Fifty Great American Short Stories / Milton Crane (ed.)

לפי כמה שנים קניתי לי ספר בשדה תעופה, ספר המביא 50 סיפורים קצרים אמריקאיים, החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, פחות או יותר, ומסודרים כרונולוגית. קניתי אותו מתוך מחשבה שסיפורים קצרים יהיו קלילים יותר לעיכול מאשר רומנים מלאים, ואם הם גם קלאסיקות אז בכלל.

ואז התחלתי לקרוא את הסיפורים הראשונים, ונתקעתי. נזכרתי שוב בבעיות שיש לי עם ספרות ויקטוריאנית. לא הסגנון, למרות שהוא נוטה לציוריות ואריכות יותר מאשר פרוזה מודרנית, אלא העובדה שהנורמות החברתיות השתנו כל-כך שהדברים שהסופר מצפה מאיתנו להתרשם מהם, או להיות מופתעים מהם, או להזדעזע מהם, השתנו לחלוטין.

הסיפורים הראשונים – של וושינגטון אירווינג, נתניאל הות’ורן, אדגר אלן פו, כולם מהמוערכים שבגווארדיה האמריקאית של התקופה – כולם נעים סביב החדירה של העל-טבעי, השטני, אל חיי היום-יום, ובכולם יש ציפיה שהקורא יזדעזע לחלוטין מטשטוש הגבולות הזה, או מאקט מכירת הנשמה לשטן, אלמנט שבימינו כבר הפך לבנאלי ומיושן לחלוטין. אירווינג, ב-“הרפתקאת הסטודנט הגרמני” שפותח את הקובץ, חותם את החוויה העל-טבעית שערערה את שפיותו של הסטודנט בהצהרה “ואני יודע שכל זה היה נכון – כי פגשתי את הסטודנט הזה בעצמי בבית-משוגעים בפריז!”. משפט זה, שאולי גרם לקורא הממוצע ב-1824 להחסיר פעימה מפחד, נשמע בימינו כמו צ’יזבט ילדותי ומטופש.

אז בקיצור, נתקעתי. אז אחרי כמה חודשים החלטתי לחזור לספר, אבל הפעם ניגשתי אליו אחרת, והתחלתי לקרוא אותו מהסוף להתחלה. פתחתי ב-The Lucid Eye in Silver Town של ג’ון אפדייק שנכתב ב-1964, ומיד נשאבתי לתוכו בלי שום בעיה. כנ”ל גם הסיפורים שלפניו, משנות ה-50 וה-40. ההבדל בפרוזה היה מדהים – ישירה יותר, כתובה בלשון דיבורית ולא ספרותית, עם דמויות אמינות ומעניינות ומרתקות הרבה יותר. לא כולם סיפורים טובים, כמובן, אבל הקלות של ה-engagement איתי, לעומת החוויה האנתרופולוגית כמעט של הסיפורים הראשונים, היתה מדהימה.

* * *

אז התחלתי לחשוב על ההבדל הזה, ולנסות להבין אם יש כאן סתם סקאלה של נגישות על פי ציר זמן, כשהרחוקים יותר תמיד יהיהו נגישים פחות, או שאולי ישנה איזו נקודת שבירה, שכל מה שלפניה נהיה פחות רלבנטי אלי. הסיבה שחשדתי באפשרות השניה היא שקראתי הרבה ספרות משנות ה-20 וה-30 שהיתה קריאה וזמינה לי לא פחות מאשר דברים מהשנים האחרונות: המינגווי, פיצ’גרלד, דיימון ראניון – כולם קולחים וזורמים גם היום.

אז מה יכולה להיות נקודת השבירה הזו, השינוי המהותי שעבר על התרבות האמריקאית בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ששינה את סגנון הכתיבה הנפוץ? שהפך את הקורא התמים והנדהם שמשתמע מסיפוריהם של פו והות’ורן לקורא המפוכח ומריר של אפדייק וצ’יבר?

