כהמשך לקיטורים שלי מאתמול, יובל דרור מדגיש עוד את הטשטוש הזה בין הגולשים ה-“אורגניים” של הרשתות החברתיות, לבין המפרסמים ואנשי השיווק שרואים בהן עבודה, לא חברה.

הבלבול הזה נמצא בכל מקום. בטקסט כמו זה של גל מור על הבלוגים של נרג, הוא מתחיל לנתח אותם בעיניים של גולש, או צרכן תוכן, ועושה מעבר פתאומי לשיקולים עסקיים – ה-bounce rate שלהם נמוך מדי, ה-SEO שלהם לא אופטימלי, ומגוון שיקולים שלאף אחד לא איכפת מהם חוץ ממנהלים ב-NRG ופרובלוגרים אחרים, בטח לא מי שקורא את הבלוגים.

בכתבה בגלובס שיובל דרור מביא, כותרת המשנה משקפת את הבלבול הזה טוב עוד יותר:

עם ירידה של 50% בטראפיק של טוויטר בישראל, לא בטוח ששירות המיקרו-בלוגינג הוא כלי פרסומי אפקטיבי. האם טוויטר עשוי להתאושש – או שמא הגולש הישראלי נאמן רק לפייסבוק?

אז על מי מדברת הכתבה? על המפרסם או על הגולש? כי פלטפורמת פרסום כושלת עדיין יכולה להיות פלטפורמת תוכן מצויינת לגולשים. אתר לייבג’ורנל שרד שנים רבות כמעט בלי פרסומות, כשחלק ניכר מההכנסות שלו מתבסס על חשבונות פרימיום בתשלום. גולשים ישראלים רבים היו נאמנים אליו, בלי שהוא יהיה כלי פרסומי אפקטיבי.

אז כל מטרת הפוסט הזה רק לחזק את ידיו של יובל דרור ולחזור על מילותיו:

מעניין ת’תחת שלי אם טוויטר הוא כלי פרסום אפקטיבי.[אפשר יהיה להספיד אותו] כאשר המשתמשים יפסיקו להשתמש בו ולא כאשר תנובה תגלה בתדהמה שהיא לא מצליחה למכור דרך טוויטר קוטג’ ארור.