בסופן של חמש שנים ארוכות, אני מגיע סוף סוף לסיומו של התואר שלי, ויכול סוף סוף לחזור למשהו שמזמן לא עשיתי – לקרוא, להנאתי, והרבה. זה לא שהתואר היה כל-כך אינטנסיבי שלא היה לי זמן לקרוא, זה פשוט שכשחלק מהתואר זה לימודי ספרות, אין לך כח לקרוא משהו מעבר לצרכי התואר. אבל זהו, הגיע הזמן לחזור חזרה לקצב קריאה נורמלי.

אז כדי לעודד את עצמי לחזור ולקרוא, ובשביל לוודא שהספרים משאירים יותר מאשר רשמים חטופים במוחי, אני מתכוון לנהל יומן קריאה כאן בבלוג, ולכתוב ביקורות על ספרים שאני קורא. זה לא יהיה עקבי, וזה לא יהיה ארוך, וגם לא יכלול מונחים כמו סינקדוכה או אנאלפסיס. רק רשמים, כלליים, מספרים.

Wild Years – The Music and Myth of Tom Waits / Jay S. Jacobs

הרבה זמן רציתי לקרוא ביוגרפיה של טום וויטס. הבחור, אי אפשר להכחיש, מעניין. אלבומי  בלוז/ג’אז מצוינים בשנות השבעים, ואז מעבר חד לתיאטרליות אקצנטרית וקיצונית בשנות השמונים, ומשם לאוונגרד מקצין והולך לאורך השנים. הופעות חיות שחושפות דמות במה אקצנטרית ומשעשעת, ואגדות אורבניות רבות. הלכתי לאמזון וחיפשתי את הביוגרפיה עם הביקורות הכי טובות, ומיד הזמנתי אותה.

הספר, בגדול, כתוב לא רע. הוא אמנם מתחיל די מוקדם בלהתנצל על מחסור בעובדות, עקב זה שוויטס לא אוהב לדבר על חייו הפרטיים, אבל הוא עדיין נותן סקירה קצרה של הילדות, ויותר מעמיקה של חייו של וויטס הצעיר בשכונות המלוכלכות של דרום קליפורניה. הדגש כאן הוא לא סתם על חייו של וויטס, אלא על האלמנטים שהשפיעו על המוזיקה – העבודה שלו בפיצריה של נפוליאונה שהונצחה בשירים כמו Ghosts of Saturday Night ו-I Can’t Wait To Get Off Work, או ההיכרות עם צ’אק אי. וויס שגם הוא הוזכר בלא מעט שירים וקטעי קישור בהופעות. מ

הבחינה הזו אני מרוצה. אני לא מאד מתעניין בוויטס הבן-אדם הפרטי, היום-יומי. אני מעוניין בוויטס המוזיקאי, בבסיס שמאחורי השירים והדימוי הציבורי שלו, ואת זה ג’ייקובס מביא יפה. הוא עובר תקליט תקליט ונותן כמה מילים – לפעמים פסקה, לפעמים פחות – על כמעט כל שיר. בין לבין הוא מספר פרטים ביוגרפיים – החיים במלון טרופיקנה, מערכת היחסים עם ריקי לי ג’ונס, ושאר דברים שאפשר לצפות מביוגרפיה. הבעיה היא שהוא כל הזמן ניגש לנושאים הללו בהיסוס, כשהוא מתבסס על ראיונות חצי-מבודחים של וויטס, או שסותרים ראיונות קודמים. וויטס הוא לא דילן, אבל עדיין הוא לא מרואיין שאפשר לסמוך על כל מה שאומרים עליו.

אבל הבעיה הראשית של הספר היא הגישה הכללית של ג’ייקובס לוויטס, והיא גישה של הערצה בלתי מבוטלת. איכשהו וויטס שומר תמיד על העליונות המוסרית. ג’ייקובס מרמז כל הזמן על יחסים לא פשוטים ביניהם, והרבה כאב ותסכול – אבל איכשהו זה אף פעם לא אשמתו של וויטס, זה פשוט קורה.

