שלך. כשמשתמשים רצו להוסיף תגיות להודעות, הם לא חיכו שטוויטר ימציאו משהו אלא התחילו להוסיף תגיות מסומנות ב-# כחלק מהטקסט, ובעזרת ה-API של טוויטר צצו להם אתרים שמאפשרים לחפש ע”פ התגיות הללו.

הקונבנציות הללו לסימון משתמשים ותגיות צמחו לגמרי מהשטח ולא הונחתו ע”י צוות תכנון המוצר, אבל טוויטר נראים קשובים להלכי הרוח הללו בקרב המשתמשים, ומוכנים לזרום איתם. הם שמו לב, למשל, שאנשים משתמשים ב-@ לא רק בתחילת הודעה כדי להפנות אותה למישהו (לדוגמא, “@lisardggY do you want to see a movie”), אלא גם באמצע הודעה כדי לאזכר משתמש (לדוגמא “I caught a movie with @lisardggY last night”). לאור זאת, הם החליטו לאחרונה על שינוי בהתנהגות האתר, כך שהפניה לשם משתמש תתפס כאזכור של המשתמש גם אם הוא לא בתחילת ההודעה, וגם אם יש כמה אנשים מאוזכרים.

הגישה הזו מאפיינת מאד חברות קטנות עם מודעות סטארטאפית, והיא קשורה בצורה הדוקה לעובדה שאין לה עדיין מודל עסקי או מקורות רווח. טוויטר היא בשלב הכי חופשי ויצירתי שהיא תהיה בו – היא כבר אחרי שלב הרעב, יש משקיעים והמפתחים יכולים לעבוד ברוגע. מצד שני, אין עדיין הכנסות, והמהנדסים לא צריכים להכפיף את ההחלטות המוצריות/טכנולוגיות שלהם לשיקולי רווחיות. כשטוויטר תתחיל להרוויח כסף, המוצר בהכרח יתאים את עצמו כדי למקסם את הרווחיות של המודל. כרגע הם חופשיים להוסיף פיצ’רים, לעשות שינויים ובעיקר לקבל מציבור המשתמשים את ההנחיות בנוגע לכיוון של המוצר. לפייסבוק אין את החופש הזה. פייסבוק חייבת לדחוף משתמשים לעבר הפרסומות, להשאיר אותם כמה שיותר בתוך האתר. טוויטר מרשים לעצמם לחשוף הכל דרך תוכנות חיצוניות בלי לראות בכלל את עמוד הבית שלהם.

בטורו היומי בכלכליסט, מתייחס יוסי גורביץ למחאת הגולשים על שינוי העיצוב החדש של פייסבוק – שינוי שמזכיר את זרם-העדכונים של טוויטר. אחד המספרים הבולטים בהתנגדות הזו היא אפליקציה המאפשר הצבעה על העיצוב החדש, בה הצביעו כ-900,000 משתמשים נגד העיצוב החדש.

כמעט מיליון מתנגדים בפייסבוק זה נשמע הרבה, והיינו מצפים שפייסבוק יעצרו הכל ויתחשבו במשתמשים הללו, אבל גם צריך לזכור שיש ע"פ הנתונים הרשמיים כ-175 מיליון משתמשים פעילים בשירות. אפילו אם נניח שזה נתון מנופח פי 10, עדיין יש פי 20(!) יותר משתמשים שלא התלוננו מכאלה שכן. אז זה לא שכל אלה שלא התלוננו אוהבים את העיצוב החדש – אני מוכן להתערב שהרבה מאד מהם לא מסתדרים איתו עדיין – אבל זו טעות לנסות לפנות תמיד למיעוט הקולני שלא בהכרח משקף את רוב המשתמשים בשירות.