התשובה המתבקשת היא מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שבעטיה איבדה אמריקה הרבה מהתמימות שלה. הדור של המלחמה, שאותו כינתה גרטרוד שטיין “הדור האבוד”. הדור של המינגווי ופיצג’רלד, בדיוק אותם סופרים שמבחינתי מסמנים את ההתחלה של הפרוזה שמדברת בגובה העיניים. ברור שזו לא רק המלחמה – זה גם הדור של תרבות צרכנית רחבת היקף, של שגשוג כלכלי, של ניידות חדשה בזכות המכוניות – ועדיין, מלחמת העולם הראשונה היא סמן נוח למעבר בין התקופות.

האם באמת ב-1914 השתנו פני הספרות האמריקאית? או שהיה תהליך הדרגתי שרק הואץ שם? אני לא חושב שיצא לי לקרוא הרבה ספרים מהעשור וחצי הראשונים של המאה ה-20, לפני פרוץ המלחמה. שווה לבדוק את הנושא, לראות אם השינוי כבר היה שם לפניה.

Killing Yourself to Live / Chuck Klosterman

יש משהו מאד אישי ומיידי במוזיקת רוק. כל דור ודור של רוק ממציא לעצמו מהפכה חדשה ומרד חדש ואינדיווידואליסטי כנגד הממסד, שמורכב מלא מעט אינדיווידואלים מהמרד הקודם. אבל זה חלק מהדימוי העצמי של הרוק. המרד והאינדיווידואליזם.

אולי זו הסיבה שמבקרי רוק נוטים לכתוב תמיד הרבה יותר על עצמם מאשר על המוזיקה שעליה הם כותבים. המרדנות הזו מולידה דורות על גבי דורות של עיתונאי רוק שקועים בעצמם שכותבים פחות על המוזיקה ויותר על מה הם חושבים, ומה הם עשו כשהם שמעו את התקליט הזה-והזה לראשונה, ועם מי הם יצאו לראשונה. כי הרי, בסופו של דבר, מה עוד הם יכולים לכתוב? שהשירים טובים? לא טובים? שיש מעברי אקורדים מעניינים? רוב הקוראים לא יתעניינו בביקורות טכניות, ואהבתי/לא אהבתי זו ביקורת קצת יבשושית למשהו כזה. אז בשביל לכתוב על מוזיקה, מסתבר, ובעיקר על רוק, אתה צריך בעיקר לכתוב על עצמך ואיך אתה מרגיש, ולתבל את זה במוזיקה – הפסקול של הביקורת שלך. ניק הורנבי מבין את זה. קמרון קרואו מבין את זה. גם צ’אק קלוסטרמן מבין את זה.

קלוסטרמן, כתב רוק למגזין Spin הניו-יורקי, לקח רעיון לכתבה בעיתון והפך את זה לספר מסע שלם: במכונית שכורה בכבישי ארה”ב הבלתי פוסקים, לחפש מקומות שבהם מתו כוכבי רוק, או מקרי מוות שקשורים לרוק, ולנסות להתחקות אחר הקשר בין רוק ומוות, ולמה המוות של כל כך הרבה כוכבים היה חלק כל כך מרכזי בנוכחות התרבותית שלהם – מאלוויס ובאדי הולי ועד סיד וישס וקורט קוביין.

אבל קלוסטרמן, כפי שההקדמה שלי תעיד, לא באמת בא לכתוב על מוזיקה או על מוזיקאים. לפחות לא ישירות. ולמרות שהוא מתבל את המונולוג הנוירוטי שלו באזכורים לאנשים מתים ופנטזיות מוות שלא היו מביישות את וודי אלן, עדיין בסופו של דבר רוב מה שהוא מדבר עליו זה הוא עצמו ושלוש מפרשיות האהבים שלו, בעבר ובהווה.

אבל רק ככה אפשר לכתוב על מוזיקה, לא? כי כל האנקדוטות מהעבר שלו מלוות במוזיקה שהם שמעו ומה היה תפקידה שם. והמוזיקה שהוא שומע בדרכים בגלל זכרונות מהעבר. ובחורות שהוא זוכר רק על סמך המוזיקה שהן אהבו ולא שום דבר אחר. כי זו הדרך היחידה שלו להתייחס למוזיקה – באמצעות ההשפעה שלה.

