מוזיקה, בשבילי, זה משהו שחוזרים אליו שוב ושוב. אם אהבתי אלבום, אני אשמע אותו הרבה, ולאורך הרבה שנים. מוזר לי, אם כך, להתקל באלבום שלא עושה לי חשק לחזור אליו מעבר לשמיעה הראשונה, אבל לא בגלל שהוא לא טוב, או לא מעניין. פשוט בגלל שאני מרגיש שמיציתי אותו. זה קורה לי עם מוזיקה הומוריסטית, כמו טים מינצ’ין או ווירד אל ינקוביץ’, שהשירים שלהם הם כמו בדיחות, ויש גבול לכמה פעמים אתה יכול לשמוע את אותה בדיחה. אבל אוולין אוולין – האלבום וההרכב והקונצפט של אמנדה פאלמר וג’ייסון וובלי – הוא לא בדיחה בשום צורה.

זה לא שאין באלבום הומור, אבל הוא שחור משחור, והוא מלווה את התאומות הסיאמיות אוולין ואוולין נוויל מלידתן הרת האסונות, זוועות ילדותן וגאולתן דרך פתיחת עמוד למוזיקה שלהן במייספייס (כן, כן) דרכו ה-“תאומות” הפיקטיביות יצרו קשר עם פאלמר וובלי. . כל האלבום – שמכיל קטעי סיפור מוקראים, ואז סדרה של שירים שמתייחסים לאירועים בסיפור – מוצג כתיאטרון אבסורד מורבידי, בו מוצגים רצח, אונס, פדופיליה ועליבות חיים כללית דרך עיניהם התמימות לחלוטין של צמד התאומות הסיאמיות. הוא עושה הקבלות יפות בין סיפור האירועים המזוויע – החל מהחווה בו כלואות נערות צעירות ועד לחייהן כ-circus sideshows בקרקס נודד – לבין השירים שמתארים את אותם אירועים עצמם, הפעם מנקודת המבט של הילדות, המתמקדות ביופיין של הגרביונים של אחת מחברותיהן לחווה, או חיבתן העזה לפיל בקרקס. האלבום טווה סיפור מעניין, גם אם גרוטסקי, עם ליווי מוזיקלי מעניין לא פחות.

אבל מה? הוא לא עושה לי חשק לשמוע אותו שוב. כי “מעניין” זה לא אומר “מרתק”, וגם לא “עושה לי כיף לשמוע שוב”. ו-“מעניין”, במוזיקה, מחזיק אצלי האזנה אחת, אולי שתיים, אבל זה לא בסיס למערכת יחסית ארוכת טווח עם יצירה. יותר מכל דבר, האלבום הזה הזכיר לי את ה-Fiery Furnaces, להקת אינדי שזינקה למיני-פופולריות בתחילת העשור הקודם, ושהוציאו ב-2005 אלבום בשם Rehearsing my Choir. האלבום היה מורכב מקטעי דיבור של אולגה סרנטוס, סבתם של שני חברי הלהקה (אח ואחות), המספרת אנקדוטות מחייה, כשנכדתה, אלאנור פרידברגר, ממחיזה חלקים משלימים מהסיפורים, כשהיא לוקחת את דמותה של סבתה בצעירותה. Rehearsing My Choir הוא פרוייקט מעניין בפני עצמו, הקופץ קדימה ואחורה בזמן ובדמויות, ועם ליווי מוזיקלי מעניין גם הוא, אבל כמו במקרה של אוולין אוולין, אחרי שתיים-שלוש השמעות מאסתי באלבום, והוא נכנס למדף ה-“היה מעניין, ומעניין שהיה”.

אז מה אנחנו למדים מכל זה? אולי שאלבומים שמנסים לספר סיפור לא שורדים, כאלבומים, והם חולקים את גורלם של ספרים שעוברים אחר כבוד למדף אחרי קריאתם, ומעלים שם אבק? אני לי בטוח. גם השירים של ה-Hold Steady הם מאד סיפוריים, ושלושת האלבומים הראשונים שלהם היו רצף עלילתי אחד, סבוך ומפוצל. אבל אני ממשיך לחזור ולשמוע את ה-Hold Steady, אבל לא את ה-Fiery Furnaces או את אוולין אוולין. אולי המוזיקה של ה-Hold Steady טובה יותר, מעניינת יותר – כמוזיקה – מאשר אוולין אוולין. ואולי אני פשוט מעדיף סיפור על בני נוער מנוכרים במינאפוליס על פני תאומות סיאמיות בקנזס.

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני מחבב מאד באלבום הזה. שיר הסיום, גרסת כיסוי ל-Love Will Tear Us Apart של ג’וי דיוויז’ן, שהוא ביצוע יפה ומעניין, עם הרבה צלילי יוקליילי, הגיטרה המיניאטורית שאמנדה פאלמר התאהבה בה בשנים האחרונות. אבל לסגור את האלבום דווקא בשיר הזה, עם השם הספציפי הזה, גורם לך להרגיש קצת, רק קצת, כאילו כל הסיפור נכתב והופק רק בשביל ה-Pun הזה בסוף, ואולי בסופו של דבר הוא כן, קצת, בדיחה.