אבל מעבר לכך, צריך להבין איך פייסבוק רואה את תפקידה מול המשתמשים שלה. במזכר מושמץ כתב מרק צוקרברג, מנכ”ל פייסבוק, שחברות מערערות-שוק (Disruptive companies) לא יכולות להרשות לעצמן להקשיב ללקוחות שלהם. הגישה כאן היא לא מתנשאת, כפי שאחדים הרגישו, אלא יומרנית ונסיונית. היא נובעת מאמונה שפייסבוק, מתוקף המידע שיש לה על הרגלי שימוש של משתמשים באתר שחוצה מיליוני אנשים, יכולה לראות מגמות ואופני שימוש במצב הנוכחי, ולהשתמש במידע הזה כדי לבנות חווית שימוש טובה יותר, שונה, שהמשתמש הממוצע לא יחשוב עליה.

הדוגמא הקלאסית לחברה מערערת-שוק היא Netflix, ספריית השכרת הוידאו האמריקאית ששברה לחלוטין את מודל ההשכרה של בלוקבאסטר ע”י כך שהם התחילו פשוט לשלוח לך את הסרטים שבחרת בדואר, ולאפשר לך לשלוח להם אותם חזרה גם בדואר. דור שלם שגדל על לכתת רגליו לספרית הוידאו, לשוטט בין המדפים, לראות את הסרט, לשכוח להחזיר אותו בזמן ולשלם קנסות פשוט התאדה לו – אתה רק בונה רשימת העדפות, והן ישלחו אליך בהקדם האפשרי. אם היית שואל את לקוחות בלוקבאסטר איך אפשר לשפר את החוויה שלהם, הם היו מציעים מבחר רחב יותר, או זמן השאלה ארוך יותר. סביר להניח שרובם המוחלט לא היה יכול להציע מודל חדשני שישנה את השוק.

אם נחזור לפייסבוק, צוקרברג לא רוצה להמשיך לתת ללקוחות את אותו הדבר שכבר יש להם, אבל יותר חזק, יותר מהיר, יותר טוב. הוא רוצה לתת להם מוצר חדש, שונה, וטוב יותר – בין אם הם יודעים את זה או לא. בפעם הקודמת זה עבד לו: פייסבוק, במקור, לא היה הרבה יותר מאשר ספר טלפונים מורחב, עץ חברים שמראה מי קשור למי. לפני כמה שנים הם הוסיפו פיצ’ר חדש ושונה לחלוטין – ה-news feed. החלק הזה של האתר, שבימינו הוא לב ליבה של חווית השימוש בפייסבוק, נתפס ע”י המשתמשים הוותיקים כהרס מוחלט של פייסבוק. קבוצות נפתחו כדי להתנגד אליו, תוכנן חרם על פייסבוק ועלו זעקות שבר – וזה בתקופה שהיו לפייסבוק רק 10 מיליון משתמשים!

ומה קרה? פייסבוק אולי איבדו כמה עשרות אלפי משתמשים, אבל הם זכו במעל מאה מיליון משתמשים חדשים. הם לא ניסו לתת לקהל את מה שהקהל ביקש, אלא את מה שהם חשבו שהקהל צריך. יש כאן יומרנות, ללא ספק. ויש הרבה מקומות ליפול בהם. אבל ב-2006 ההימור שלהם הצליח בגדול. ועל ההצלחה הזו צוקרברג מנסה לרכב עכשיו, על הטענה שהוא יודע לאיזה כיוון צריך לקחת את הרשת החברתית הזו שנקראת פייסבוק, על אפם ועל חמתם של משתמשיו. יתכן שהוא יאבד כאן כמה מליוני משתמשים. ויכול להיות שהוא ירוויח הרבה יותר.

פייסבוק, ראש העמוד הראשי, הבוקר:

Terms of Use Update

Over the past few days, we have received a lot of good feedback about the new terms we posted two weeks ago. Because of this response, we have decided to return to our previous Terms of Use while we resolve the issues that people have raised.

זה אומר שניצחנו?

כמו כן, פייסבוק מנסה לעשות Crowdsourcing להסכם תנאי השימוש – הם פתחו קבוצה חדשה (בפייסבוק, כמובן) לדון בנושא. אני לא יודע אם הרעיונות של אנשים שם יבואו לידי ביטוי, אבל אין ספק שזה יעזור לתחושה של אנשים.