אבל בסופו של דבר הספר הוא על עצמו, ולא על המוזיקה. המוזיקה היא רק תירוץ לצ’אק קלוסטרמן לדבר על צ’אק קלוסטרמן. ואפשר לראות את זה בכך שבפרק הלפני אחרון, כשהוא מגיע לסיאטל, הוא מקדיש סוף סוף פרק שלם לנושא של הספר – מה קורט קוביין היה בחייו ומה הוא היה במותו, ולמה המוות היה חיוני כדי לשמר – לא, לייצר – את המיתוס שלו. ואחרי שהוא מוציא את זה סוף סוף, הוא מתפנה בפרק האחרון להתעסק במה שמעניין אותו באמת. החברה לשעבר וחתונתה הממשמשת ובאה, והתעסקויות מטאטקסטואליות המנסות לתרץ ולהצדיק את קיומו של הספר הזה לאור זאת שהוא לא ממש השיג את המטרה המוצהרת שלו.

אבל לי זה לא הפריע. כמו דאגלס קופלנד, התמקדות במטרה הסופית של הספר רק מפריעה מההנאה מהתהליך, מהמסלול השנון-ניורוטי עמוס האמריקנה ואזכורי התרבות הפופולרית שבו עוברות הדמויות. אני לא יודע אם שאר הספרים של קלוסטרמן תקועים בתחת של עצמם כמו זה, ואם כן, אני יכול לראות איך יתחיל להמאס עלי צ’אק קלוסטרמן מרוב דיבורים על צ’אק קלוסטרמן, אבל בינתיים אין לי תלונות.

Werewolves in their Youth / Michael Chabon

ארצות הברית היא מדינה גדולה, עם זהויות אזוריות מאד בולטות. הדרום האמריקאי, כמובן, ידוע בסטריאוטיפים שלו, אבל גם לאזורים אחרים יש מאפיינים תרבותיים. מדינות צפון המערב, למשל – מדינת וושינגטון הצפונית והגשומה, ואורגון המיוערת, ידועות באוכלוסיה נורדית גדולה, שהיא בתורה ידועה באופי שקט, סטואי, אפילו דכאוני. זה הנוף האנושי שבו בחר מייקל שייבון למקם את הסיפורים הקצרים שנאספו בקובץ הזה, שיצא לאור בשנת 1999 – לפני ששייבון פרץ למודעוּת (שלי, לפחות) עם “ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי” שיצא בשנת 2000. אנשים קשים, שקטים, קשי-יום ומרירים, אבל לא מתלוננים. סטואיים. כבדים.

צריך להמנע מלהשליך יותר מדי מהביוגרפיה של סופר על היצירות שלו. לא כל ספר הוא רומן-מפתח אוטוביוגרפי. אבל אי אפשר מלתהות לגבי חיי הזוגיות של שייבון בזמן שהוא כתב את הסיפורים הללו. כל סיפור נסוב סביב מערכת יחסים מתפוררת אחרת, בין אם מנקודת מבט של ילדים להורים מתגרשים, נשואים טריים שתוהים אם עשו טעות וזוגות בשלבים שונים של תיעוב הדדי וחיים מתפרקים. גם A Model World, קובץ הסיפורים שלו משנת 1991, מכיל דוגמאות רבות למשפחות מפורקות, אבל שם נקודת המבט היא לרוב של ילד או נער שעולמו מתערער, וכאן הסיפורים מגיעים מנקודת מבט של המעורבים ישירות, שמוצאים את עצמם הורסים במו ידיהם את חייהם, בלי יכולת לעצור בעד עצמם. חלק מהסיפורים נגמרים בסוג של closure, כשהדמות מוצאת בכל זאת דרך להתעלות על מסלול החיים ההרסני שהתוותה לעצמה. ברוב המקרים גם זה לא קורה.