בתחילת שנות ה-80 וויטס התחתן עם קתלין ברנן, שכתבה איתו הרבה מהמוזיקה והשפיעה משמעותית על הסגנון האמנותי שלו. דבר נוסף שהיא עשתה היא לנתק את וויטס מהחיים הקודמים שלו – גם מתרבות הברים, סיבובי ההופעות, חיי נווד המוזנח, אבל גם מהמוזיקאים שאיתם עבד. בונס האו היה המפיק המוזיקלי שלו משנת 74’ ועד 80’, החל מ-The Heart of Saturday Night ועד Heartattack & Vine. אחרי הנישואים של וויטס הם נפרדו כידידים, אבל ג’ייקובס מתאר – ומביא ראיונות רבים עם האו, המרואיין השכיח ביותר בספר – על כך שוויטס ממש ניתק כל מגע. אפילו כשהאו וויטס שניהם מעורבים בבחירת שירים לדיסק אוסף, וויטס מתקשר עם האו רק דרך המזכירה האישית שלו, ולא עונה לו לטלפונים ישירות.

אצל ביוגרף אחר, וויטס היה אולי זוכה כאן לביקורת, או לפחות לתיעוד ניטרלי של תופעת ניתוק העבר כדי להמשיך מוזיקלית לעתיד. אבל ג’ייקובס נראה שיוצא מגדרו להמנע מלהגיד משהו רע על וויטס. אפילו הציטוטים של האו מעבירים ביקורת מנומסת מאד. “הייתי מעדיף לריב עם טום עצמו בטלפון מאשר [שהמזכירה שלו] תתיחס אלי בנימוס ובכבוד הראוי, אתה מבין?” (עמ.192). ג’ייקובס עצמו דואג להביא את הציטוטים הללו, אבל עסוק עדיין בלהדגיש כמה נפלאה, אוונגרדית ומקדימה את זמנה היא המוזיקה של וויטס.

התחושה הסופית שלי מהספר היא חיובית, בגדול. אני מרגיש שלמדתי הרבה, גם אנקדוטלית, וגם הקשרים אישיים ותרבותיים למוזיקה. אבל תחושת החנפנות שמלווה את הספר – ובעיקר בפרקים האחרונים שדנים בתקליטיו של וויטס מהשנים 2002-2003 – גורמת לתחושה שאולי יש הרבה דברים מעניינים אחרים, כאנקדוטות או הקשרים תרבותיים, שלא נכנסו לספר מחמת זעמו של וויטס ועורכי דינו.

אני מאד אוהב קאברים. זה תמיד נחמד למצוא אינטרפרטציות חדשות לשירים שאתה אוהב, ולפעמים הקאבר אפילו עוזק לפענח מילים לא-ברורות, עוד בימים שלפני אתרי המילים באינטרנט.

לכן המיקסטייפ של היום הוא שרשרת קאברים – כל שיר הוא קאבר של הלהקה הקודמת ברשימה, ומבוצע על ידי להקה ששיר שלה יבוצע ע”י הלהקה הבאה. לקח לי המון זמן להכין את זה (ועם עזרה רבה מה-covers project), אבל כמעט את כל השירים היו לי כבר על ההרדיסק, לשמחתי.

התחלתי עם Nouvelle Vague, כי הם להקת קאברים בלי שירים משלהם שיכוסו. סיימתי עם ז’אק ברל כי הוא מגניב מספיק לא לעשות לאף אחד קאבר. ו-My Way הוא לא של פרנק סינטרה, לפחות לא במקור. הוא גם לא ממש של פול אנקה במקור, אבל שלו הגרסא האנגלית הראשונה, אז אין לי בעיה עם זה.

אין לי הרבה מה להגיד על המיקסטייפ הזה. שוב, אין כאן כוונה לחדשנות או נידחות – סתם שירים שאני אוהב.

הכנתי את המיקסטייפ הזה לפני כמה שנים, אבל אני חוזר אליו שוב ושוב. התימה כאן ברורה – כל צבעי הקשת, בשני מחזורים. קשת כפולה, אם תרצו.

הוא כיפי, הוא קליל, הוא מכיל דברים מגוונים, החל מסיימון וגרפונקל ועד Mr. Bungle, והגאווה הראשית שלי היא שנמנעתי מלהשתמש בשירים שיש להם “Blues” בשם.

אני מקווה שתהנו.

ולפעמים מה שצריך זה שירים לשעת לילה מאוחרת שלא נותנים לך להרדם. שירים רועשים או שקטים, אבל אפלוליים וקודרים, עם מרקם מחוספס ומשקל שיושב לך על הנשמה. בעיקר כשאמצע הלילה ואתה צריך לסיים איזו מטלה, ובמקום זה מוצא את עצמך בוחר שירים לפלייליסט.