בקושי עבר חודש מאז שסקרתי את ההבדלים בהסכם תנאי השימוש של פייסבוק ושל גוגל, וכבר הם מתעקשים להפוך את המסקנות שלי. כתבתי:

יש לנו את פייסבוק שמרשים לעצמם קצת יותר מדי חופש עם התוכן שהעלנו לאתר, אבל לפחות מאפשרים לנו לסגור את החשבון, למחוק את התוכן ולקחת אותו חזרה לידינו.

והנה, פייסבוק שינו את תנאי השימוש שלהם והורידו בדיוק את השורה הזו, השורה שאומרת שברגע שסגרתי את החשבון, לקחתי איתו את כל החומרים שהעלאתי לחשבון שלי. אמנדה פרנץ’ חסכה לי הרבה עבודה וערכה בדיקה של השינויים החדשים בתנאי השימוש של פייסבוק. המסקנה שלה? שאכן, פייסבוק החמירו משמעותית את תנאי השימוש והפעם אני מוצא את עצמי מסכים עם יוסי גורביץ בכלכליסט: All our user-generated content are belong to them.

הסעיף שאותו הזכרתי ברשומה המקורית שלי, עם משפט המפתח “you retain full ownership of all of your User Content and any intellectual property rights” הוחלף במשפט השונה מהותית “You are solely responsible for the User Content that you Post on”. הם מתנערים מאחריות חוקית, אבל שומרים זכויות כלכליות.

ואם זה לא מספיק, אז בסבך הניסוח החוקי מסתבר שברגע ששמת כפתור Share on Facebook על אתר תוכן חיצוני, אפילו אם אף אחד לא לחץ עליו, פייסבוק לקחו על עצמם את הזכות לתוכן של אותו עמוד – עמוד שנמצא, כאמור, מחוץ לשרתים של פייסבוק:

You hereby grant Facebook an irrevocable, perpetual, non-exclusive, transferable, fully paid, worldwide license … to … use … any User Content you (i) Post on … the Facebook Service … or (ii) enable a user to Post, including by offering a Share Link on your website …

ברשומה הקודמת שלי שילבתי את הלוגו של פייסבוק. עכשיו אני כבר מפחד שפייסבוק יראו בזה הזמנה לתוכן שלי כאן.

ברשומה הקודמת שלי הדגשתי שתנאי השימוש של פייסבוק היו גמישים ונוחים יותר מאשר של גוגל. המצב הזה קצת התהפך כאן. הם אפילו מרשים לעצמם להשתמש בשם ובתמונה שלי, ששמורה בשירות, “for any purpose, including commercial or advertising”. זה מרשים שהם הצליחו לעקוף את גוגל בדרקוניות של תנאי השימוש, וגם ההתחמקויות של מארק צוקרברג על כך שהויתור על זכויות הוא בעצם חיזוק של זכויותיו של המשתמש לא ממש משכנעות, וניתן לסכם אותן ב-"כן, תנאי השימוש מאפשרים לנו לעשות הכל ולעד, אבל תסמכו עלינו, אנחנו לא נעשה את זה”. בשבילי זה לא ממש מספיק.

אז האם אני אסגור את חשבון הפייסבוק שלי? לא, לא ממש. פייסבוק נותן לי שירות שאני מעוניין בו, ויהיה חבל לי לוותר עליו. אבל אני כאן אהיה מודע למשמעות של השימוש בו. זה אומר, למשל, שאני לא אסנכרן את תוכן הבלוג שלי לתוך פיייסבוק אלא רק אספק קישור. אני אשאיר את פייסבוק כמה שהוא – מרכז מידע חברתי, לא מקום אכסון לתוכן.