היתה הופעה מצוינת של הבאזקוקס זה עתה, ממנה חזרתי עכשיו הביתה. היה משהו מלבב בלשמוע את פיט שלי שר את Orgasm Addict. אני חושב שמאז פרנק בלאק וה-Holiday Song בהופעה של הפיקסיז ב-2005 לא שמעתי גבר מזדקן שר על אוננות. אבל זה גרם לי לחזור שוב לנושא שהעסיק אותי פעמים רבות בעבר (זמרי הרוק המזדקנים, לא האוננות).

למה, בעצם, זמרי רוק מזדקנים זה דבר כל כך פאתטי? מה הופך את הרוק למוזיקה לצעירים בלבד (או צעירים ברוחם בלה בלה וכו’)?. הרי זה לא ממש נכון לגבי ז’אנרים אחרים. אף אחד לא מצפה מג’זיסטים להספיד את הסקסופון שלהם בגיל 40. זמרי בלוז, בכלל, רק צוברים נסיון חיים מיוסר נוסף לשיר עליו, וגם בזמר המזרחי הגיל הוא לא מכשול. למה דווקא ברוק?

חלק מזה, אני מניח, זה האנרגיות. רוק פועל לרוב על אנרגיות גבוהות יותר ממרבית הז’אנרים האחרים. אבל גם זו לא תשובה מספקת, כי היא דורשת רמה נוספת של הסבר כדי להבין למה רוק הוא משחק של אנרגיות.

אולי תשובה יותר טובה היא שרוק היא מוזיקה אופוזיציונרית. רוק נולד כמוזיקה של צעירים שהחרידה את דור ההורים שלהם, ובכל דור ודור חייב הרוקר להרגיש שגם הוא זעזע את ההורים שלו. הוא ינגן מהר יותר, או חזק יותר, או גס יותר. אבל יש משהו ברוק שמזמין את האנטי הזה, את הטינאייג’ריות הדווקאית. והיא זו שקצת פגה עם השנים. גם בפולק לא חסרים אלמנטים של התנגדות, אבל שם, אם כבר, מדובר בהתנגדות על בסיס מעמדי יותר מאשר בין-דורי.

אז פתאום, out of the blue, רדיוהד מוציאים תקליט חדש. זה הפתיע את כל מי שהכרתי (ושאיכפת לו), אפילו את גיאחה שתמיד צעד אחד לפני רוב צרכני האינדי והאלטרנטיב בפיד¹ שלי. היחס לתקליט החדש היה מעניין. רבים נכנסו להיפרוונטילציה מוחלטת לקראת האלבום החדש. חלק היו קצת יותר סקפטיים. אבל העניין שהם עוררו, לטוב לרע, מראה שיש להם, לרדיוהד, מעמד של כבוד אצל הרבה מאד חובבי רוק בהווה ובעבר. ואני חושב שגם הרבה מהתגובות השליליות לאלבום – לעצם קיומו, עוד לפני שהאזינו לו – נובע מכך שאנשים מאד אהבו את התקליטים המוקדמים שלהם, עד שהתחילו לפנות לכיוונים אוונגרדיים יותר, ואיבדו קהל רב. עד היום הלהקה שומרת על פופולריות עצומה: ב-Last.fm, שעוקב אחר הרגלי האזנה של מאות אלפי אנשים (אם כי לאו דווקא מדגם מייצג ומאוזן של אנשים) אפשר לראות שרדיוהד נמצאים בחמישיה הפותחת של הלהקות המואזנות ביותר באופן עקבי כבר שנים, בלי קשר להוצאת תקליטים שלהם. במשך שנים הם היו במקום הראשון ללא עוררין. ולא רק האלבומים המוקדמים – יש נציגות לשירים מכל תקופת פעילות הלהקה.

אז החלטתי לעשות סקר פרימיטיבי, למפות את חובבי רדיוהד בפיד² שלי. הסקר, כפי שהעירו לי אנשים, כבר הכיל את ההנחה הבסיסית הזו שלי, שיש חובבי רדיוהד רבים שנטשו את הלהקה לאורך הקריירה שלה. אז אחרי כשלוש שעות קיבלתי 35 תגובות, והחלטתי שזה מדגם מספיק מייצד. המסקנות, מצד שני, חלקן מתבקשות, וחלקן מפתיעות.

נתחיל מהמתבקש: שני האלבומים הנפוצים ביותר בסקר הם OK Computer ו-In Rainbows.

האנשים שבחרו ב-In Rainbows הם האנשים שאהבו, ועדיין אוהבים את רדיוהד. הסיבה שהם לא בחרו ב-The King of Limbs היא פשוט העבודה שהם עוד לא הספיקו להאזין לו כראוי. אני מניח שהמגיב הבודד שבחר באלבום החדש הוא גיאחה, או אחד המאמצים המוקדמים הנלהבים האחרים.