1. Modest Mouse – 3rd Planet

2. Nirvana – Milk It 

3. The Stooges – Dirt

4. The Jesus and Mary Chain – Just Like Honey – בשביל הדיסטורשן שכמעט ומסתיר את המילים.

5. CocoRosie – Terrible Angels – שיר שלא נותן לי לישון. ניסיתי.

6. Nick Cave & The Bad Seeds – Christina The Astonishing

7. The Dandy Warhols – I Love You

8. The Dead Weather – Rocking Horse – ההרכב החדש של ג’ק וויט מה-White Stripes, הפעם כמתופף. מעניין.

9. Electrelane – Gone Darker – האמת היא ש-Axes, האלבום שממנו השיר הזה, יכול בקלות למלא את התפקיד של האוסף הזה כולו.

10. King Crimson – Neurotica – לחץ, רעש, והעיר הגדולה.

11. Lou Reed – Heroin – בהופעה חיה מ-1975.

12. Mr. Bungle – The Holy Filament

13. The Hold Steady – Sketchy Metal – קרייג פין משלב כאן את התימות החוזרות של הלהקה – בני נוער, סקס, סמים וחזרה בתשובה.

14. Joy Division – Atmosphere

15. Neutral Milk Hotel – Ghost – ג’ף מאנגום והתמוטטות העצבים המתמשכת.

16. Mark Lanegan – Borracho

17. Bauhaus – The Passion of Lovers

18. Television – Torn Curtain – השיר שמתנגן לי בראש כבר שבועיים ולא יוצא.

19. The Black Keys – Lies

20. Bongwater – The Living End

21. Elvis Costello – I Want You – משירי הפרידה הנוראיים והמוצלחים ביותר.

ולינק להורדה מלאה של כל המיקסטייפ ב-zip אחד גדול, וגמרנו. ואפשר ללכת לישון.

הלינק להורדה מלאה יחזור בקרוב.

והפטישיזציה של הספרים ממשיכה ללא לאות. אם כבר התייחסנו לאותם אנשים שאומרים שהקינדל לעולם לא יתפוס מכיוון שאנשים אוהבים את מגע הספר ביד, אז עכשיו אפשר למצוא אנשים נוספים שנאחזים בעבר ומנסים למצוא לזה הצדקות והוכחות.

ג’יימס וולקוט, כתב ועורך במגזין Vanity Fair הותיק, פרסם טור השבוע שבו הוא מבכה על אנשים שיושבים ברכבת התחתית וקוראים ספרים על קינדל, או אפילו (ישמור השם!) על האייפון שלהם. למה? כי הספר ביד (ומעמד הדיסקים או התקליטים בבית) הוא חלק מהדימוי שלנו. כמו נוצות הטווס, אנחנו מסמנים בעזרת הספרים מי אנחנו, מבססים דמיון או שונות עם האחר.

וולקוט לא טועה – כל אחד יזדהה עם ההנהון והחיוך שעולים על הפנים כשאתה רואה מישהו יושב על ספסל וקורא ספר אהוב, או שומע להקה חביבה זולגת דרך אוזניות של שכן לאוטובוס. אבל וולקוט מבלבל כאן בין העיקר והטפל, בין המסמן והמסומן, בין הפֶטיש, העצם המוחשי, לבין המשמעות הסימבולית שלו.

וולקוט מביא דוגמה מהסרט Diner בה זוג נשאב למריבה על מיון תקליטים למגירות, כשדמותו של דניאל שטרן מזדעקת על עצם המחשבה של לשים תקליט של צ’ארלי פארקר במגירה של הרוק’נ’רול. אליבא דוולקוט, בימינו הם יצטרכו למצוא דברים פרוזאים יותר לריב עליהם. וולקוט כאן לא מבין שהתקליט והמגירה הם לא העניין העניין הוא חוסר התקשורת בין הזוג, העובדה שהם חיים בעולמות שונים ולא חולקים את אותם ערכים ותחומי עניין. אותה סצנה בימינו היתה יכולה להיות על זה שהיא המירה את קבצי ה-FLAC האיכותיים שלו ל-MP3 ירוד וזה יעביר בדיוק את אותה תחושה, בלי אובדן המשמעות שוולקוט כ”כ חושש ממנו.