למרות הטון העגמומי, הסיפורים עצמם מהנים. שייבון תופס רסיסי חיים באופן מפורט ומדוקדק, עם תיאורים חיים ונושמים, למרות ששייבון הוא לא מאסכולת ה-“בואו נשתמש רק בשפה פשוטה ודיבורית”, אם כי כאן הוא עדיין לא מפגין את עודף ההתלהבות הסגנוני שמאפיין את “איגוד הסופרים היידיים” שלו. אבל לא הייתי ממליץ לקרוא יותר מסיפור אחד בבת אחת, אלא אם אתם סובלים מעודף שמחת חיים.

הסיפור האחרון הוא בונוס נחמד: על ההקדמה שלו חתום גריידי טריפ, הדמות הראשית בספרו השני של שייבון, “ילדי פלא”, דמות של סופר מתוסכל. בהקדמה מציג טריפ את הסיפור כעבודתו של אחד אוגוסטוס ואן זורן – מורה בבית-ספר הכותב סיפורי אימה בסגנון ה.פ. לאבקראפט. והסיפור, המיוחס לסופר הפיקטיבי, הוא אכן סיפור אימה בסגנון של תחילת המאה ה-20, עם ארכיאולוג בעירה קטנה בצפון מזרח ארה”ב החופר קברים אינדיאניים עתיקים ומגלה סודות אפלים. חמוד, ובאופן משעשע משהו, שובר לחלוטין את אווירת הדכדוך של שאר הספר.

בסופן של חמש שנים ארוכות, אני מגיע סוף סוף לסיומו של התואר שלי, ויכול סוף סוף לחזור למשהו שמזמן לא עשיתי – לקרוא, להנאתי, והרבה. זה לא שהתואר היה כל-כך אינטנסיבי שלא היה לי זמן לקרוא, זה פשוט שכשחלק מהתואר זה לימודי ספרות, אין לך כח לקרוא משהו מעבר לצרכי התואר. אבל זהו, הגיע הזמן לחזור חזרה לקצב קריאה נורמלי.

אז כדי לעודד את עצמי לחזור ולקרוא, ובשביל לוודא שהספרים משאירים יותר מאשר רשמים חטופים במוחי, אני מתכוון לנהל יומן קריאה כאן בבלוג, ולכתוב ביקורות על ספרים שאני קורא. זה לא יהיה עקבי, וזה לא יהיה ארוך, וגם לא יכלול מונחים כמו סינקדוכה או אנאלפסיס. רק רשמים, כלליים, מספרים.

Wild Years – The Music and Myth of Tom Waits / Jay S. Jacobs

הרבה זמן רציתי לקרוא ביוגרפיה של טום וויטס. הבחור, אי אפשר להכחיש, מעניין. אלבומי  בלוז/ג’אז מצוינים בשנות השבעים, ואז מעבר חד לתיאטרליות אקצנטרית וקיצונית בשנות השמונים, ומשם לאוונגרד מקצין והולך לאורך השנים. הופעות חיות שחושפות דמות במה אקצנטרית ומשעשעת, ואגדות אורבניות רבות. הלכתי לאמזון וחיפשתי את הביוגרפיה עם הביקורות הכי טובות, ומיד הזמנתי אותה.

הספר, בגדול, כתוב לא רע. הוא אמנם מתחיל די מוקדם בלהתנצל על מחסור בעובדות, עקב זה שוויטס לא אוהב לדבר על חייו הפרטיים, אבל הוא עדיין נותן סקירה קצרה של הילדות, ויותר מעמיקה של חייו של וויטס הצעיר בשכונות המלוכלכות של דרום קליפורניה. הדגש כאן הוא לא סתם על חייו של וויטס, אלא על האלמנטים שהשפיעו על המוזיקה – העבודה שלו בפיצריה של נפוליאונה שהונצחה בשירים כמו Ghosts of Saturday Night ו-I Can’t Wait To Get Off Work, או ההיכרות עם צ’אק אי. וויס שגם הוא הוזכר בלא מעט שירים וקטעי קישור בהופעות. מ

