ראיתי היום בחורה ברחוב, בת 20 לכל היותר, לובשת גופיה עם הדפס של מיקי מאוס. מיקי מאוס!

מה לה ולמיקי מאוס? מה הקשר בין בחורה בת 20 לעכבר בן 81, שלא הופיע בקולנוע כבר עשרות שנים, שמוצא את עצמו עושה חלטורות מטריקס במשחקי מחשב ומופיע, מעשה שוורצנגר, בקטעי ארכיון מעובדים בסרטים חדשים?

מיקי מאוס עדיין חי וקיים במודעות הציבורית. הוא עדיין מסמל לנו את חברת וולט דיסני כולה, שלא לומר את כלל התרבות האמריקאית. לאנשים מסוימים הוא סמל לתום וליושר. לאנשים אחרים הוא סימן לשטחיות של המחשבה האמריקאית, או לאימפריאליזם התרבותי שלה.

אבל מיהו המיקי הזה שהתברג לו כל-כך יפה למודעות שלנו? מה הקטע שלו? אני פשוט לא מצליח לבנות לי תמונה בראש של מי זה מיקי מאוס. את חבריו לגווארדיה הותיקה של הדמויות אני יכול לאפיין לא רע – לבאגס באני יש את החוצפנות ושביעות הרצון העצמית. לקרמיט יש את הנבעכיות החמודה, ואפילו לדונאלד דאק, הקולגה הצמודה של מיקי, יש איזו נרגנות חיננית. אבל מיקי? כלום! לוח חלק!

אולי האנמיות הזו היא שמאפשרת לו להיות כל-כך אוניברסלי. אפשר להשליך עליו כל מה שנרצה כי אין לו מספיק אופי משלו. זו טכניקה מקובלת באפיון גיבורים של ספרי ילדים ונוער, כך קראתי, כי זה מאפשר לקורא להכניס את עצמו לתפקיד הגיבור. בסרטים הראשונים אולי עוד היה לו איזה אופי, כמו שאפשר לראות בסרטון המקורי שם למעלה, אבל הוא פשוט עשה לעצמו ניתוח הסרת אופי ציבורי כדי לחיות לעד. אף אחד לא יכול לא לאהוב אותו, או לאסור על שידורו. הוא איבד את אופיו, אבל הפך להיות הלוגו הרשמי של החברה. מיקי מאוס מעדיף לעבוד מאחורי הקלעים, בצללים. צילו נח על כל דבר שיוצא מהאולפנים. מי יודע מה הוא יעשה הלאה.

The greatest trick the devil ever pulled was convincing the world that he didn’t exist

- The Usual Suspects

לפני כמה ימים קונן יובל דרור על השתתפותה של קורין אלאל בתוכנית האח הגדול VIP, תוכנית עליה הוא שופך קיתונות של בוז. בקרב קוראיו יש ערבוב של תגובות – מתומכות למתנגדות, ממנומסות לעוינות. אבל יש נקודה אחת שנראה לי  שפוספסה כחלק מהעליהום שם בגלוב, בין אם על התוכנית או על מגניה ומגיניה.

האח הגדול VIP היא תוכנית שונה, מהותית, מהאח הגדול הרגיל. לא בגלל הפורמט, אלא בדיוק בגלל המשתתפים שבה. לא, כמו שמגיבים טענו, כי היא מסירה את “אבק הכוכבים”  ומראה את המפורסמים במלוא טבעיותם, אלא בגלל שהיא מסירה מעל התוכנית את היומרה להיות “ריאליטי”.

תוכניות ריאליטי אינן תוכניות תיעודיות. הן לא מנסות להראות, מעשה אנתרופולוגים מתחילת המאה ה-20, את בני האדם בסביבתם הטבעית ובהתנהגותם האמיתית. הן לוקחות אנשים שאינן שחקנים מקצועיים ומציבות אותום בסיטואציות מתוכננות, מהונדסות. לא כל משפט מתוסרט מראש, אבל הסיטואציות מובנות, מכוונת. אנשים יודעים שהם משתתפים בתוכנית טלוויזיה, ויודעים שהם באו לבדר את הצופים, וההתנהגות שלהם בהתאם.