מה שוולקוט מפספס הוא שהצורך להפגין את התרבות שלנו לא השתנה, הוא פשוט העביר את עצמו למרחב החברתי החדש. אני יכול להסתכל על פרופיל ה-Last.fm של מישהו ולדעת בפרטי פרטים מה הוא שומע. אני יכול להכנס לפרופיל בפייסבוק של מישהי ולראות מה הספרים החביבים עליה, ואפילו לראות מה היא קוראת כרגע ומה היא חשבה על הספר. בטוויטר נהיה אופנתי לפרסם קישורים לשירים מומלצים דרך שירותים כמו blip.fm או twt.fm. אנשים מתקהלים סביב טעם במוזיקה או בספרים בדיוק כמו במדיום הפיזי, ואפילו הרבה יותר – אני יכול ללכת לפורום של קוראי דאגלס קופלנד או בילי קולינס ולהתחבר מיד עם אנשים על בסיס ההעדפות הספרותיות שלנו, ולא על סמך זה שבמקרה היינו על אותה רכבת, ושלפנו במקרה את הספר הנכון ברגע הנכון.

וולקוט אפילו מתייחס לעובדה שאפשר לפרסם העדפות מוזיקליות – אפילו פלייליסטים ומיקסטייפים ספציפים – באינטרנט. אבל כאן הוא ממש חוטא בטמטום מוחלט, כשהוא מייחס לבלוגרים באשר הם הצמדות לטרנדים מוזיקליים ספציפים, כאילו אפשר למצוא מכנה משותף כלשהו בטעם המוזיקלי של בלוגרים שונים. “Any shuffle list that doesn’t include the Ting Tings appears underdressed”, הוא כותב, ומפגין צרות אופקים של מישהו שכנראה קורא רק בלוגים שמתארחים תחת אותו אתר ובוחר את כותביו ע”פ ההשתייכות התרבותית שלהם.

ולסיכום, כאילו בשביל להדגיש עד כמה הוא פספס את הנקודה, וולקוט מושך בכתפיו בהכנעה ואומר “טוב, אז הדור הבא פשוט יבחר דברים אחרים להחזיק ביד ועל המדפים כדי להציג פרסונה ייחודית – הוא שוב מציג פיקסציה סביב חפצים, כאילו בשבילו הכריכה של הספר היא לב העניין, לא המילים של הסופר. הוא לא מצליח לחשוב על עתיד שבה אנשים עדיין קוראים ספרים, אבל לא בצורה שהוא קורא אותם.

בסופו של דבר, זה בעיקר עצוב לראות איך דור של מורדים ופורצי דרך מתמסד והופך להיות מקובע בדיוק  כמו הדור שלפניו. וולקוט התחיל את דרכו העיתונאית בשנות ה-70 ב-Village Voice הניו-יורקי והנחשב, שהיה אז מעוז ה-counter culture. הוא כתב על פאנק ועל פאנקיסטים, היה (יש להניח) חתרני ואנטי ממסדי – והיום הוא בוכה שאנשים לא עומדים בתור להסתכל על הספרים והדיסקים שהוא קונה. כריסטופר ווינגרטן, מבקר מוזיקה ב-Village Voice וב-Rolling Stone, עלה לבמה בכנס 140characters המוקדש לטוויטר ונתן נאום על למה הבלוגרים הורגים את המוזיקה, את תת-התרבות של המוזיקה ובעיקר את הג’וב שלו כמבקר מוזיקה. גם הוא מבלבל בין הצורה – עיתון מוזיקה מחתרתי יותר או פחות – לבין המהות – היכולת לקבל מידע על מוזיקה שלא מופיעה במצעדי הפזמונים או בחנויות הגדולות. הוא לא מבין שהעובדה שכבר אין כריסטופר ווינגרטן אחד שמקבל כסף לספר לנו על להקות חדשות וטובות לא אומר שמוסד ההמלצות, או מוסד המוזיקה כולו, הולך לאבדון – הוא פשוט מוצא לעצמו ביטוי חדש שמנותק מהפטישיזציה של נייר העיתון, של כריכת הספר או של לחשושי הויניל של התקליט.

A song like "What’s Going On" [has] that single "woo" at the end of the second verse – you know that woo – that single "woo." […] That’s what you remember. The silly things, the little things… there’s only one, and it makes the song. […]
That’s rock and roll.

Russel Hammond – Almost Famous (2000)

מי שמכיר אותי כבר יודע כמה אני אוהב את הסרט הזה – בגלל המוזיקה שלו, והאמריקנה שלו, ובעיקר בכלל הדמות הראשית, הילד החנון והחמוד שהאובססיביות שלו וילמוזיקה היא מפלט, כמו לחנונים רבים וטובים, למקום בו הוא מקובל. הציטוט הנ”ל הוא מאחד הסצינות שנחתכו בגרסא הקולנועית, אבל שחזרו אלינו בגרסאת הבמאי, Untitled, שאפשר למצוא ב-DVD וב-Blu-Ray, והיא חלק מהסבר של הגיטריסט של הלהקה על מה הוא אוהב במוזיקה.