התקשורת בעשורים האחרונים נמצאת בתהליך של אינדיווידואליזציה. לעיתונים בתפוצה רחבה, מעצבי תרבות, הוספנו מאות ואלפי מגאזינים בכל נושא מדיג לאופנה לקעקועים ולכל עניין אנושי אחר. כשהגיע האינטרנט זה התפוצץ הלאה – ערוצי RSS בהתאמה אישית שיכולים לשלב לפורמט פחות-או-יותר מגאזיני כל נושא, עניין וזיון שכל. מערוץ טלוויזיה ממלכתי עברנו עברנו לכבלים ולווין עם ערוצים בלתי נגמרים^* ומשם ל-YouTube ומגוון חיקוייו. המדיום בו זה הכי בולט בו זו התקשורת האישית – מכתובות דואר קהילתיות ושיחות טלפון בסניף הדואר, לכתובת מגורים אישית ומס’ טלפון של הבית, ועד לטלפון סלולרי אישי וכתובת אימייל פרטית. אני בעצמי נתקלתי במחסום פסיכולוגי כשבאתי לפתוח להורים שלי חשבון בסקייפ על המחשב השולחני שלהם, כי לא הצלחתי להחליט איך לאפיין ולתת שם לחשבון המשותף הזה.

פייסבוק הוא רשת חברתית, שירות שכל המהות שלו היא די חדשה ונולדה רק בשנים האחרונות. פייסבוק בעצמם מקפידים על עקרון של מיפוי, אחד לאחד, של חשבון פייסבוק לאדם אחד, בודד, אמיתי וקיים. לכן כל-כך צרם לי כשנתקלתי לפני כמה ימים בחשבון פייסבוק משותף של זוג, חברים של חברים או משהו כזה. פייסבוק הוא שיאה של תרבות התקשורת האינדווידואליסטית. כל השירות מוקדש לאינדיווידואל – מה אני עושה ומה אני רואה, ומה מצבי הרומנטי ומה בקע לי מהביצה הטפשית של האפליקציה הטפשית התורנית.

יש לי הרגשה שאותו זוג לא ממש רצה להיות בפייסבוק, אבל נסחב פנימה בלחץ החברים.

* סיפור אמיתי, מרגש וקורע לב: כשהייתי בן 10 ועמדתי לעבור לגור בקנדה, הייתי משוכנע – משוכנע! – שיש בערוצי הכבלים המובטחים של אמריקה ערוץ שמשדר כל היום, 24 שעות ביממה, רק רובוטריקים. כמה חיכיתי לערוץ הזה…

לפני כשבוע קמה לה מחאת-גולשים בזעיר אנפין סביב פייסבוק. עם פרוץ השנה החדשה, כך מסתבר. תבעה פייסבוק את חברת Power.com, שמוצרה הוא אתר שמנקז אליו מספר רשתות חברתיות, על מגוון פגיעות נגדה הכוללות פגיעה בסימנים רשומים וגישה לא מורשה למידע השמור אצלה.

חלק מערוצי התקשורת מאמינים שהתביעה היא חסרת שחר ובסיס. חלקם אפילו טוענים שבתביעתה, פייסבוק עושה במידע ששמור אצלה – שהוא מידע שהועלה ע”י הגולשים – שימוש עצמי ומספחת, בעצם, את תוכן הגולשים אליה. אל הנקודה הזו אני רוצה להתייחס כאן.

השלב הראשון הוא להבין מה בדיוק כלול בתביעה של פייסבוק. את נוסח התביעה עצמו לא מצאתי, ועד שאני אמצע מקור אמין יותר אני מסתמך על הסיקור של ה-New York Times של הנושא, שנראה הכי מקיף ואף טרח לדבר עם הצדדים. לפי הכתבה הזו יש שני מרכיבים ראשיים בתביעה: הראשון הוא הזדהות של Power בתכתבות אימייל כעובדי פייסבוק, כולל זיוף כתובות דואר המגיעות מ-facebookmail.com. חלק זה של התביעה, אם אמנם יוכח, הוא ראוי לכל הדעות ואין עליו עוררין – יצוג-שווא הוא יצוג-שווא וראוי שיענש.

