הרבה אקשן רץ היום בבלוגוספירה ובאתרי חדשות הטכנולוגיה. OKCupid, אתר ההיכרויות לחנונים, התחיל לפני כמה זמן לפרסם פוסטים מעניינים עם נתונים סטטיסטיים מעניינים על המשתמשים שלהם, וכל מי שאוהב לקחת מידע סטטיסטי ולהוציא ממנו מסקנות אופרטיביות לחיים מיד התחיל להתלהב. אבל העדכון האחרון לגמרי שיגע כתבי טכנולוגיה ואת העורכים שלהם, עד כדי פספוס מלא.

בעדכון האחרון, OKCupid עשו מחקר השוואתי בין איכות הצילום והמצלמה של המנוי באתר, לבין הפופולריות והנחשקות של אותו מנוי. בנוסף למידע סטטיסטי מופרך יותר (“מצלמות פנאסוניק = סקסי, מצלמות קודאק = לא סקסי”) או פחות (“תמונות עם פלאש גורמות לדירוג יופי נמוך יותר”), עלתה מהמחקר שלהם מסקנה לגבי משתמשי סמארטפונים. בואו נעשה את זה בצורה של תרגיל מודרך:

* Picture is © OKCupid.

מה אנחנו רואים כאן? על פניו, ועל פי הכותרת, יש כאן גרף של פעילות מינית של בעלי סמארטפונים. המספרים מאד מובהקים: משתמשי אנדרואיד: 6! משתמשי אייפון: 11! המסקנה? משתמשי אייפון מקיימים פי שתיים יחסי מין! כותרת! סקס מוכר!

הרבה בלוגים טכנולוגיים ואתרי חדשות פרסמו את הסיפור הזה. זה לא משנה ש-OKCupid רצו רק לעודד אנשים להצטלם באופן יותר אטרקטיבי, והתובנה על הסמארטפונים היתה משנית. לעורכים היתה כותרת – “משתמשי אייפון מזיינים יותר”. אבל משום מה אף אחד לא עבר את הכותרת של הגרף והסתכל מה בעצם כתוב שם.

המספרים עצמם כבר אמורים להיות חשודים. פעילות מינית לגברים עם אנדרואיד: 6. אבל שש מה? מה יחידות המידה? את התשובה אפשר לראות בצד שמאל של הגרף – “מס’ ממוצע של פרטנרים מיניים עד גיל 30”. אין כאן שום קורלציה לפעילות מינית – אם לאדם היו 10 פרטנרים מיניים עד שנת 2007, ויובש מיני מוחלט מאז שקנה את האייפון – הוא עדיין יחזק את הטענה המופרכת שמשתמשי האייפון פעילים יותר. אם משתמש אנדרואיד מקיים יחסי מין באופן יום-יומי עם חמש נשים שונות, הוא עדיין יוריד את הממוצע, ואת התפיסה של הפעילות המינית של המכשיר שלו.

אם כבר יש משהו שאפשר ללמוד מהגרף, הוא על הרגלי המונוגמיה של אנשים, אבל גם שם לא הייתי ממהר להוציא כותרות בנוסח “אייפון זנותי, אנדרואיד חסוד”. הנתונים הסטטיסטיים האלה מתעלמים מעשרים אלף גורמים חיצוניים, כמו המדינות בעולם שבהם נמכרים אייפונים ו/או אנדרואידים, וכו’, והמטענים התרבותיים שלהם. אנחנו לא יודעים אם מדובר ב-10 פרטנרים חד פעמיים או 10 מערכות יחסים ארוכות טווח. אנחנו לא יודעים כלום. חוץ משלושה דברים: את הנתונים המספריים היבשים שאנחנו רואים שם בגרף. את העובדה ש-OKCupid עצמם, בין אם בטעות או בשביל לגרור צפיות, נתנו לנתונים כותרת מטעה. ושעורכים וכתבים ברחבי העולם, עם כמה יוצאי דופן ראויים לציון, יוותרו לחלוטין על הבנה של טקסט, שלא לומר על הבנה של אינפוגרפיקה שאמורה למנוע בלבולים, כדי לתקוע כותרת סנסציונית וחסרת משמעות. אבל זה כבר לא ממש מפתיע, נכון?