ואני לא יכול שלא להסכים איתו. כל-כך הרבה פעמים אני מתלהב – לאו דווקא מהקצב של שיר, או מהמלודיה, או מהוירטואוזיות של הנגינה (למרות שכל אלה חשובים מאד, כמובן), אלא מאיזה אלמנט קטנטן, איזה “woo” כזה, איזה hook שתופס לך את האוזן ומקפיץ לך את הלב, שמתחבא לו בין הבתים והאקורדים ופשוט עושה לך טוב על הלב.

השיר הראשון שאני זוכר שתפסתי אצלו זיז-צליל כזה היה Late In The Evening, של פול סיימון. השיר כולו מלא חדוות חיים, יש לציין, אבל בבית האחרון יש קטע קטנטן, ארבעה תווים על כלי נקישה, שלא חוזר בשום מקום אחר בשיר. וצליל העץ הזה כ”כ קופצני, וכל-כך מפתיע כל פעם מחדש, שהוא לא יכול שלא להעלות לי חיוך על הפנים כל פעם שאני שומע את השיר הזה. אם הוא היה חוזר בכל בית הוא היה מאבד את האפקט שלו, הופך להיות עוד אלמנט בתזמור. אבל ככה, הוא סוד קטן שמתחבא בין הכלים.

שיר נוסף כזה הוא Yoshimi Battles The Pink Robots, pt. 1 של הפליימינג ליפס. גם הוא שיר חביב ביותר (בעיקר כשוויין קוין, הסולן, מנצח על הקהל בביצוע שירה-בציבור באמצעות בובת-יד של נזירה), אבל שוב, בבית הראשון, מיד אחרי השורה השניה (“She has a black belt in karate”) יש מקהלה קטנטנה של קולות רקע שצועקים “whoa-whoa”, כמו מריעים לחגורה השחורה של יושימי. וגם הם אומרים את שלהם ולא חוזרים על עצמם, וזה הופך להיות חלק כזה חמוד בשיר.

ומהצד השני יש את אני חולם על נעמי, בביצוע החלונות הגבוהים. בסוף כל בית, ולקראת הסוף אחרי כל שורה, יש צליל “בוינג”, שטותי ומטופש, וחביב בהחלט. אבל החזרה עליו שוב ושוב – ושוב ושוב ושוב, בסוף השיר, הופכת אותו מאידיוסינקרטיות חמודה לסתם עוד חלק מהשיר. וחבל.

יש לכם עוד סודות כאלה? Wooים קטנים שממלאים אתכם אושר?

שוב מתפרסם מחקר המראה הבדלים בין צעירים וזקנים. שוב אנשים נזעקים על פגיעה בערכי האיכות המקודשים. שוב אנשים מפרשים בצורה חסרת שחר את הממצאים.

הכותרת הסנסציונית בגיזמודו אתמול היא “האייפוד והנוער השמידו את המוזיקה”. יותר דרמטי מזה אי אפשר להיות. “המחקר” המצוטט – an informal test בלי ממש הקפדה על מתודולוגיה – משמיע לסטודנטים קטעי מוזיקה בסגנונות שונים, בצורות קידוד שונות. גם מוזיקה דיגיטלית לא מכווצת בכלל, גם MP3 במגוון איכויות, ודברים שביניהם.

התוצאות שכה החרידו את המרצה? יותר ויותר צעירים, לאורך שש השנים בהן נערך המחקר, העדיפו את המוזיקה שלהם בפורמט MP3, עם אובדן התדרים שמלווה את הקידוד. המסקנה המתבקשת? האייפודים הרסו את היכולת של הנוער להאזין למוזיקה באיכות טובה, והם הורגלו ל-mp3ים “מחורבנים”, כדברי המאמר. זה נוער זה? זה בררה.