האנשים שעצרו ב-OK Computer, מצד שני, הם האנשים שאהבו את רדיוהד בתקופת הרוק שלהם, בתקופת Creep ו-Just, אבל לא התחברו למעבר שלהם, עם Kid A, לכיוונים יותר אוונגרדיים, עם נגיעות אלקטרוניות ואקספרימנטליות. אני זוכר אחרי ההופעה שלהם בארץ לפני איזה עשור (זה היה ב-2000?) איך אחד מחברי כעס עליהם – זעם של ממש – על השירים החדשים שלהם, שלימים יכנסו ל-Kid A. הוא הרגיש נבגד משינוי הכיוון של הלהקה, שהיתה בין האהובות עליו. אני חושב שהאנשים האלה הם שהגיבו בצורה הכי חריפה נגד האלבום החדש, עוד ברמה העקרונית, לא המוזיקלית.

אבל אז באה לי הפתעה, והיא חמשת האנשים שבחרו ב-Kid A בתור האלבום הטוב האחרון של רדיוהד. הסיבה היא ש-Kid A ו-Amnesiac הם אלבומים מאד דומים אחד לשני. הם הוקלטו, ברובם, באותם סשנים, ולמרות כמה הבדלים באווירה, הם תמיד הרגישו לי כחולקים סגנון. מוזר לי שיש אנשים שאהבו את Kid A ולא אהבו את Amnesiac.

עוד הפתעה היא הבחירה של אנשים ב-Hail To The Thief. ההרגשה שלי היא שמי שאהב אותו, אוהב את הכיוון האוונגרדי של רדיוהד, ויאהב גם את In Rainbows שזכה לפופולריות די גדולה. אולי ארבע השנים שעברו בין שני אלה שברו את חובבי Hail To The Thief, שכשהגיע In Rainbows כבר לא היו בשלב בחייהם בו הם היו ערוכים לקלוט אלבום חדש של רדיוהד. יכול להיות שבכל זאת ההבדלים בין שני האלבומים הללו יותר בולטים. אני, בתור אחד שבחר ב-Amnesiac בסקר, קצת עיוור להבחנות בין האלבומים האחרונים.

ולסיכום, מי שסימן את Pablo Honey: אתה לא באמת אוהב את רדיוהד בכלל, נכון?

והנה המידע בצורה גולמית יותר, למי שמעוניין:

ובונוס נוסף למיטיבי לכת: עוגה!

דרך עונג שבת גיליתי את הביצוע הזה של דיוויד בואי ל-Five Years, ביצוע בהופעה חיה בתוכנית טלוויזיה ב-1975.

Five Years הוא אחד השירים האהובים עלי של בואי. שיר פרה-אפוקליפטי, מלא פחד ובלבול, שבואי מעביר יפה בביצוע הזה. אבל מה שתפס לי את העין, לא האוזן, זה המראה של בואי בקליפ המטושטש הזה. Five Years יצא ב-1972, באלבום של זיגי סטרדאסט, רק שלוש שנים לפני ההופעה הזו. אבל מבחינת בואי, שכונה לא פעם הזיקית של עולם הרוק, שלוש השנים האלה היו סוג של נצח. ב-1972 בואי עוד היה עמוק בתקופת הגלאם שלו, עם השיער האדום והשמלות והנצנצים. מאז הוא הספיק להספיד את זיגי בהופעת הפרידה בהאמרסמית’ ב-1973, ליצור פרסונה חדשה, דומה קצת, בתקליט Diamond Dogs, להתרחק בכלל מהגלאם ולעבור לארה”ב, להתאהב במוזיקת סול בפילדלפיה ולאמץ מראה חדש, מעונב ומרובה-בלורית לתקליט Young Americans, ואז, סביב Station to Station, להתחיל להסתובב בפריז וברלין, לאמץ את מראה ה-Thin White Duke האירופאי והמנוכר. ובשלב הזה הוא התראיין לתוכנית האירוח של דיינה שור – אחרי תקופת הגלאם, לפני תקופת ברלין האוונגרדית שלו, כשהוא מחליף סגנון מתקליט לתקליט ולא מוצא את עצמו מוזיקלית ואמנותית.

יש לי סימפטיה, כמו שאומרים, לאמנים שמבצעים גרסאות כיסוי של שירים ישנים שלהם. אני משתמש בכוונה בביטוי “גרסאות כיסוי”, כי אני לא מתכוון סתם לאמנים מזדקנים שמבצעים את הלהיטים הקלאסיים שלהם, ה-crowd pleasers, אלא לאמנים שהסגנון שלהם התשתנה עם השנים, והם מנסים לשיר את השירים הישנים כאילו הם כתבו אותם היום. הבילויים היו מכנים את עצמם “להקת הקאברים הכי טובה של הבילויים”, וקינג קרימזון, עוד להקה שהשתנתה מהקצה אל הקצה כל כמה שנים, הוציאה באמצע שנות ה-70 (באותה תקופה, בעצם) ביצועים נפלאים ל-21st Century Schizoid Man, הלהיט שלה מ-1969, ביצועים שמראים את השיפור הטכני והאמנותי שלהם.

