ביום שני האחרון העברתי הרצאה בפסטיבל אייקון על סייברפאנק: על ההיסטוריה של הז’אנר, נקודות בולטות בהתפתחות שלו, הקשר הישיר שלו להתפתחות תרבות הרשת וקשרי הגומלין בין עליית האינטרנט לשקיעתו של הז’אנר.

אני מקווה להעלות את ההרצאה, או סיכום שלה, בתור פוסט בבלוג. אבל זה יקח זמן. בינתיים, ולבקשת כמה מהנוכחים, אני אעלה רשימת קריאה וצפייה של ספרים, סרטים ומאמרים שהוזכרו בהרצאה, עם הערות על הרלבנטיות שלהם לנושא.

עליית הסייברפאנק

1) ברוס בתקה – סייברפאנק

בתקה, סופר לא ידוע במיוחד, טוען לכתר טביעת המונח Cyberpunk בסיפור קצר שכתב – אך לא פרסם – ב-1980. הקישור מכיל הסבר של בתקה על מקור המונח, את הסיפור הקצר במלואו, וגם קישור להורדה של הספר שכתב ב-1989, Cyberpunk, בו הוא מאגד מגוון סיפורים קצרים שכתב בז’אנר.

2) רידלי סקוט – בלייד ראנר

הסרט, מ-1982, מבוסס על ספר של פיליפ ק. דיק מ-1968, אבל דווקא החזון של רידלי סקוט של העיר המלוכלכת והמנוכרת הוא זה שקבע את הטון העיצובי של הסייברפאנק לעשור לפחות, והשפיע על ויליאם גיבסון ישירות.

3) ויליאם גיבסון – נוירומנסר

הספר הארכטיפי של הסייברפאנק, שביסס את מרבית מוסכמות הז’אנר – האקרים, סייברספייס ושתלים קיברנטיים. לספר גם שני המשכים – Count Zero ו-Mona Lisa Overdrive, שממשיכים את סיפוריהם של חלק מהדמויות ואת התימות המרכזיות של הספרים. מומלץ.

4) ברוס סטרלינג – איים ברשת

הרגל השניה, יחד עם נוירומנסר, שעומדת בבסיס הז’אנר. כאן הטכנולוגיה משרתת אנשים מהשורה ומאפשרת להם להתמודד על ארגונים וממשלות ותככים מאחורי הקלעים. בניגוד לנוירומנסר, אני הרבה פחות נהנתי מהספר הזה, כספר, ואפילו (הודאה דרמטית!) לא סיימתי אותו. אבל גם הוא תרם רבות להתפתחות האידאולוגיה הסייברפאנקית, יותר אפילו מנוירומנסר, בגלל שהוא יותר מעוגן בהווה ממנו.

5) ויליאם גיבסון / רוברט לונגו – ג’וני מנמוניק

הסרט, מ-1995, המבוסס על סיפור קצר מצוין של ויליאם גיבסון מ-1981, מכיל כמות דחוסה של קלישאות סייברפאנק, ומעיד בעיקר על איך הז’אנר הצליח להכנס למיינסטרים ההוליוודי. לרוע המזל הסרט ממש גרוע, למרות המעורבות של גיבסון בכתיבת התסריט, ויכולות המשחק המפוקפקות של קיאנו ריבס לא עוזרות. מומלץ לקרוא את הסיפור במקום, שפורסם בקובץ הסיפורים הנהדר של גיבסון Burning Chrome.

שקיעת הסייברפאנק

1) ניל סטיבנסון – Snow Crash

Snow Crash הוא ספר נהדר. באמת. הוא מופתי. הוא מרתק. הוא אחד מהספרים הטובים שקראתי. אבל כספר סייברפאנק, הוא כבר מסמל את הסוף. הסמטאות המלוכלכות הופכות להיות שכונות סוריאליסטיות שם המאפיה מוכרת זכיונות למכירת פיצה, והסייברפייס החתרני של גיבסון מזכיר הרבה יותר את פייסבוק של ימינו מאשר את מרחבי המידע בצבעי הניאון של נוירומנסר:

2) ויליאם גיבסון – טרילוגיית הגשר

הטרילוגיה השניה של גיבסון, שנכתבה עשור לאחר נוירומנסר ומתרחשת בעתיד קרוב הרבה יותר, מראה איך גיבסון הולך ומתקרב לתקופה של ימינו, מבחינה כרונולוגית כמו גם טכנולוגית. הספרים נכתבו בתקופה שטכנולוגיות מחשוב ומידע כבר היו נפוצות יותר בקרב הציבור, ומראות איך הסייברפאנק מתחיל להתכנס לתוך ההווה.