וכאן בדיוק נכנס ההבדל בין אנשים מן הישוב לבין יושבי הוילה באח הגדול VIP. המשתתפים החדשים כאן הם, ברובם, בדרנים. זמרים, דוגמנים, אנשי תקשורת, אנשים שמורגלים לעמוד מול קהל, לבדר, לבנות פרסונה ציבורית. לכן אפשר לראות את ההשתתפות שלהם בתוכנית הזו כמו כל הופעה אחרת. אין כאן את הטשטוש שמרתיע אנשים, בין הפרטי לציבורי. יש כאן הופעה. הופעה משותפת, מתמשכת ואולי גם מיותרת, אבל זו פשוט דרך אחרת לתת לאותם בדרנים וממלאי זמן מסך לעשות את מה שהם עושים בכל מקרה: מופיעים בטלוויזיה, כדי לבדר אותנו.

הבהרה: כותב שורות האלה לא בעצם טרח לראות את התוכנית. לא את המקורית ולא את ה-VIP. אבל אם אי אפשר לכתוב לחלוטין באוויר בבלוג שלך, אז איפה כן?

אני יושב לי בבית קפה שכונתי ובוהה – בין לבין נסיונות לכתוב לבלוג, או לכתוב את עבודות הסמינר שלי, או משהו – בערוץ הבישול שמרצד לו ברקע. אני אוהב תוכניות בישול – הן צבעוניות, מעניינות ומעוררות תיאבון. אמנם כשרואים אותן בחדר כושר זה קצת התגרות מיותרת, אבל עדיין נחמד.

לא כל שף טלוויזיוני הוא נחמד, ראוי לציין. הז’אנר לא חף משפים פלצניים, מתנשאים, מתחנחנים או משעממים. ויש לפעמים לז’אנר נטיה לנסות לפנות לעממיות ולחברותיות ע”י הזמנת “חברים” לאכול עם השף. המטרה כאן היא להציג את השף לא כמומחה מורם מעם, אלא כאיש חברה שמבשל בשביל החבר’ה, לא בשביל עצמו, או המסעדה שלו, או הצופים. דוגמא בולטת למלאכותיות של הנסיון הזה היא ישראל אהרוני, שתוכניות הבישול שלו הן בין המאוסות יותר שיצא לי לראות. אבל מה שבכלל גרם לי להבין את המיאוס שבז’אנר ה-“אצל אהרוני בסלון” היא תוכנית של שף בריטי בשם איינסלי האריוט, שיש לו תוכנית של בישול מהיר. איינסלי קצת מתלהב מעצמו ומהבישולים שלו יותר מדי, זה נכון, אבל אצלו ראיתי משהו שלא הבחנתי בו אצל תוכניות בישול אחרות, והיא הכרה בקיומם של אנשי ההפקה שמסביבו.

כשאנחנו רואים תוכנית בישול, לרוב אנחנו רואים רק את השף והמטבח, ואולי שף אורח. אין לנו הכרה בקיומו של הצלם, המפיק ושאר הפונקציונרים שמביאים את המצרכים, עורכים את המטבח, מציגים כתוביות ומנהלים את העסק. בתוכנית של האריוט שראיתי עכשיו הוא היה עסוק, בזמן הכנת קינוח כלשהו, בלהיות משועשע עד בלי די מהרעב הבולט על פניו של הצלם. הצלם הוא כבר לא ריהוט, פונקציה בהפקה, אלא בן-אדם שמלקק את שפתיו לנוכח הקרפ המגולגל שעל הצלחת.

התבדחות עם הצלם מול הקהל (או עם הקהל מול הצלם?) זה דבר אחד, אבל בזמן כתוביות הסיום של אותה תוכנית הם התעלו על עצמם. אם את אהרוני, בשלב הזה, היו מראים מתרווח על כורסא בסלון-מזויף עם חברים מזויפים על כוס יין, אז בתוכנית כאן הכתוביות לוו באנשי ההפקה – החל מאל, הצלם, וכלה בשאר האנשים שמסביב שמתכנסים סביב המטבח ונהנים מהתוצרים של התוכנית היומית. אני מצאתי בזה חן רב – fringe benefit של עבודה בתוכנית בישול והכרה בכך שעדיף שהאוכל יגיע לאנשים שעבדו בשבילו, ולא בשביל אורחים בתשלום. אני בטוח שיש אנשים שיראו בזה טעם לפגם – כמו פיזור השאריות לכלבים בסוף הארוחה – אבל אני לא הרגשתי שזה המצב. יכול להיות שאפילו ראו את האריוט יושב לאכול יחד עם שאר האנשים.

תוכניות בישול יכולות לנקוט בשני קולות. קול הגורמה, שף העל שמדגים טכניקות של מומחים, או הקול העממי שבא לתת פתרונות פשוטים. את שניהם אפשר לעשות טוב או רע, מתנשא או מתחסד. בהנתן מגיש טוב והפקה טובה, אני לרוב אעדיף את השני.