הביצוע הזה, של בואי, הוא דוגמא מעניינת. הוא לא שונה באופן קיצוני מהביצוע המקורי, אבל עם מספיק הבדלים. במקום הדרמטיות הצעקנית של זיגי סטרדאסט יש לנו שירה שקטה, אם כי רגשנית. במקום התלבושות של תקופת הגלאם – ולפני התלבושות המגוחכות לא פחות של תקופת הארט-רוק הברלינאית – הוא לבוש בצורה מאופקת. באזור דקה 4:43 אפשר לשמוע השפעות של תקופת הסול של Young Americans. בכלליות, הביצוע מראה את בואי בצומת דרכים אמנותי, כמו רבות אחרות שהיו לו. והקאברים הללו, השירים המוקדמים יותר שטחנו ללא הכרה, עשרות פעמים, הם דרך מצוינת להבין את השינויים שעוברים עליו. את הדברים שמעניינים אותו בשלב הזה.

ל-Hold Steady יש רק אלבום אחד, בעצם, וזה לא דבר רע. או, לפחות, עד 2007 הם עשו רק אלבום אחד, שפשוט נמשך להם שלוש שנים ושלושה תקליטים. שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה הניו-יורקית בעצם באים לספר את אותו סיפור, מזוויות שונות, ולכן גם הדמיון המוזיקלי ביניהם מתאים למבנה הזה. הספק-שירה, ספק-דקלום של קרייג פין נשמע מונוטוני ומשעמם בהתחלה, כי אתה מצפה לשירה מורכבת יותר, אבל מהר מאד הוא נהיה היפנוטי, ושואב אותך פנימה לעולם שעליו הוא מדבר באובססיביות.

העולם של שלושת האלבומים הראשונים שלהם נסוב סביב מינאפוליס – עיר גדולה, אבל לא גדולה מדי. באמצע ה-Mid west, עם תרבות, אבל לא משהו שיכול להתחרות בניו יורק או סן פרנסיסקו. ובעירוניות הבינונית, המשעממת הזו מסתובבים להם בני נוער משועממים ואבודים, ושלושת התקליטים הם בעצם אותו סיפור, עם אותן דמויות – שרלמיין, הולי, ושמות אחרים, של אנשים ומקומות, שחוזרים שוב ושוב משיר לשיר ומתקליט לתקליט עד שאתה כבר לא בטוח איפה שמעת את השם הזה, בשיר הנוכחי או איפשהו אחר, והם יוצרים להם מארג אנושי ועלילתי אחיד.

התקליט הראשון, Almost Killed Me, עמוס כולו במה שבני נוער משועממים ואבודים עושים –  מוזיקה, מסיבות, קצת אלימות, אלכוהול וסמים קשים. המוזיקה, כאמור, רפטטיבית, אבל בצורה טובה. רוק גיטרות קלאסי, עם נגיעות של ספרינגסטין, שמלשים יפה את הסיפורים של פין, אשר למרות התוכן שלהם לא מתדרדרים לבכיינות Emo או לדרמטיות יתר. הרבה אזכורי תרבות-פופ, פחות אנגסט ויסורים. אופטימיות, אפילו. יש שמחת חיים, גם אם החיים האלה לא משהו.

אל תוך העיסה הזו זורק התקליט השני, Separation Sunday, אלמנט נוסף של נוער אבוד: הדת. לא ידעתי שגם בארה"ב משמשת הדת, בעיקר הנצרות הפונדמנטליסטית, אותו תפקיד של קליטת נוער במצוקה ו-“החזרתם בתשובה”. התקליט הזה, החביב עלי (והראשון ששמעתי), מעמת יפה את החזרה בתשובה עם חיי הסמים וההוללות, ומצליח לעשות את זה בלי להטיף – לא לכאן ולא לכאן. לא מדובר כאן ב-Christian rock, אבל הוא גם לא מציג את הדת כהרסנית או בעייתית במיוחד – רק כחסרת תועלת לאור הניכור האורבני.

התקליט השלישי, Boys and Girls in America, שבה אותי מהשניה הראשונה שהקשבתי לו,  בחנות מוזיקה בבוסטון. זה היה חלק מטיול חוף-אל-חוף בארה”ב, וקראתי במהלכו את “בדרכים” של ג’ק קרואק. השיר הפותח של התקליט מתחיל בשורה “There are nights when I think Sal Paradise was right”. השיר מתחיל בדמות הראשית של הספר, ובהמשך מאזכר גם את ג’ון ברימן, משורר ביטניקי אחר. והתקליט כולו ממשיך עם אותן דמויות, פחות או יותר, אם כי האווירה כאן קלילה קצת יותר, והוא דן יותר במערכות היחסים של אותם בני נוער – לאור הדת (“She was a really cool kisser and she wasn’t all that strict of a Christian”) ולאור הסמים (“, You don’t have to deal with the dealers
let your boyfriend deal with the dealers, it only gets inconvenient when you wanna get high alone.”).

העובדה ששלושת התקליטים כיסו פחות או יותר את אותם הנושאים, אבל מזוויות אחרות, נתן לגיטימציה לאחידות המצלולית שלהם. גיטרות חשמליות בסיסיות, מאד straightforward, תופים נותנים קצב יציב ומוצלח ללהטטנות המילולית של קרייג פין. בשלישי אפשר לשמוע קצת יותר פסנתר, צליל קצת יותר מרוכך – אבל גם המילים הן כאלו, ואפשר להבין את זה. אבל אז מגיעים שני התקליטים הבאים, Stay Positive והחדש, Heaven Is Whenever, וקצת מוציאים את המיץ מהקונצפט.

Stay Positive מתחיל בנימה אחרת מהתקליטים הקודמים, עם מילים כמו “been that way all our whole lives, just work at the mill until you die”, נראה שפין עכשיו מתעל את ברוס ספרינגסטין באופן ישיר. הבעיה היא שהמשך התקליט פחות עקבי, כשחלק מהשירים הולכים על סגנון של התקליטים הקודמים (For The Cutters), חלק מגוונים יותר, אבל התקליט כולו לא מרגיש חלק מהטרילוגיה המקורית. וכשכבר אין לנו את הקו הנראטיבי המחבר, הקו המוזיקלי האחיד פתאום כבר לא מרגיש כמו בחירה אמנותית, אלא כחוסר יצירתיות, כמו להקה שתקועה במקום.

במקרה של Heaven is Whenever, אני אפילו לא יודע אם המילים מנסות להמשיך את המוטיב המקורי. זה בגלל שלא הצלחתי לשרוד שמיעה שלו, בינתיים. שוב, יש לנו את אותם אלמנטים מוזיקליים – התופים, הגיטרה, הדקלום של קרייג פין – אבל כל אלה נשמעים כמו ווקמן עם בטריות כמעט ריקות¹. הכל קצת איטי מדי, קצת כבד מדי, ועייף מדי. וזה נשמע כאילו ללהקה עצמה קצת נמאס מעצמה, אבל היא לא יודעת איך להפסיק.

אני מאד אוהב את הטרילוגיה של ה-Hold Steady, כמו אפשר אולי להבין מהפוסט הזה, ומהאורך שלו. אני אוהב את המוזיקה, אני אוהב את המילים. אני אוהב את זה שהם לא מפחדים להזכיר את ג’ון ברימן ואת ויליאם באטלר ייטס במקביל לג’ו סטראמר ובילי ג’ואל, וזה לא מרגיש מאולץ או יומרני, לפחות לא לי. אני אוהב את האמריקאיות שלהם, המילים עמוסות האמריקנה והפופ-קלצ’ר. אני אוהב את היכולת של קרייג פין לשיר על אנשים עם בעיות, על fuck-ups רציניים, בלי להטיף ובלי לשפוט, אבל גם בלי להלל את ההרס העצמי. להביא סיפור, להגיד “ככה זה קרה, הייתי שם”, קצת כמו הגיבור חסר השם של סיפוריו של דיימון ראניון, שנמצא תמיד בכל מקום, והוא חלק מסצינת הגנגסטרים של ברודווי בתחילת המאה, אבל איכשהו הוא אף פעם לא ממש בלב העניינים. הוא מכיר את כולם וכולם מכירים אותו, אבל הסיפור אף פעם לא עליו. ככה גם פין משתלב בעולם שלו. אני חושב שיש מעט כותבי מילים לשירים, בטח ובטח בתחומי רוק הגיטרות, שהייתי משווה לראניון ולסופרים רציניים, אבל ההישג כאן של פין הוא מרשים ברמה הספרותית, לא רק המוזיקלית.

אבל לכן התקליטים האחרונים כל כך אכזבו אותי. לא כי אני מגיע כמעריץ שרוף שלא יכול להתמודד עם שינויים שהלהקה עושה במוזיקה שלה, אלא להפך – כמעריץ שרוף שרוצה שהם לא ישקעו להם ב-same old, same old, ויגוונו, ויחזרו להיות מעניינים. אני חושב שפין מיצה את הסיפור שהוא סיפר בהתחלה, אבל הוא לא ממש מצא סיפור חדש לספר.

אחד הדברים שאנשים אוהבים לבכּות עם גסיסתו האיטית של התקליט (והדיסק) והמעבר לקבצי MP3 הוא ה-album art, העטיפה הקדמית בעיקר, וה-liner notes שבפנים. אבל בנוסף לאלה, שמתי לב פתאום שחסרה לי העטיפה האחורית של הדיסק, עם רשימת השירים. בניגוד לעטיפה הקדמית, לרשימת השירים היה תפקיד מפתח בשמיעות הראשוניות של המוזיקה. אני שם דיסק חדש במערכת או באוטו ועולה שיר טוב, או מעניין, או רע, אז אני רוצה לדעת איזה שיר זה, איך קוראים לו, ואפילו מה אורכו, בעיקר אם הוא רע. המידע הזה מגיע מהעטיפה האחורית החשובה.

אפשר לראות התקדמות בעיצוב העטיפה האחורית, חלקה של התעשייה וחלקה אישית שלי. בהתחלה הדיסקים שלי היו רוק קלאסי שהועבר לדיסקים, ביטלס ו-Doors והשאר, והעיצובים של העטיפות היו מינימליסטיים. מקדימה עיבוד של עטיפת התקליט, מאחורה לבן פשוט עם רשימת השירים. בהמשך יצאו יותר ויותר תקליטים ישירות ל-CD, וגם אני התחלתי לשמוע להקות צעירות וחדשות יותר, והעטיפה האחורית היתה חלק מעיצוב העטיפה בכלל. שמות השירים השתלבו בעיצוב, או שעוצבו בהשתלבות, ונהיו אלמנטים גראפיים משל עצמם. ועדיין, הם האלמנט בעטיפה כולה שעליו הסתכלתי הכי הרבה. והעיצוב הגראפי, ה-layout הוויזואלי, נהיה חלק מחווית ההקשבה שלי.

שמעתי היום את Heathen, אלבומו המצוין של דיוויד בואי מ-2001. שמתי את הדיסק ונכנסתי   להתקלח, ופתאום שמתי לב שהגיע שיר 3, Slip Away, שאני מאד אוהב. והמחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היא “אה, השיר מצד ימין למעלה”. לעד, אני מניח, Slip Away יהיה השיר של צד ימין למעלה. כמו ש-Heathen (The Rays) יהיה השיר המוגדל למטה, או ש-5:15 The Angels Have Gone יהיה השיר שהמספר שלו בדיסק (9) מתערבב עם ה-5 שבתחילת השם.

נ.ב.: אני מאד מאוכזב מ-Google Images (ואפילו מ-bing), שלא הצליחו למצוא לי תמונה של העטיפה האחורית של Heathen, וחייבו אותי להוציא את הדיסק ממרבצו המאובק ולסרוק את התמונה. תעריכו את זה!

יש איזה מנהג מעניין במסיבות בריטפופ ורוק אינדי, ששמתי לב אליו לאורך השנים. ה-DJ שם את המוזיקה של הליין, מיוז או ארקטיק מאנקיז או Ready to Go המתבקש, ואז מגיע השלב שה-DJ שם איזה שיר סיקסטיז, איזה טוויסט-אנד-שאוט או ביץ’ בויז, וכולם פתאום מתחילים לקפץ בהתלהבות. אבל זו לא ההתלהבות של השירים האהובים מקודם, זו מין התלהבות מתיילדת. כולם עושים תנועות ריקוד רטרואיות, כמו  להצביע או לצלול, וכולם צוחקים נורא. וככה זה חוזר על עצמו שוב ושוב ממסיבה למסיבה, לרוב עם בדיוק אותם שירים, שהיו להיט עוד לפני שאמם של הרוקדים נולדה.

אני מנסה להבין בדיוק מאיפה מגיעה המסורת הזו. לא יצא לי להיות הרבה בליינים אחרים של מסיבות, בין אם אלקטרוניות, מטאל או מה שלא יהיה, אבל לא נראה לי שיש להם טקסים כאלה שם. ההרגשה שלי (ותקנו אותי אם אני טועה) היא שכל חווית הקלאבינג בסצינה הזו נגועה במין חוסר בטחון היפסטרי כזה, שחייבת להכניס מידת מה של ציניות כדי שתוכל להסתכל לעצמה בעיניים. אנחנו לא הולכים לרקוד כדי להנות, אנחנו הולכים לרקוד בצורה אירונית ומודעת לעצמה, ומזה אנחנו יכולים להנות.

אני לא אוהב את השירים האלה במסיבות. כלומר, את השירים אני אוהב, אני אוהב מוזיקה סיקסטיז. ובפעמים הראשונות אני באמת רקדתי להם בהתלהבות אמיתית. אבל עם כל חזרה, ההרגשה שמדובר בהתלהבות מזויפת מתחזקת. אני לא חושב שכל באי המועדונים באמת רוקדים מתוך ציניות. אני בטוח שכמו שהסיקסטיז השפיעו על הרבה מלהקות הבריטפופ המודרניות, כך גם אוהבי הבריטפופ גדלו על הרבה ביטלס וביץ’ בויז. אבל השילוב של הרטרו בתוך הפלייליסט במועדון יש בו מעין self deprecation, מודעות עצמית לכך שהמוזיקה עצמה של הליין לא מספיקה, בפני עצמה, להלהיב אנשים שיבואו לרקוד לה. לכן, אני מניח, גם רוב המוזיקה שמנגנים שם היא משנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, שיהיה זמן לשקוע ולהפוך לנוסטלגיה.

אני אחד מאותם יושבי בתי קפה קבועים, המעמד הזה שיושב לו באמצע היום, באמצע השבוע, וגורם לעובדי התשע-עד-חמש שנמצאים במקרה בחופשה לנענע את ראשם בפליאהו לתהות איך כל-כך הרבה אנשים יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד. אבל בין אם אני יושב כאן בבית הקפה כפרילאנסר ועובד או באמת מבטל את זמני לריק (מה שקורה לא מעט), זו לא הנקודה. הנקודה היא שאני יושב הרבה, ובמשך שעות ארוכות, בבתי הקפה הקבועים שלי, ושומע שוב ושוב, לרוב ברצף, את הפלייליסטים שלהם.

יש גיוון, זה נכון. לרוב לכל אחמ”ש יש העדפות מוזיקליות שונות. ויש פלייליסטים של בוקר, ושל ערב, ושל סופי שבוע. ופונקציית השאפל דואגת שלא תוכל אף פעם לדעת בדיוק מה יהיה השיר הבא, אבל עדיין, אחרי כמה חודשים, זה ממש מתחיל לחזור על עצמו.