3) האחים וואשובסקי – המטריקס

שובו של קיאנו ריבס לסרטי הסייברפאנק מסמלת לדעתי (אם כי לא באשמתו) את סתימת הגולל הסופית של הז’אנר. המטריקס, למרות שהוא מכיל המון מאפיינים סייברפאנקיים, הוא בעצם הפוך אל הז’אנר כמעט מכל בחינה. הטכנולוגיה אינה משחררת, היא כובלת. המציאות הוירטואלית היא משהו שיש לברוח ממנו, לא אליו, אך העולם האמיתי, המוחשי והמיסטי, ורק שם למצוא את מקומך.

4) ויליאם גיבסון – זיהוי תבניות

ויליאם גיבסון שוב מככב כאן, בספר מ-2003 – עשור נוסף מאז טרילוגיית הגשר, עשרים שנה אחרי נוירומנסר. בספר הזה – ובשני המשכיו, גיבסון אוהב טרילוגיות – העלילה מתרחשת כבר בהווה לחלוטין. הטכנולוגיה היא האינטרנט, אנשים משתמשים בגוגל, והספר כולו – למרות שבאווירתו מזכיר את הסייברפאנק, כבר מראה קריסה מוחלטת של הז’אנר אל תוך המציאות.

5) קורי דוקטורוב – האח הקטן

ספרו של דוקטורוב, שיצא ב-2007, הוא סמן בולט של מצב הרלבנטיות של הז’אנר: הספר מתאר את מאמציהם של בני נוער להתמודד עם הצמצום בחירויות הפרט שלהם, בעיקר הדיגיטליות, בעידן של אחרי ה-11 בספטמבר. אם הספר היה מתפרסם בשנות ה-90, אין ספק שהוא היה יכול להיות ספר סייברפאנק מצוין. אבל כיום, הוא בעיקר מדריך למשתמש הצעיר של איך להשתמש בטכנולוגיות העתידניות נוכחיות שלנו בצורה טובה יותר, חכמה יותר מאשר הממשלות והגופים הגדולים.

תרבות הרשת

1) Mondo 2000

המגזין מונדו 2000, שיצא לאור בין 1989 ל-1998, היה מגזין תרבות-נגד חתרני שהעלה את תרבות הסייבר על ניסו, חיבר אותה לתרבויות נגד קודמות, כגון ההיפים של שנות ה-60, והיה משפיע מאד על דור הראשונים של האינטרנט. כתבו בו ויליאם גיבסון, ברוס סטרלינג ואחרים, והמגזין לא הסתיר – ואפילו הדגיש, במניפסט שלו – את השאיפה לשלב את חזון הסייברפאנק במציאות העכשווית.

2) חכים ביי -  T.A.Z

T.A.Z, או “איזורים אוטונומיים ארעיים”, הוא מניפסט אנרכיסטי מתחילת שנות ה-90 ששואף, במקום להפיל את החברה והממשל, להקים בתוכה כיסים מבודדים אשר חופשיים מהכללים והנורמות של החברה החיצונית. דוגמא בולטת לכך הוא פסטיבל Burning Man השנתי בארה”ב. כותב המניפסט מביא, שוב, את גיבסון וסטרלינג ואת רעיונותיהם ככלים למימוש ה-T.A.Z ברשת האינטרנט, לאפשר לאנשים ליצור קהילות וירטואליות עצמאיות.

3) ברוס סטרלינג – The Hacker Crackdown

הספר הזה של ברוס סטרלינג אינו סייברפאנק של ממש, אלא תיאור של תרבויות ההאקרים של תחילת שנות ה-90, מערכות היחסים הפנימיות שלהם והחיצוניות על המשטרה והשלטונות, ואירועים בולטים בהיסטוריה של ההאקרים. העובדה שהוא נכתב על ידי אחד מסופרי הסייברפאנק הבולטים עזרה גם לקשר באופן הדוק בין הז’אנר לבין הסצנה האמיתית.