החלק השני והמעניין יותר בתביעה הוא שימוש בלתי נאות בשירותי פייסבוק המפרים את תנאי השימוש באתר. גם כאן הנושא מתחלק לשניים. הראשון הוא העובדה ש-Power מבקשים מהמשתמש את הסיסמא שלו, שומרים אותה על השרתים שלה, ומשתמשים בה לגשת לאתר. הטענה של פייסבוק היא שהעובדה שהסיסמא נשמרת היא פרצת אבטחה, והיא מספקת פתרונות חלופיים – מנגנון Facebook Connect, שנועד לאפשר לאתרים אחרים לחלוק (באישור המשתמש, בתקווה) במידע של פייסבוק עליך ללא צורך לספק להם את הסיסמא שלך. אין ספק שהפתרון הזה משאיר בידיים של פייסבוק את הכח להחליט איזה מידע זמין ואיזה לא, אבל זה עדיין מאפשר ל-Power לספק הרבה מידע על המשתמש. Power, בתורה, לא הכחישה שהיא היתה במגעים עם פייסבוק על מעבר לשימוש ב-Connect, אבל טענה שהיא רוצה לשפר את השירות למשתמשים ע”י שימוש במנגנון Social InterConnect – מנגנון מתחרה ל-Facebook Connect אותו פיתחה Power בעצמה.

הנקודה השניה ב סעיף הזה היא ש-Power השתמשה בטכניקות של Screen scraping כדי להתחבר לאתר של פייסבוק ולקרוא ממנו את המידע, כלומר להתחבר לאתר כמו משתמש רגיל, לקבל את כל ה-HTML שמוצג, ולדלות ממנו את המידע. האלטרנטיבה היא להשתמש ב-API, ממשק למתכנתים המאפשר להם לגשת למידע בצורה תכנותית, ולא לנסות לקרוא את המידע כמו משתמש אנושי ולשחזר אותו משם. היתרון בשיטת ה-API, חוץ מהעובדה שהיא לרוב דורשת פחות עבודה, היא שהיא נותנת לאתר יותר שליטה על איזה מידע לחשוף ובאיזו צורה. הטענה של פייסבוק היא גם שה-Screen scraping יוצר עומס מיותר על השרתים שלה, עומס שימנע בעבודה מול ה-API.

מה אני מבין מהסעיפים הללו? שפייסבוק מתרעמת על שימוש בשירותים שלה, שירות שחורג ממה שהוגדר במפורש בתנאי השימוש, שימוש שעלול להיות פרצת אבטחה, ובעיקר שימוש שלא עובר דרך השערים וההגבלות שהיא עצמה שמה על גישה לתוכן. השיקול המכריע ללגיטימיות, אם כך, היא עד כמה פייסבוק מאפשרת גישה דרך אותם שערים רשמיים שלה.

ההתרשמות שלי היא שפייסבוק מאפשרת גישה לרוב רובו של המידע המעניין. שיחקתי קצת עם ה-API לפני מספר חודשים וראיתי שאפשר במאמץ מינימלי לגשת לפרטי המשתמש ולרשימת החברים שלו. אני לא חושב ששם הבעיה. התחושה שהרבה אנשים קיבלו  מהסיפור הוא שפייסבוק טוענת מול Power “המידע הזה שלנו, ולכם אסור לגעת בו”. אבל באיזו זכות הם אומרים את זה, כשהמידע הוא בעצם שלי, הגולש? אם אני נתתי ל-Power את הסיסמא שלי ואת אישורי לגשת למידע, האם יש לפייסבוק זכות למנוע מהם? האם המידע שלי, או שלהם? 

אז נתחיל מלקרוא את הסעיף הרלבנטי מתנאי השימוש של פייסבוק, מעודכנים מתאריך 23/9/08, תחת סעיף User Content Posted on the Site:

Facebook does not assert any ownership over your User Content; rather, as between us and you, subject to the rights granted to us in these Terms, you retain full ownership of all of your User Content and any intellectual property rights or other proprietary rights associated with your User Content.

כאן יש הצהרה די מפורשת שפיסבוק לא טוענת לבעלות על המידע. מה שהיא כן מרשה לעצמה לקחת, לעומת זאת, זה זה:

you automatically grant …  an irrevocable, perpetual, non-exclusive, transferable, fully paid, worldwide license (with the right to sublicense) to use, copy, publicly perform, publicly display, reformat, translate, excerpt (in whole or in part) and distribute such User Content for any purpose, commercial, advertising, or otherwise

כלומר, כל תמונה, טקסט או תוכן אחר שאני מעלה לפייסבוק נשאר שלי, אבל לפייסבוק מותר לעשות איתו מה שהם רוצים. סייג די חשוב כאן הוא זה:

If you choose to remove your User Content, the license granted above will automatically expire,

כלומר הסרת התוכן מפייסבוק יבטל את זכותם להשתמש בו. זה אולי נראה מובן מאליו, אבל אם נשווה את זה לתנאי השימוש הסטנדרטיים של גוגל, התופסים לשירותים כמו Gmail ו-Google Docs, שאומנם מגבילים את זכות השימוש שלהם במידע שלנו לצורכי פרסום וקידום השירותים שלהם ולא לכל מטרה שירצו, אבל גם ביטול השירות וסגירת החשבון לא מבטל את הזכויות שלהם:

13.5 When these Terms come to an end, all of the legal rights, obligations and liabilities that you and Google have benefited from … which are expressed to continue indefinitely, shall be unaffected by this cessation,

אז מה היה לנו כאן? יש לנו את פייסבוק שמרשים לעצמם קצת יותר מדי חופש עם התוכן שהעלנו לאתר, אבל לפחות מאפשרים לנו לסגור את החשבון, למחוק את התוכן ולקחת אותו חזרה לידינו. גוגל, שמחזיקים בידיהם את רוב המידע שעוד נשאר בעולם, מעדיפים להשאיר אותו אצלם לצמיתות. פייסבוק, אם כך, מנסים למנוע מ-Power לקחת את המידע בצורה אלימה, אבל לא מונעים מהם גישה למידע שלנו – ובטח שלא לוקחים בעלות עליו. הפראנויה כאן, לדעתי, לחלוטין לא מוצדקת.

לאחרונה פשה לה תופעה די מעצבנת בפייסבוקי ארצנו. אפליקציה בשם QassamCount אליה אתה יכול “לתרום” את שורת הסטטוס שלך, ושמעדכנת אותו במבזקים בנוגע למטחי הטילים שיוצאים מעזה.

אני לא מתכוון להכנס כאן לדיון פוליטי, לא על המלחמה, לא על הטילים ואפילו לא על הערך של צעדים הסברתיים/תעמולתיים שכאלה. במופגן אני גם לא מתייג את ההודעה הזו בתגית ‘פוליטיקה’. אני רק אתייחס לכך שהעדכונים הללו, שמטרתם בעיקר הדגשת ירי הטילים הפלסטינאי לקהל בינלאומי באמצעות הפייסבוק, לא ממש מיועדים אלי. הם לא ישכנעו אותי ולא ישנו את דעתי, ואת המידע על הירי שלהם אני מקבל מאמצעי התקשורת הישראליים. הבעיה היא שכבר כמעט עשרה אנשים ברשימת החברים שלי נרשמו לשירות והם מעמיסים על ה-Newsfeed שלי בהודעות בלתי פוסקות. ולי, אישית נמאס.

אז שוב Greasemonkey בא לעזרתי, כמו הסקריפט הקודם, הוא עובר על עדכוני הסטטוס בפייסבוק ומוצא כאלה עם המילים הרלבנטיות, במקרה הזה הלינק לאתר ה-QassamCount, ופשוט מעלים את הפריטים הללו מהרשימה. לא מוחק, רק מעלים. רוצים להחזיר? פשוט צריך לנטרל את הסקריפט.

אפשר להוריד את הסקריפט מ-Userscripts.org, בנוהל. אם יש שאלות, או שבא לכם להפוך את זה לדיון פוליטי נוקב – תרגישו חופשיים.