הבחינה הזו אני מרוצה. אני לא מאד מתעניין בוויטס הבן-אדם הפרטי, היום-יומי. אני מעוניין בוויטס המוזיקאי, בבסיס שמאחורי השירים והדימוי הציבורי שלו, ואת זה ג’ייקובס מביא יפה. הוא עובר תקליט תקליט ונותן כמה מילים – לפעמים פסקה, לפעמים פחות – על כמעט כל שיר. בין לבין הוא מספר פרטים ביוגרפיים – החיים במלון טרופיקנה, מערכת היחסים עם ריקי לי ג’ונס, ושאר דברים שאפשר לצפות מביוגרפיה. הבעיה היא שהוא כל הזמן ניגש לנושאים הללו בהיסוס, כשהוא מתבסס על ראיונות חצי-מבודחים של וויטס, או שסותרים ראיונות קודמים. וויטס הוא לא דילן, אבל עדיין הוא לא מרואיין שאפשר לסמוך על כל מה שאומרים עליו.

אבל הבעיה הראשית של הספר היא הגישה הכללית של ג’ייקובס לוויטס, והיא גישה של הערצה בלתי מבוטלת. איכשהו וויטס שומר תמיד על העליונות המוסרית. ג’ייקובס מרמז כל הזמן על יחסים לא פשוטים ביניהם, והרבה כאב ותסכול – אבל איכשהו זה אף פעם לא אשמתו של וויטס, זה פשוט קורה.

בתחילת שנות ה-80 וויטס התחתן עם קתלין ברנן, שכתבה איתו הרבה מהמוזיקה והשפיעה משמעותית על הסגנון האמנותי שלו. דבר נוסף שהיא עשתה היא לנתק את וויטס מהחיים הקודמים שלו – גם מתרבות הברים, סיבובי ההופעות, חיי נווד המוזנח, אבל גם מהמוזיקאים שאיתם עבד. בונס האו היה המפיק המוזיקלי שלו משנת 74’ ועד 80’, החל מ-The Heart of Saturday Night ועד Heartattack & Vine. אחרי הנישואים של וויטס הם נפרדו כידידים, אבל ג’ייקובס מתאר – ומביא ראיונות רבים עם האו, המרואיין השכיח ביותר בספר – על כך שוויטס ממש ניתק כל מגע. אפילו כשהאו וויטס שניהם מעורבים בבחירת שירים לדיסק אוסף, וויטס מתקשר עם האו רק דרך המזכירה האישית שלו, ולא עונה לו לטלפונים ישירות.

אצל ביוגרף אחר, וויטס היה אולי זוכה כאן לביקורת, או לפחות לתיעוד ניטרלי של תופעת ניתוק העבר כדי להמשיך מוזיקלית לעתיד. אבל ג’ייקובס נראה שיוצא מגדרו להמנע מלהגיד משהו רע על וויטס. אפילו הציטוטים של האו מעבירים ביקורת מנומסת מאד. “הייתי מעדיף לריב עם טום עצמו בטלפון מאשר [שהמזכירה שלו] תתיחס אלי בנימוס ובכבוד הראוי, אתה מבין?” (עמ.192). ג’ייקובס עצמו דואג להביא את הציטוטים הללו, אבל עסוק עדיין בלהדגיש כמה נפלאה, אוונגרדית ומקדימה את זמנה היא המוזיקה של וויטס.

התחושה הסופית שלי מהספר היא חיובית, בגדול. אני מרגיש שלמדתי הרבה, גם אנקדוטלית, וגם הקשרים אישיים ותרבותיים למוזיקה. אבל תחושת החנפנות שמלווה את הספר – ובעיקר בפרקים האחרונים שדנים בתקליטיו של וויטס מהשנים 2002-2003 – גורמת לתחושה שאולי יש הרבה דברים מעניינים אחרים, כאנקדוטות או הקשרים תרבותיים, שלא נכנסו לספר מחמת זעמו של וויטס ועורכי דינו.