4) ג’ון פרי בארלו – הכרזת עצמאות של סייברספייס

ג’ון פרי בארלו  הוא טיפוס מעניין.  בשנות ה-60 וה-70 הוא כתב מילים לגרייטפול דד. בשנות ה-90 וה-2000 הוא היה פעיל פוליטית, בהתחלה במפלגה הרפובליקנית ואח”כ, אחרי שלא הסתדר עם הזרם הניאו-שמרני של המפלגה, לעומת הזרם הליברטריאני שהאמין, מצא את עצמו במפלגה הדמוקרטית. בין לבין הוא הספיק להיות ממקימי ה-EFF, ארגון חירויות הפרט באינטרנט, ולהיות חלק בולט בזרם הסייבר-ליברטריאני. המסמך המקושר, שפורסם ב-1996, היה השראה פופולרית גם הוא לדור של משתמשי אינטרנט. גם אם הוא לא מזכיר כבר את סטרלינג וגיבסון ישירות, הוא לא מפחד להשתמש במונחים ורעיונות שהגיעו מהם.

זהו, אלו הטקסטים הראשיים שאליהם התייחסתי בהרצאה. היו עוד רבים שהוזכרו על ידי הקהל, או שסתם קצרה היריעה מלציין, אבל הם מהווים נקודת התחלה טובה.

 And Another Thing… / Eoin Colfer

באיחור מה, ובהיסוס רב, החלטתי לקחת לידי את הספר הזה, ההמשך-שלאחר-כל-ההמשכים, הספר השישי בטרילוגיית מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, שהומשכה לאחר מותו של דאגלס אדאמס, לבקשת אלמנתו. ההיסוס מובן מאליו, ואיתו גם העוינות האוטומטית כלפי הספר. איך הוא מעז לקחת קלסיקה מודרנית ולנסות להוסיף את השם שלו עליה? ומי זה בכלל, האואן קולפר הזה, שלא שמעתי עליו אף פעם? טוב, אז נתתי לכל הזעם הקדוש והמרירות להתנקז, הזמנתי את הספר מהבוקדיפוזיטורי, והתיישבתי לקרוא¹.

נתחיל מהשורה התחתונה. הספר טוב. הוא לא רע בכלל. הוא אולי לא גאוני כמו הספרים הראשונים, אבל בינינו – גם Mostly Harmless היה, כשמו, לא מזיק ברובו אבל רחוק מהשנינות המבריקה של ההתחלה. קולפר עושה עבודה מאד טובה בלשחזר את הסגנון של אדאמס, עם עדכון להווה: אם אדאמס כל הזמן השליך את תרבות הפופ העכשווית, מבוססת הטלוויזיה ברובה, על המבנים החברתיים המופרכים של הגלקסיה, אז קולפר מעדכן את זה עם תוכניות ריאליטי וסרטונים מביכים של האל תור שמועלים לרשת הסאב-אתא. אתה מקבל את ההרגשה שזה באמת מה שאדאמס היה עושה עם החומרים האלה, אם הוא היה כותב את הספרים כיום. וזה דבר טוב, בגדול.

הבעיה הראשית של הספר היא דווקא שקולפר קולע יותר מדי טוב לסגנון של אדאמס. הוא נמצא במצב מאד עדין, עם הספר הזה. מצד אחד, הוא צריך לכתוב דברים משלו, לא סתם להעתיק ולמחזר את אדאמס. מצד שני, הוא לא יכול להתרחק יותר מדי מהחומרים הקיימים, כדי לא להרחיק את המעריצים הקיימים שהם, יש להודות, קהל היעד העיקרי. הפתרון של קולפר הוא להסתמך באופן נרחב על דמויות, שמות, חפצים וסיטואציות שהוזכרו לאורך הסדרה. ארתור, פורד, זאפוד והשאר עומדים בלב העלילה, כמובן, אבל הרפרנסים נטחנים ללא הרף: האל תור, כאמור, והווגונים, והדנטראסי. אקצטנריקה גאלומביטס ומאגרתיאה. הציטוטים מהמדריך, שהיו בשביל אדאמס דרך להכניס פרטי טריוויה מופרכים, הופכים אצל קולפר דרך להעלות באוב את רוח השטות של אדאמס, והם צפופים הרבה יותר מאשר בספרים המקוריים. בין לבין, הוא מכניס קצת תוספות משלו, הרחבות לרעיונות הקיימים, העמקה של כמה מהדמויות הוותיקות. התוצאה הסופית מזכירה מוזיקאי מזדקן שמעלה מופע חדש. הוא לא יכול לשים חומרים חדשים, כי מי שכבר בא, בא לשמוע את השירים שהוא מכיר ואוהב. אז הוא עובר מקלסיקה לקלסיקה, עושה עיבודים חדשים לפעמים, אבל דואג לחזור בהדרן ללהיטים הוותיקים בגרסאות הכי לעוסות שלהם, crowd-pleasers, כדי לשרוד את ההופעה.