אבל הבעיה כאן היא לא העדפה לאיכות נמוכה. ואני בכוונה הדגשתי את המילה איכות כאן כבר פעמיים. כי הטעות האמיתית של החוקר ושל גיזמודו היא לבלבל בין איכות לבין נאמנות למקור. איכות של מוזיקה היא תכונה סובייקטיבית. כן, גם האיכות הטכנית, לא רק המוזיקלית. אין ספק שמבחינת הנאמנות, ה-audio fidelity, קבצי ה-mp3 נופלים מהגרסאות הבלתי-מכווצות, בעלות ה-bitrate הגבוה. אבל נאמנות הצליל היא רק חלק ממכלול השיקולים שנקרא איכות, למרות שהוא לרוב מוחלף איתו. גם הזמינות היא פרמטר טכני של הקידוד. גם גודל הקובץ, וזמן ההורדה שלו, והמחיר. ומכלול השיקולים הזה גרם לכך שפורמט MP3 יהיה הפורמט הדומיננטי – כי הנאמנות של הצליל היתה טובה מספיק כדי לא להפוך לגורם מכשיל, ושאר הפרמטרים התכנסו לכדי הפורמט המועדף. ומכיוון שנאמנות הצליל באה יד ביד עם הפרמטרים האחרים – אין לי אפשרות לשחק איתם, לקבל נאמנות צליל גבוהה עם קבצים קטנים, למשל – אז אנשים למדו לקשר בין איכות, כלומר סך ההנאה שלהם מהמוצר, לבין האיכות ה-MP3ית. כי הרי לזה הם רגילים, וכל דבר אחר, כמו נאמנות צליל גבוהה, חורג מאיך שהם רגילים לצרוך את המוזיקה שלהם. העובדה שנאמנות הצליל גבוהה יותר לא הופכת את האיכות לגבוהה יותר – מערך השיקולים הוא לא לינארי. כמו שאוויר רווי-חמצן לא בהכרח טוב יותר לגוף מאשר אוויר עם אחוז חמצן רגיל.

אני לא בא לטעון לרגע שעם קבלתם של ההמונים את נאמנות הצליל של ה-MP3, היא עכשיו נאמנות הצליל הנכונה, הטובה או העדיפה. היא פשוט הסטנדרטית, השלטת, הנפוצה. אנשים שמעדיפים נאמנות צליל גבוהה יותר הם עכשיו connoiseurs, אניני-שמע. תמיד יש אנשים שהטעם שלהם –בין אם באוכל, בטלוויזיה או בספרות – הוא שונה, או מעודן יותר, מאשר המיינסטרים. זה לא מפתיע אף אחד. השאלה היא למה אנשים מתפלאים שיש הבדלה כזו גם בפרמטר טכני כמו נאמנות הצליל.

אני קורא כרגע את הספר “לרקוד עם דמעות בעיניים” של ניסן שור, סקירה היסטורית של תרבות הריקודים והמועדונים בישראל מהקמתה ועד היום. בלי קשר לאיכויותיו השונות של הספר, שלא חסרות, הוא ראוי לתהילת עולם גם אם רק בזכות זה שהוא מביא ריכוז של טבלאות מצעדי-להיטים ורשימות השמעה של מועדונים מתחילת שנות השמונים, בתקופה שעדיין תרגמו את השמות של הלהקות והשירים. לכן יש לנו הברקות כגון:

• סדר חדש / יום שני העצוב
• דמעות במקום פחדים / עולם משוגע
• חטיבת השמחה / האהבה תפריד בינינו

ואפילו

• פרנקי הולך להוליווד / הרגעי

שם התרגום לשפה העברית בעלת הנטיה המינית הבלתי נמנעת קצת מפספס את הנקודה.

אבל מעניין גם לראות את השמות שמשום מה לא תורגמו – Killing Joke נשארו “קילינג ג’וק”, ובצורה מפתיעה הלהקה “ביג קאנטרי” הוציאה שיר בשם “בארץ גדולה”, מה שמוביל אותי לחשוב שאף אחד שם לא ממש ידע מה הוא עושה.

חיפושיות הקצב. הדלתות. סגול כהה. פרוות פסיכדליות. מועדון תרבות.

כמה שאני שמח שעברנו את השלב הזה.

Douglas Adams, Dirk Gently’s Holistic Detective Agency, 1987:

‘But the silliest feature of all was that if you wanted your company accounts represented as a piece of music, it could do that as well. Well, I thought it was silly. The corporate world went bananas over it.’

. . .

‘You see, any aspect of a piece of music can be expressed as a sequence or pattern of numbers,’  enthused Richard. ‘Numbers can express the pitch of notes, the length of notes, patterns of pitches and lengths.’

. . .

The yearly accounts of most British companies emerged sounding like the Dead March from Saul, but in Japan they went for it like a pack of rats. It produced lots of cheery company anthems that started well, but if you were going to criticise you’d probably say that they tended to get a bit loud and squeaky at the end.

Microsoft Songsmith fed Stock Chart data, on YouTube, 2009: