בעקבות העצרת אתמול, כמה שיחות עם חברים והודעה של חברה בפייסבוק, הפנמתי כמה דברים שראיתי ושמעתי סביבי בזמן האחרון. לכל מי שבקיא בתאוריות מגדריות וכל זה נראה לו ברור מאליו, אני מתנצל; אני כותב כדי לנסח לעצמי דברים שאני חושב עליהם.
ההומואים שדיברו והופיעו ביום שבת בעצרת – גל אוחובסקי, עברי לידר, יניב ויצמן – היו כולם מה שנקרא הטרו-נורמטיבי. הם נראים, מתלבשים ומסתפרים כמו גבר ישראלי ממוצע. וזו גם הקריאה שלהם – “תסתכלו עלינו. אנחנו בדיוק כמוכם. קבלו אותנו!”. המאבק שלהם הוא סביב העדפה מינית.
מהצד השני, אני שמעתי על הרבה אנשים שיצאו מהעצרת הזו מאד כועסים ומאוכזבים. אנשים מהצד הלסבי והטרנסג’נדרי של הקהילה הרגישו מנותקים מההצהרות שהיו על הבמה. זה לא בגלל המין של הדוברים, לא בגלל שלא היו כמעט נשים על הבמה. זה פשוט בגלל שבשביל לסביות רבות, ובטח בשביל טרנסג’נדרים, זעקת הקרב היא הפוכה מזו ששמעתי אתמול על הבמה. הסנטימנט כאן הוא “תסתכלו עלינו. אנחנו לא כמוכם. קבלו אותנו!”
סוניה ניסחה את זה כך היום בפייסבוק:
I do not want people to accept me only if I fit the hetro-normative mold that they made. I want to be accepted as a woman, a butch lesbian. I want to see someone that I can identify with talking on stage, and not just performing.
ההבדל המהותי כאן הוא שלמרות מה שסוניה כתבה, הלסביוּת שלה היא לא ממש הענין כאן. הבוצ’יות הרבה יותר מהותית, השבירה של ההגדרה המגדרית של הנשיות. המראה הנשי, הבגדים הנשים, התספורת הנשית. אישה לא צריכה להיות לסבית בשביל זה – כבר שהגדירה ידידה אחרת, “בוצ’ית סטרייטית? זאת אני!”. ואין לי ספק שגם לנשים אלה יש בעיה למצוא מודל הזדהות על הבמה הציבורית.
אני לא אומר שאלה מאפיינים מובהקים של המאבק ההומואי לעומת הלסבי. לא חסרות לסביות שטוב להן עם המאפיינים המגדריים הנשיים הסטנדרטיים ורוצות רק שיקבלו את ההעדפות הרומנטיות והמיניות שלהן. ולא חסרים הומואים שמתקשים להתחבר להגדרות המגדריות הגבריות. אבל ההרגשה שלי כצופה מן החוץ – ושל סוניה כמעורבת – היא שהמסר שמועבר הוא של נורמטיביות. לכן היא כועסת.