די בולטת העובדה שקולפר מודע למעמדו ההיסטורי, והוא מנסה לשחק על הענווה הזה כדי לזכות בנקודות ממעריצי אדאמס החשדניים. ההקדמה לספר כולה מתבטלת בפני הסדרה המקורית. והאמת? לא לגמרי בצדק. מהמעט שאפשר לראות בין הסדקים של ההומאז’ים, קולפר הוא סופר דרמטי טוב יותר מאדאמס, שאי אפשר להאשים אותו בבניית דמויות עמוקות או מתפתחות במיוחד. קולפר מצליח לתת להם קצת (קצת!) יותר נופך אנושי מאדאמס. זה לא שהספר הפך פתאום למלודרמה מרגשת, אבל הקריקטורות של אדאמס היו חייבות עוד טיפה נפח בשביל למשוך ספר נוסף, וטוב שקיבלו אותו. חוץ מפורד, שלצערי קיבל אפילו פחות אופי מאשר בספר הקודם, והרבה פחות זמן מסך.

אז לסיכום: אני נהניתי מהספר, אם כי הוא לא משחזר את תחושת התדהמה שליוותה את קריאת הספרים המקוריים. הוא מצחיק והוא קולע למקור, אם כי הוא מתאמץ קצת יותר מדי. לא הייתי ממהר לקנות אותו אלא אם אתם רוצים לסגור סדרה שלמה, אבל אם הוא נקרה בדרככם, הוא בהחלט מומלץ.

נתקלתי היום בטור (פוסט? כתבה?) של סופר בשם ביל מוריס, שלא הכרתי, בנוגע למצב העגום של תעשיית ההוצאה לאור בארה”ב, דרך הפריזמה של מכתבי הדחיה ששולחים על כתבי יד המגיעים אליהם. אודה ואתוודה שכבר בפסקה הראשונה התחלתי להתעצבן מהנאו-לודיזם שנשפך מהמסך. כולם עברו לאימייל במקום מכונות כתיבה, ומאז אף אחד לא משקיע במכתבם ארוכים ומנומקים! ולראיה, הנה מכתב מנומק אחד שקיבלתי פעם במכונת כתיבה! אנקדוטות במסווה ניתוח מעמיק!

הרגעתי את עצמי, והמשכתי לקרוא, בתקווה שהטור יתגבש לפואנטה קצת יותר קוהרנטית, ולשמחתי, זה אכן קרה. אמנם עדיין נראה שהוא לא הפנים את ההבדל בין הקורלציה בין עליית האימייל לעליית מכתב הדחייה הקצר וחסר האופי, לבין קשר סיבתי אמיתי בין השניים, אבל בכל מקרה הוא עבר לנקודה שונה, ששיאה בקטע הרביעי: הקצרנות נובעת מכך שתעשיית הספרות מוצפת במאות אלפי ספרים שצריך להוציא, ולכן אין זמן לענות כמו שצריך – שלא לומר לערוך כמו שצריך, או בכלל. “תפסיקו להוציא כל כך הרבה ספרים!”, קורא מוריס. “תסננו, תצמצמו, תעבירו רק את האיכותיים הלאה!”. מצוין! אני כבר לא צריך לפסול את מוריס כריאקציונר חסר תועלת, אלא אני יכול להתווכח ישירות עם טיעון מעניין וקוהרנטי יותר – ומוטעה לא פחות.

הבעיה הראשונה שלי עם הטיעון שלו הוא שהוא לא יפתור את הבעיה שעליה הוא הלין בתחילת הטור: מכתבי הדחיה. להפך, אם ההוצאות לאור ידחו יותר כתבי יד, הם יצטרכו לשלוח עוד יותר מכתבי דחיה ליותר סופרים. מוריס בעצמו מכיר בכך שאי אפשר לעצור בעד אנשים מלכתוב, ויותר ויותר מהם עושים זאת. בניגוד למגוון רואי שחורות, יש יותר קוראי ספרים מאי-פעם היום, והרבה אנשים עם זמן פנוי, הרבה התלהבות וגישה למעבד תמלילים.

הבעיה השניה, והמהותית יותר, היא שמוריס, שהתחיל את הקריירה שלו לפני 30 שנה, עדיין לא רואה מודל אחר מאשר הוצאות לאור המשמשות כ-Gatekeepers לתרבות, שקובעים מה ראוי לדפוס ומה לא. ובמצב כזה, ה-gatekeepers לא עומדים בעומס, ונאלצים להתפשר משיקולים כלכליים. אבל מה האלטרנטיבה?

האלטרנטיבה, במיטב מסורת האינטרנט, היא שיבואו כולם. שיבואו ויפרסמו ספרים. שיפרסמו בקינדל ויפרסמו באייפד, ויפרסמו גם בנייר מודפס אם הם רוצים. הם לא חייבים לעבור דרך מו”לים ידועים, למרות שאם הם יתקבלו להוצאה לאור כזו, מדובר בגושפנקא רצינית. הם לא חייבים לעבור עריכה מקצועית, אבל רובם, אלה הרציניים, ירצו – ועורכים יעבדו בדיוק כמו היום, אבל הם יעבדו בשביל הסופר, לא בשביל המו”ל. והכי חשוב: יקומו גופים שימליצו ויסננו ויקבעו מה טוב ומה לא. הגופים הללו קיימים כבר היום: המלצות של אופרה ווינפרי ופורומים של GoodReads ובלוגים ואלף ואחד מקורות ידע אחרים. כל אחד ימצא את הקהילה שההמלצות שלה מתאימות לו. כן, יש כאן שינויים די מהותיים, בעיקר ביחסי הכוחות בין הסופר לעורך (שעכשיו עובד בשבילו). ויש בתפיסה הזו הרבה נאיביות וטכנו-אוטופיזם על כך שגם המנגנונים המבוזרים הללו לא יושפעו על ידי פרסום, אינטרסים כלכליים וכדומה. אבל בבסיס, אני לא רואה איך המודל הנוכחי של הוצאה לאור שורד לאורך זמן.

על פי האפוקריפה של הקינדל, לג’ף בזוס מאמזון היה רגע הארה – רגע התפוח של ניוטון, כמאמר העורך שלי – כשהוא ישב לו על החוף וסיים את הספר שלו, וחשב לעצמו שלא משנה שהוא מנכ”ל של חנות מקוונת שמוכרת מיליון ספרים ביום, הוא עדיין צריך לקום וללכת הביתה בשביל להביא עוד ספר. כאן היחוד של הקינדל מהספרים האלקטרוניים¹ האחרים שהיו בשוק הרבה לפניו: הזמינות. היכולת לקנות ספר מהמכשיר עצמו, מיד. זו המהפכה כאן, לא העובדה שאפשר לקרוא בכל מקום, אלא שזה רוכב על הרשת הסלולרית שנמצאת בכל מקום², ומחבר אותך לחנות ספרים בכל רגע.

***

יצא לי לדבר עם חברה שהתחילה עכשיו לייבא ספרים אלקטרוניים פשוטים, בלי חיבור סלולרי או wifi. “למה צריך את החיבור הבלתי פוסק הזה?”, שאל אותי הבחור. “אנשים יקנו כמה ספרים ויעמיסו אותם על המכשיר בבית. גם ככה אנשים יושבים כל יום מול המחשב”. אני דווקא חושב שהוא  טועה, וחנויות ספרים יתפסו תאוצה רק כשיוכלו לרכב על גל הספונטניות של הקונים, שיושבים בים או בבית קפה ונגמר להם הספר, או שבדיוק מישהו אמר להם שהם חייבים לקרוא את החדש של דן בראון, או שסתם יש להם שעה לשרוף ברכבת. אני גם חושב שזה חלק גדול מההצלחה של האייפון: העובדה שאפשר לקנות מוזיקה או אפליקציה ישירות מהמכשיר והתחיל לשמוע/להשתמש מאפשרת למשתמש לקבל סיפוקים מידיים, ולחנות להרוויח מהחלטות רכישה ספונטניות. זו הסיבה שמיקרוסופט השיקה גם היא חנות אפליקציות עכשיו למכשירי ה-Windows Mobile, למרות שהיא פלטפורמת הפיתוח למכשירים ניידים הוותיקה ביותר בשוק. זו גם הסיבה שמסך צבעוני לספר אלקטרוני יהיה רעיון טוב, פשוט בשביל שאנשים יוכלו לראות את העטיפות בחנות בצבעים המקוריים. זה יקל על ההחלטה לקנות.