נושא שמעסיק את התקשורת לאחרונה, באופן מובן, הוא מותה הקרב וההולך של התקשורת – או לפחות כך אפשר להבין מנבואות הזעם שמדברות על מותה של העיתונות המודפסת, סגירתו של ערוץ 10, קיצוצים, ביטולים, מינויים ופיטורים, ודברים רבים שהעין השביעית מדווחת עליהם בהרחבה, עיתונאים כמו יובל דרור מתבטאים עליהם אישית, ונביאי New Media רואים ככשלון אישי של העיתונאים.

הקישור האחרון, של ג’ף ג’ארוויס, זכה להדים רבים, ביניהם התקפה ישירה מהסופר/עיתונאי/בלוגר בעל כורחו רון רוזנבאום על כך שג’ארוויס מאשים את העיתונאים עצמם, ולא את המערכת, את המדיום, את העיתון. למרות הנימה הקנטרנית וההתקפות האישיות, רוזנבאום מעלה – גם אם בלי כוונה – נקודה שג’ארוויס ורבים ממגיביו פספסו, וזה שיש הבדל מהותי בין מקצוע העיתונאות לבין תעשיית העיתונים.

הקשר ביניהם הוא סימביוטי, אבל לא מחויב המציאות. העיתונים צריכים את העיתונאים כדי לספק תוכן חדשותי יום-יומי לציבור הקוראים. העיתונאים צריכים את העיתונים כדי לקבל גב, מימון ופלפורמה לפרסם את תחקיריהם. עיתונים רבים כבר הראו שהם יכולים להסתדר טוב מאד גם בלי עיתונאים, רק עם אג’נדה, press releases ופרסומים. עיתונאים גם כבר הראו יכולת לנצל פלטפורמות אחרות – בלוגים, אתרי חדשות עצמאיים וכו’. מה שג’ארוויס ורוזנבאום רואים זה לא קריסתה של העיתונאות, אלא של העיתונות המסורתית, המודפסת, הנמכרת בקיוסקים וממומנת מפרסומות, הנשלחת למנויים וחיה על כותרות וסקופים. Dead Tree Journalism.

רוזנבאום, מתחת לרטוריקה הבכיינית של “הזיזו לי את הגבינה”, מבין שעדיין יש מקום ויש צורך ציבורי בעיתונאות מקצועית, עם מימון מקצועי שיכול לפתוח דסק חדשות בבגדד או לשלוח אנשים לכסות אירועים רחוקים, ועם סטנדרטי אתיקה מקצועיים שמבקרים את העוסקים בו. אולי רוזנבאום מאמין בזה רק מתוך מומנטום ארכאי, אבל הוא עדיין צודק. ג’ארוויס, לעומת זאת, כל-כך מרוכז בחזון ה-Citizen Journalist שלו שהוא מאבד לחלוטין את ההבדלה בין עיתונאי מקצועי לחובבן שבמקרה היה במקום הנכון בזמן הנכון. הוא מבלבל זמינות ומהירות של דיווח עם עומק ואיכות, והוא נותן לעובדה שיש בלוגרים/עיתונאים חובבניים מצוינים – מעמיקים, מקיפים, איכותיים – להשכיח את העובדה שהרוב המוחלט אינם כאלה, ואי אפשר להסתמך עליהם ככאלה. בקיצור, הוא רוצה לעשות לעיתונאות מה שספרים כמו “אמא, תראי, בניתי אתר!” עושים למקצוע בניית האתרים, לפחות ע”פ תלונתם של בוני אתרים מקצועיים – הזנייה של המקצוע ע”י כלים נוחים, כך ששוכחים שיש גם צורך בידע, טכניקה, כשרון והבנה, לא רק עדכונים מהירים בטוויטר.

לי באמת שאין סנטימנטים לעיתונים המודפסים. מעולם לא קראתי אותם בשקיקה. אבל אני כן מאמין שצריך למצוא פלטפורמה מעודכנת – נוחה, רווחית, אמינה ורצינית – לעבודה עיתונאית. עבודה מהסוג שמחפשת מקורות וחוקרת פרשיות, שמקבלת משכורת הגונה כדי שלא תצטרך להתקיים ממתנות ותכתיבים. אבל פתרונות? פתרונות אין לי.

מה שמושך אותי במיוחד באותה עיתונאות אזרחית שמתהווה לה בבלוגים ובטוויטר הוא לאו דווקא מהירות התגובה, למרות שזו לרוב התכונה הכי בולטת כשטוויטר מקדים את סוכנויות הידיעות. זה גם לא היעדר התיווך, הדיווח הישיר, האישי ורב-הפנים של רסיסי החדשות שמצטברים מכל כיוון.

לא, היתרון הגדול הוא לא עומק הדיווח, אלא רוחב הדיווח. מה הכוונה שלי? שבעוד שאירוע חדשותי כמו התרסקות מטוס נוסעים אל תוך נהר ההאדסון, אתמול בערב, קיבל סיקור מפורט ועדכני מאתרי חדשות כמו ה-NY Times ו-CNN, הידיעות שם היו… ידיעות. חדשות. איזה מטוס, איפה הוא עבר, למה הוא התרסק, מה קרה לניצולים, וכולי. אבל אצל ג’ייסון קוטקי, אחד הבלוגרים היותר פופולריים בעולם, הצטברו דברים אחרים בנוסף לדיווח החדשותי. תמונות, כמובן: יאניס קרומס צילם את המטוס מהמעבורת שפינתה את הניצולים והעלה אותן לטוויטר שלו באותו הרגע. מעבר לזה, מישהו החליט להעלות תרשים של נהר ההאדסון בו אפשר לראות את עומק המים – זה פרט שולי, פרט שאף ערוץ תקשורת רשמי לא יטרח לחפש ולחפור ולפרסם, אבל במקרה אדם כלשהו עם זמינות לתרשים הזה עקב אחרי הסיפור והעלה את התרשים לפליקר – אז קוטקי סחף גם את זה לתוך הדיווח שלו, שהוא פחות דיווח עיתונאי סדור ויותר קטמארי מתגלגל שמדביק אליו פריטי מידע מרחבי הרשת. חוץ מהתמונות והתרשים גם יש לנו נתוני טיסה שנאספו בזמן אמת על גובה המטוס – כל אלה פריטים שלא יכנסו למגבלות המקום של אייטם במהדורת הערב, ועורך אתר החדשות לא יטרח לחפש את הנתונים הללו. אבל העובדה שאנשים שולחים לקוטקי קישורים לדברים הללו והוא מוסיף אותם גורמים לדיווח שלו להיות רחב יותר, גם אם פחות עמוק וממוקד. אולי ב-CNN יתנו יותר מידע על הגורמים להתרסקות, אבל אצל קוטקי נמצא היסטוריה של התרסקויות מטוסים אל תוך מים, ושל התרסקויות מטוסים עקב התנגשויות עם ציפורים. ואז מתחילים ה-Mashups: גולשים התחילו להלביש את נתוני הטיסה על גבי Google Maps. בשלב הבא, קוטקי קורא לאנשים לבנות מסלול טיסה והתרסקות תלת-מימדיים ב-Google Earth. אני לא אופתע אם גם זה יגיע במהרה.

***

פריט טריוויה א’: ה-New York Times, במאמציהם להוסיף עדכונים בלתי פוסקים לכתבה גם במחיר של טקסט חסר תועלת, עניין או פשר, פרסמו את הפנינה הזו:

Though officials have not released his name, the pilot is now at the New York Waterways terminal talking to federal investigators. He is described as a male white, 5-11 to 6 foot, reed thin, with a white mustache, close cropped white hair and a tan complexion. He is wearing a captain’s suit.

***

פריט טריוויה ב’: ב-10 לחודש, כמעט שבוע לפני שצילם את המטוס מהמעבורת, ציין יאניס קרומס בבלוג שלו שאחד היעדים שלו ל-2009 הוא לצבור יותר מ-1000 איש העוקבים אחריו בטוויטר. כרגע, יממה אחרי ההתרסקות, יש לו כבר מעל 2000. הוא גם מרואיין בתוכניות טלוויזיה כלל-אמריקאיות. רע לעסקים שלו זה בטח לא.