אני לא מאשים אותם. זו עבודה לא קלה לבנות פלייליסט. למצוא את השירים המתאימים, להחליט על סגנון שלא יהיה אזוטרי מדי וירחיק אנשים, אבל לא בנאלי מדי ומאוס. לערבב קלאסיקות ושירים מודרניים, ולשמור על האווירה שאתה מעוניין בה – זו עבודה. ואף אחד לא רוצה לעשות אותה פעמיים. לכן אני מציע, כשירות לציבור, את הטכניקה שלי לייצור פלייליסטים.

מתחילים מפלייליסט קיים. כן, כן, צריך לעשות את העבודה פעם אחד. לוקחים את הפלייליסט הקיים ועוברים עליו שיר-שיר, ופשוט מחליפים כל שיר בשיר חלופי של אותו זמר או להקה. אפילו אם מדובר ב-one hit wonders, אפשר לבחור one hit wonder חלופי מאותו סגנון. כמעט תמיד אפשר למצוא ללהקה שיר אחר עם אותה אווירה או סגנון, והיתרון הוא שככה אפשר להשתמש בשירים פחות לעוסים ומאוסים, אולי אפילו בשירים שהם לא סינגלים נפוצים, אלא שירי אלבום מוצלחים שלא מקבלים מספיק תשומת לב.

זהו. אלה היו חמש דקות על פלייליסטים. בתקווה שעזרתי.

הגעתי למסקנה שאני תמיד צריך לאמץ איזו להקה צעירה. זה נורא נחמד שיש לך להקה כזו שאתה יכול לעקוב אחריה, ללכת לכל ההופעות שלה, גם אם הן מחוץ לעיר. לחגוג איתה את ימי ההולדת של הגיטריסט או המתופף. לזהות פרצופים מוכרים בקהל מפעם לפעם, גם אם אתה אף פעם לא מדבר איתם. זה גם עוזר אם הם להקה טובה, אבל זה לא חובה, העיקר שתהיה לך להקה משלך, כמו קבוצת כדורגל, שאתה יכול להתלהב ממנה גם אם אף אחד אחר לא אוהב אותה, ולהגן עליה מול אחרים. בזמנו היה לנו את אגרול, בתקופת הקאברים שלהם. ואת בינתיים, עד שאלון עבר לחו”ל. אבל רוב הזמן אני מזניח באופן מחפיר את העובדה שאני גר מטר מהאוזן-בר ורבע שעה מהלבונטין, ולא שומע מספיק להקות חדשות. זה תמיד כיף להיות חלק מקהילה קטנה כזו, אפילו אם ברור שזה לא ישרוד לעד. לכן אני תמיד שמח למצוא לי להקה חדשה ומוצלחת לאמץ.

* * *

בגדול, אני אוהב רוק מתקדם. אני אומנם כבר כמעט לא שומע פרוג, בטח שלא דברים חדשים, אבל שנים רבות זה היה הסגנון החביב עלי, קינג קרימזון וג’נסיס וג’נטל ג’יאנט ואפילו אמרסון לייק ופאלמר. אבל לפרוג, ובעיקר להקות פרוג חדשות, יש נטייה לשקוע לתוך הטכניקה ולאבד את הכיף שבמוזיקה. הם עושים מוזיקה למוזיקאים, שנהנים ממעברי האקורדים המורכבים וההברקות הטכניות בזמן שאני משתעמם. אין לי ויכוח על יכולותיהם כנגנים, רק על העניין שביצירה. וגם כשהמוזיקה שלהם לא משעממת (ואני חלילה לא אומר שכל דבר שנוגע בפרוג הוא משעמם), המוזיקה של הפרוגרים נוטה להיות מורכבת יותר, מתלהבת פחות. יותר נוטה לנענוע ראש בהערכה מאשר לקפיצות מלאות התלהבות.

לכן זה מעניין כשלהקת טובה ופרוגית, יותר או פחות, מנגנת שיר רוק פשוט יותר,straightforward. אולי איזה קאבר אירוני, או סתם נוסטלגי. ופתאום הכשרון הטכני המפותח מקבל לידיים לא איזה מאפה פילו אוורירי או תבשיל מעודן, אלא נתח בשר עסיסי, עוד על העצם, ופתאום לא רק הידיים של הגיטריסט רצות להן על צוואר הגיטרה, אלא כל הגוף שלו מתחיל לקפוץ, והידיים של המתופף הופכות לטשטוש לבן, והבסיסט מחליף את ה-counterpoint המורכב בקו בס פשוט יותר אבל שמהדהד לך בכלוב הצלעות, ואתה מתחיל לתהות למה הם לא יכולים להכניס כל-כך הרבה התלהבות גם לשירים הרגילים שלהם.

טוב, לפעמים הם יכולים.

* * *

אני גם אוהב להקות שיש להם שני זמרים ראשיים. לא כל שיר מתאים לכל סגנון שירה, ואם יש שני זמרים, זה כמו להוסיף עוד כלי נגינה להרכב. זה פותח אפשרויות. גם הרמוניות קוליות מעניינות יותר, וגם פוטנציאל לשירי סולו מותאמים אישית. ואם יש זמר וזמרת אז בכלל יש לנו מנעד רחב של אפשרויות.

* * *

הפשרות היא להקה ממש נחמדה. נגיעות של פרוג בלי שיהיה יותר מדי מזה. מדי פעם איזה קאבר נוסטלגי. גיטריסט מצוין שחגג אתמול יום הולדת. נגן סוזאפון על הבמה במקום גיטרה בס. שני זמרים ראשיים. שווה.

Killing Yourself to Live / Chuck Klosterman

יש משהו מאד אישי ומיידי במוזיקת רוק. כל דור ודור של רוק ממציא לעצמו מהפכה חדשה ומרד חדש ואינדיווידואליסטי כנגד הממסד, שמורכב מלא מעט אינדיווידואלים מהמרד הקודם. אבל זה חלק מהדימוי העצמי של הרוק. המרד והאינדיווידואליזם.

אולי זו הסיבה שמבקרי רוק נוטים לכתוב תמיד הרבה יותר על עצמם מאשר על המוזיקה שעליה הם כותבים. המרדנות הזו מולידה דורות על גבי דורות של עיתונאי רוק שקועים בעצמם שכותבים פחות על המוזיקה ויותר על מה הם חושבים, ומה הם עשו כשהם שמעו את התקליט הזה-והזה לראשונה, ועם מי הם יצאו לראשונה. כי הרי, בסופו של דבר, מה עוד הם יכולים לכתוב? שהשירים טובים? לא טובים? שיש מעברי אקורדים מעניינים? רוב הקוראים לא יתעניינו בביקורות טכניות, ואהבתי/לא אהבתי זו ביקורת קצת יבשושית למשהו כזה. אז בשביל לכתוב על מוזיקה, מסתבר, ובעיקר על רוק, אתה צריך בעיקר לכתוב על עצמך ואיך אתה מרגיש, ולתבל את זה במוזיקה – הפסקול של הביקורת שלך. ניק הורנבי מבין את זה. קמרון קרואו מבין את זה. גם צ’אק קלוסטרמן מבין את זה.

קלוסטרמן, כתב רוק למגזין Spin הניו-יורקי, לקח רעיון לכתבה בעיתון והפך את זה לספר מסע שלם: במכונית שכורה בכבישי ארה”ב הבלתי פוסקים, לחפש מקומות שבהם מתו כוכבי רוק, או מקרי מוות שקשורים לרוק, ולנסות להתחקות אחר הקשר בין רוק ומוות, ולמה המוות של כל כך הרבה כוכבים היה חלק כל כך מרכזי בנוכחות התרבותית שלהם – מאלוויס ובאדי הולי ועד סיד וישס וקורט קוביין.

אבל קלוסטרמן, כפי שההקדמה שלי תעיד, לא באמת בא לכתוב על מוזיקה או על מוזיקאים. לפחות לא ישירות. ולמרות שהוא מתבל את המונולוג הנוירוטי שלו באזכורים לאנשים מתים ופנטזיות מוות שלא היו מביישות את וודי אלן, עדיין בסופו של דבר רוב מה שהוא מדבר עליו זה הוא עצמו ושלוש מפרשיות האהבים שלו, בעבר ובהווה.

אבל רק ככה אפשר לכתוב על מוזיקה, לא? כי כל האנקדוטות מהעבר שלו מלוות במוזיקה שהם שמעו ומה היה תפקידה שם. והמוזיקה שהוא שומע בדרכים בגלל זכרונות מהעבר. ובחורות שהוא זוכר רק על סמך המוזיקה שהן אהבו ולא שום דבר אחר. כי זו הדרך היחידה שלו להתייחס למוזיקה – באמצעות ההשפעה שלה.

אבל בסופו של דבר הספר הוא על עצמו, ולא על המוזיקה. המוזיקה היא רק תירוץ לצ’אק קלוסטרמן לדבר על צ’אק קלוסטרמן. ואפשר לראות את זה בכך שבפרק הלפני אחרון, כשהוא מגיע לסיאטל, הוא מקדיש סוף סוף פרק שלם לנושא של הספר – מה קורט קוביין היה בחייו ומה הוא היה במותו, ולמה המוות היה חיוני כדי לשמר – לא, לייצר – את המיתוס שלו. ואחרי שהוא מוציא את זה סוף סוף, הוא מתפנה בפרק האחרון להתעסק במה שמעניין אותו באמת. החברה לשעבר וחתונתה הממשמשת ובאה, והתעסקויות מטאטקסטואליות המנסות לתרץ ולהצדיק את קיומו של הספר הזה לאור זאת שהוא לא ממש השיג את המטרה המוצהרת שלו.

אבל לי זה לא הפריע. כמו דאגלס קופלנד, התמקדות במטרה הסופית של הספר רק מפריעה מההנאה מהתהליך, מהמסלול השנון-ניורוטי עמוס האמריקנה ואזכורי התרבות הפופולרית שבו עוברות הדמויות. אני לא יודע אם שאר הספרים של קלוסטרמן תקועים בתחת של עצמם כמו זה, ואם כן, אני יכול לראות איך יתחיל להמאס עלי צ’אק קלוסטרמן מרוב דיבורים על צ’אק קלוסטרמן, אבל בינתיים אין לי תלונות.