***

ברמה האישית, המעבר לחנות ספרים מקוונת במקום פיזית יהיה משמח ומצער כאחד. מגל אפס אני הולך לאיבוד בחנויות ספרים, ואני מאד אוהב את הריח והשקט של חנויות יד-שניה, קטנות וגדולות. אני גם אוהב את הספרים עצמם, הדפים, הכריכות.

מצד שני, אני גם אוהב דיסקים. ביליתי שעות בלעבור בין מדפים בדיסק סנטר והאוזן השלישית וסופר-זאוס ופיקדילי, והייתי יוצא עם ערימות קטנות של דיסקים כל פעם. אהבתי את העטיפות, והחוברות שמגיעות עם הדיסקים.

אבל רבאק, נמאס. נמאס ממאות דיסקים שמסתובבים בבית וצריך לזכור להחזיר אותם למקום וכל כמה חודשים לסדר אותם מחדש, ולגלות שעשרות דיסקים לא נמצאים בעטיפות שלהם. ונמאס מזה שאני צריך להעביר כל דיסק שאני קונה ל-MP3 מיד כשאני קונה אותו, כי אני שומע אותו בבית, ובאוטו, ובנגן, וזה הרבה יותר נוח כשהכל דיגיטלי. וכשהבנתי, יום אחד, שאני קונה דיסקים ומשאיר אותם בעטיפה ופשוט מוריד אותם מהאינטרנט – כי זה יותר מהיר ונוח מלהמיר אותם ל-MP3 – אז באותו יום הפסקתי לקנות דיסקים. עדיף כבר לקנות ב-MP3, כשאפשר.

אז גם בספרים, אני יכול לראות איך הנוחות והזמינות והמיידיות יהיו גורמים חזקים יותר מאשר החיבה לפורמט ולעטיפה. אם הספר האלקטרוני יהיה נוח מספיק וקריא מספיק, ויאפשר לי גישה מיידית מכל מקום, אז אני רואה איך אני עובר אליו בלי למצמץ.

אני לא מוכן למצוא את עצמי שוב, כמו היום, מסיים את הספר שלי ותקוע עוד שעה באוטובוס בלי מה לקרוא.

Werewolves in their Youth / Michael Chabon

ארצות הברית היא מדינה גדולה, עם זהויות אזוריות מאד בולטות. הדרום האמריקאי, כמובן, ידוע בסטריאוטיפים שלו, אבל גם לאזורים אחרים יש מאפיינים תרבותיים. מדינות צפון המערב, למשל – מדינת וושינגטון הצפונית והגשומה, ואורגון המיוערת, ידועות באוכלוסיה נורדית גדולה, שהיא בתורה ידועה באופי שקט, סטואי, אפילו דכאוני. זה הנוף האנושי שבו בחר מייקל שייבון למקם את הסיפורים הקצרים שנאספו בקובץ הזה, שיצא לאור בשנת 1999 – לפני ששייבון פרץ למודעוּת (שלי, לפחות) עם “ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי” שיצא בשנת 2000. אנשים קשים, שקטים, קשי-יום ומרירים, אבל לא מתלוננים. סטואיים. כבדים.

