קווין קלי יוצא במניפסט כנגד הבעלות:

The internet is this magic rental store. Its virtual basement is infinite, and it provides omni-access to its holdings. There are fewer and fewer reasons to own, or even possess anything.

יש לי שתי בעיות עם החזון שהוא מציג, חזון בו גישה למידע שנמצע בענן מחליפה את הבעלות הפיזית. הבעיה הראשונה היא עם האוטופיזם שלו. בחזונו של קלי, לכולם יש פס בעל רוחב אינסופי. כולנו מסתובבים עם סמארטפון מתקדם ולאפטופ עם כרטיס רשת סלולרי, ויש לנו גישה למידע שלנו בכל מקום. קווין קלי הוא טכנו-אוטופיסט מהזן הקלאסי, של שנות ה-80 וה-90. הוא היה בין מייסדי עיתון Wired, בין מקימי ה-WELL, ממאגרי המידע/BBSים הראשונים באינטרנט. תוצר של תרבות-הנגד של שנות ה-60 יותר מאשר תרבות הסייבר של שנות ה-90. הדור שגדל עם טכנולוגיית המידע הבוסרית וראה אותה משתנה בקצב מטורף, ומתקשה להאמין ששינויים חברתיים לא מתקדמים באותו קצב. חי ליד סאן פרנסיסקו, הלב התקשורתי של ארה”ב, ולא מבין עד כמה רוב העולם רחוק מלחלוק את חזון האינטרנט-בכל-מקום שלו. אפילו בישראל, איפה שיש לנו שוק אינטרנט משגשג, כיסוי סלולרי נרחב והוזלת מחירים לאינטרנט סלולרי לאחרונה, עוד אי אפשר לדבר על גישה מהירה ונוחה לכל המידע שלי מכל מקום – לא מבחינת זמינות, אמינות או מהירות. בימי המיתון הנוכחיים, ספקי האינטרנט מאיטים את ההרחבה האינסופית של הפס, הרחבה שמסתכמכת על צמיחה בלתי פוסקת של הצריכה.

וזה מוביל אותי לבעיה השניה שיש לי עם החזון האוטופי של קלי. הוא מקביל את האינטרנט למערכת הכבישים, ומשתמש בדמיון כדי להראות למה אין יותר צורך בבעלות פרטית ואפשר להסתפק בבעלות קולקטיבית, ציבורית. הכבישים הם של כולנו, וכל אחד יכול להשתמש בהם. האינטרנט הוא של כולנו, וכל אחד יכול לבנות את הבית הוירטואלי שלו שם.
אבל האינטרנט לא של כולנו. וזו נקודה שחשוב לזכור. אנחנו משלמים דמי שימוש חודשיים, אבל אין לנו שום בעלות על הקווים. אפילו פחות מאשר על הכבישים, שהם בבעלות המדינה, שהיא מיופת-כח שלנו, הציבור. התשתית הפיזית של האינטרנט נמצאת בידיים של מספר בודד של שחקנים גדולים ובינלאומיים, חברות הטלפוניה והסלולר (שהן בהרבה מקרים מונופול מוסווה). אין לנו כאן מדינה ריבונית שיש לה מחויבות ואינטרס לשמור על גישה מינימלית לכולם, אלא חברות שבימים אלו ממש מנהלות מאבקים על עומק השליטה שלהם בבייטים ובביטים שאנחנו מעבירים. קלי רוצה להעביר את השליטה באמצעי הצריכה שלו לידיים אחרות, אבל הוא לא ממש עוצר לוודא שהידיים הללו אמינות.

***

למרות הרושם הראשוני, החזון של קלי לא כל-כך מהפכני. מה שהוא מציע לא שונה ממה שקרה לאורך המאה ה-19 ברוב העולם המערבי. מחברה המבוססת על משקים קהילתיים, בהם רוב האנשים גידלו את המזון שלהם בעצמם, והסתמכו על חייט מקומי ונגר מקומי ונפח מקומי לספק את שאר צרכיהם, עברנו למודל של חברת שוק רחב, בה הקיום של כל פרט תלוי וכרוך באינספור פרטים אחרים – אני גר בעיר, אוכל אוכל שגודל בכפר ולובש בגדים שנתפרו במזרח אסיה. אני מעביר במועד את האחריות להתהלות היומיומית שלי למערכת גדולה ומורכבת יותר, וסומך עליה – בצורה עיוורת ומוחלטת – שתספק לי את השירותים החיוניים כל עוד אני תורם את החלק שלי במשחק, כלומר תורם את שעות העבודה שלי לחברה הייצרנית הרחבה. מה שקלי מציע הוא פשוט להוסיף לאותו סל שירותים בסיסי, בנוסף לכבישים, לחשמל, למערכת סחר ואספקה – גם אינטרנט מהיר וזמין. קלי רואה בפס הרחב מצרך מקביל לביוב מתפקד או לדואר.

ומה משותף לכל המערכות הללו – התחבורה, התקשורת והתברואה? כולן נתונות בידי הרשות המבצעת, או לפחות נתונות לפיקוח ורגולציה צמודה שלהם. כי אם אנחנו רוצים לבנות את החברה שלנו בהנחה שאינטרנט מהיר הוא מצרך בסיסי וזמין, אנחנו לא יכולים להיות נתונים לגחמות של חברות מסחריות שיחליטו ללא ריסון מה אנחנו נעביר באינטרנט. כמו שחברת מקורות לא יכולה לפקח על השימוש שלי במים כל עוד אני משלם על החלק שלי במשאב הציבורי, גם היחס לספקיות האינטרנט חייב להיות כאל ספקיות של צורך קיומי. אם מחוקקים יאמצו את הגישה הזו, אני חושב שהיחס לחוק הצנזורה, למשל, תהיה שונה במקצת.

אני לא מתכוון להכנס לשאלה של מה הדרך העדיפה לקיים תשתיות קריטיות כאלה. גישה אחת אומרת שחייבים להלאים, כי רק הממשלה יכולה להבטיח קיום של שירותים בלי להיות כפופה לתכתיבי השוק והרווח. גישה אחרת אומרת שחייבים להפריט, כי רק תחרות בריאה בין חברות מסחריות תבטיח התפתחות, שירות יאות וטיפול מקצועי. אני עצמי לא יודע לאיזו גישה אני נוטה, אבל אני יודע שגם במדינות שנוטות להפרטה, תמיד יש רגולציה על השירותים הקריטיים הללו.