צריך להמנע מלהשליך יותר מדי מהביוגרפיה של סופר על היצירות שלו. לא כל ספר הוא רומן-מפתח אוטוביוגרפי. אבל אי אפשר מלתהות לגבי חיי הזוגיות של שייבון בזמן שהוא כתב את הסיפורים הללו. כל סיפור נסוב סביב מערכת יחסים מתפוררת אחרת, בין אם מנקודת מבט של ילדים להורים מתגרשים, נשואים טריים שתוהים אם עשו טעות וזוגות בשלבים שונים של תיעוב הדדי וחיים מתפרקים. גם A Model World, קובץ הסיפורים שלו משנת 1991, מכיל דוגמאות רבות למשפחות מפורקות, אבל שם נקודת המבט היא לרוב של ילד או נער שעולמו מתערער, וכאן הסיפורים מגיעים מנקודת מבט של המעורבים ישירות, שמוצאים את עצמם הורסים במו ידיהם את חייהם, בלי יכולת לעצור בעד עצמם. חלק מהסיפורים נגמרים בסוג של closure, כשהדמות מוצאת בכל זאת דרך להתעלות על מסלול החיים ההרסני שהתוותה לעצמה. ברוב המקרים גם זה לא קורה.

למרות הטון העגמומי, הסיפורים עצמם מהנים. שייבון תופס רסיסי חיים באופן מפורט ומדוקדק, עם תיאורים חיים ונושמים, למרות ששייבון הוא לא מאסכולת ה-“בואו נשתמש רק בשפה פשוטה ודיבורית”, אם כי כאן הוא עדיין לא מפגין את עודף ההתלהבות הסגנוני שמאפיין את “איגוד הסופרים היידיים” שלו. אבל לא הייתי ממליץ לקרוא יותר מסיפור אחד בבת אחת, אלא אם אתם סובלים מעודף שמחת חיים.

הסיפור האחרון הוא בונוס נחמד: על ההקדמה שלו חתום גריידי טריפ, הדמות הראשית בספרו השני של שייבון, “ילדי פלא”, דמות של סופר מתוסכל. בהקדמה מציג טריפ את הסיפור כעבודתו של אחד אוגוסטוס ואן זורן – מורה בבית-ספר הכותב סיפורי אימה בסגנון ה.פ. לאבקראפט. והסיפור, המיוחס לסופר הפיקטיבי, הוא אכן סיפור אימה בסגנון של תחילת המאה ה-20, עם ארכיאולוג בעירה קטנה בצפון מזרח ארה”ב החופר קברים אינדיאניים עתיקים ומגלה סודות אפלים. חמוד, ובאופן משעשע משהו, שובר לחלוטין את אווירת הדכדוך של שאר הספר.

והפטישיזציה של הספרים ממשיכה ללא לאות. אם כבר התייחסנו לאותם אנשים שאומרים שהקינדל לעולם לא יתפוס מכיוון שאנשים אוהבים את מגע הספר ביד, אז עכשיו אפשר למצוא אנשים נוספים שנאחזים בעבר ומנסים למצוא לזה הצדקות והוכחות.

ג’יימס וולקוט, כתב ועורך במגזין Vanity Fair הותיק, פרסם טור השבוע שבו הוא מבכה על אנשים שיושבים ברכבת התחתית וקוראים ספרים על קינדל, או אפילו (ישמור השם!) על האייפון שלהם. למה? כי הספר ביד (ומעמד הדיסקים או התקליטים בבית) הוא חלק מהדימוי שלנו. כמו נוצות הטווס, אנחנו מסמנים בעזרת הספרים מי אנחנו, מבססים דמיון או שונות עם האחר.

וולקוט לא טועה – כל אחד יזדהה עם ההנהון והחיוך שעולים על הפנים כשאתה רואה מישהו יושב על ספסל וקורא ספר אהוב, או שומע להקה חביבה זולגת דרך אוזניות של שכן לאוטובוס. אבל וולקוט מבלבל כאן בין העיקר והטפל, בין המסמן והמסומן, בין הפֶטיש, העצם המוחשי, לבין המשמעות הסימבולית שלו.

וולקוט מביא דוגמה מהסרט Diner בה זוג נשאב למריבה על מיון תקליטים למגירות, כשדמותו של דניאל שטרן מזדעקת על עצם המחשבה של לשים תקליט של צ’ארלי פארקר במגירה של הרוק’נ’רול. אליבא דוולקוט, בימינו הם יצטרכו למצוא דברים פרוזאים יותר לריב עליהם. וולקוט כאן לא מבין שהתקליט והמגירה הם לא העניין העניין הוא חוסר התקשורת בין הזוג, העובדה שהם חיים בעולמות שונים ולא חולקים את אותם ערכים ותחומי עניין. אותה סצנה בימינו היתה יכולה להיות על זה שהיא המירה את קבצי ה-FLAC האיכותיים שלו ל-MP3 ירוד וזה יעביר בדיוק את אותה תחושה, בלי אובדן המשמעות שוולקוט כ”כ חושש ממנו.

מה שוולקוט מפספס הוא שהצורך להפגין את התרבות שלנו לא השתנה, הוא פשוט העביר את עצמו למרחב החברתי החדש. אני יכול להסתכל על פרופיל ה-Last.fm של מישהו ולדעת בפרטי פרטים מה הוא שומע. אני יכול להכנס לפרופיל בפייסבוק של מישהי ולראות מה הספרים החביבים עליה, ואפילו לראות מה היא קוראת כרגע ומה היא חשבה על הספר. בטוויטר נהיה אופנתי לפרסם קישורים לשירים מומלצים דרך שירותים כמו blip.fm או twt.fm. אנשים מתקהלים סביב טעם במוזיקה או בספרים בדיוק כמו במדיום הפיזי, ואפילו הרבה יותר – אני יכול ללכת לפורום של קוראי דאגלס קופלנד או בילי קולינס ולהתחבר מיד עם אנשים על בסיס ההעדפות הספרותיות שלנו, ולא על סמך זה שבמקרה היינו על אותה רכבת, ושלפנו במקרה את הספר הנכון ברגע הנכון.

וולקוט אפילו מתייחס לעובדה שאפשר לפרסם העדפות מוזיקליות – אפילו פלייליסטים ומיקסטייפים ספציפים – באינטרנט. אבל כאן הוא ממש חוטא בטמטום מוחלט, כשהוא מייחס לבלוגרים באשר הם הצמדות לטרנדים מוזיקליים ספציפים, כאילו אפשר למצוא מכנה משותף כלשהו בטעם המוזיקלי של בלוגרים שונים. “Any shuffle list that doesn’t include the Ting Tings appears underdressed”, הוא כותב, ומפגין צרות אופקים של מישהו שכנראה קורא רק בלוגים שמתארחים תחת אותו אתר ובוחר את כותביו ע”פ ההשתייכות התרבותית שלהם.

ולסיכום, כאילו בשביל להדגיש עד כמה הוא פספס את הנקודה, וולקוט מושך בכתפיו בהכנעה ואומר “טוב, אז הדור הבא פשוט יבחר דברים אחרים להחזיק ביד ועל המדפים כדי להציג פרסונה ייחודית – הוא שוב מציג פיקסציה סביב חפצים, כאילו בשבילו הכריכה של הספר היא לב העניין, לא המילים של הסופר. הוא לא מצליח לחשוב על עתיד שבה אנשים עדיין קוראים ספרים, אבל לא בצורה שהוא קורא אותם.

בסופו של דבר, זה בעיקר עצוב לראות איך דור של מורדים ופורצי דרך מתמסד והופך להיות מקובע בדיוק  כמו הדור שלפניו. וולקוט התחיל את דרכו העיתונאית בשנות ה-70 ב-Village Voice הניו-יורקי והנחשב, שהיה אז מעוז ה-counter culture. הוא כתב על פאנק ועל פאנקיסטים, היה (יש להניח) חתרני ואנטי ממסדי – והיום הוא בוכה שאנשים לא עומדים בתור להסתכל על הספרים והדיסקים שהוא קונה. כריסטופר ווינגרטן, מבקר מוזיקה ב-Village Voice וב-Rolling Stone, עלה לבמה בכנס 140characters המוקדש לטוויטר ונתן נאום על למה הבלוגרים הורגים את המוזיקה, את תת-התרבות של המוזיקה ובעיקר את הג’וב שלו כמבקר מוזיקה. גם הוא מבלבל בין הצורה – עיתון מוזיקה מחתרתי יותר או פחות – לבין המהות – היכולת לקבל מידע על מוזיקה שלא מופיעה במצעדי הפזמונים או בחנויות הגדולות. הוא לא מבין שהעובדה שכבר אין כריסטופר ווינגרטן אחד שמקבל כסף לספר לנו על להקות חדשות וטובות לא אומר שמוסד ההמלצות, או מוסד המוזיקה כולו, הולך לאבדון – הוא פשוט מוצא לעצמו ביטוי חדש שמנותק מהפטישיזציה של נייר העיתון, של כריכת הספר או של לחשושי הויניל של התקליט.