אחד מאבני היסוד של העתיד החזותי – של העתיד כמו שהוא אמור היה להיות, בראיית העבר, של ה-Retro-futurism, קראו לזה מה שתרצו, הוא הטלפון-וידאו. גם ה-Jet-pack, כמובן. אי אפשר לשכוח את הג’ט-פּאק שלעולם לא מגיע, אבל ללא ספק – גם הטלפון-וידאו. אחרי הכל, טלפונים עם מסך היינו לנו כבר לפני שנים, שמציגים את הטלפון אליו אנחנו מחייגים – כמה קשה זה יכול להיות להוסיף גם תמונה?

אבל זה לא קרה. טלפונים קווים שמרו על הניוון שלהם, ודווקא טלפונים סלולריים, שלא היו כל כך מרכזיים בתמונת עולם המד”בית הישנה, הפכו להיות נפוצים בכל מקום. וגם שם, לרגע, חשבנו שאולי החזון יתממש לו, אי-אז בראשית ימי הדור השלישי, כשכל ספקיות האינטרנט התהדרו בשיחות וידאו, והמכשירים התהדרו במצלמות קדמיות.

אבל גם שם ההבטחה לא התקיימה. באיכות המחורבנת של המצלמות התחרתה רק האיכות המחורבנת של הרשת הסלולרית, ושני טלפונים באותו חדר הראו רק גושים מפוקסלים ומקוטעים במקום שיחה.

אבל במקביל לכל האכזבות הללו בתחום הטלפוניה, במחשב לאט לאט נכנסו שיחות הועידה לשימוש נפוץ יותר ויותר. האיכות היתה גם גרועה בהתחלה, גם של המצלמות וגם של החיבור, אבל די מהר כבר היו לנו מצלמות רשת באיכות HD, ופס רחב, וסקייפ לכל בית. אבל איכשהו זה לא נכנס לאותה נישה תודעתית כמו הטלפון-וידאו שאליו ייחלנו. סקייפ היה משהו שאתה מתקין בשביל לדבר עם חברים בחו”ל, או עם הילדים בטיול-אחרי-הצבא, או בקונטקסט עסקי. או סייברסקס, כמובן. לא משהו יומיומי. לא משהו עתידני. סתם משהו שעושים.

אבל אז פתאום יוצא לי לראות כתבה כזו, מהיום בבוקר, על שילוב סקייפ בטלוויזיות. ופתאום הבנת י עד כמה המד”ב הזה נתקע לנו בראש ולא מרפה, וממש מפריע לנו לפעמים לנצל את הטכנולוגיות  באופן מירבי. הפתרון הזה פשוט ואינטואיטיבי. לוקחים את טכנולוגיית שיחות הוידאו שהוכחה כעובדת, משלבים אותה בטלוויזיה שגם ככה יש בסלון, וגמרנו! ואין סיבה שזה לא יעבוד, ברגע שזה יעבור את חבלי הלידה.

האובססיה על זה שהטלפון יעבוד כמו בקליפ של הסימפונס כאן למעלה, או להתעקש שנסתובב לכל מקום עם ג’ט-פאק, הוא זה שגורם לנו לחשוב כל הזמן שהעתיד עוד לא הגיע. זה נכון שהעתיד הזה שעליו חלמנו לא הגיע. אבל הוא לא העתיד שלנו. הוא העתיד של העבר, של הסימפסונס בשנות התשעים, שהיא בתורה נשענת על נוסטלגיה לג’טסונס של שנות השישים. אנחנו לא צריכים את  הרטרו-פיוצ’ריזם הזה, עד כמה שהוא אולי חינני ואסתטי. יש לנו מספיק עתיד סביבנו.

בפוסט האחרון שלי התייחסתי להבדל בין דיסק פיזי אותו אני קונה בחנות, לבין אותו תוכן בצורת קבצי MP3 על המחשב שלי, אותה כיניתי “צורה דיגיטלית”. שחר העיר לי בטוויטר שהבחירה שלי של מונחים היתה קצת מוטעית, והוא צודק. ה-MP3 הוא דיגיטלי בדיוק באותה המידה של ה-CD – שניהם קידודים דיגיטליים של אותות. ההבדל כאן הוא לא ברמת האנלוגיות, אלא בצורת האכסון.

הבעיה היא שאין לי מילה טובה לתאר את ההבדל הזה, בין דיסק פיזי לפורמט… אתם יודעים. כזה. דיגיטלי זה לא, כמו שאמרנו. וירטואלי זו גם מילה שעשו לה מתיחות מכל כיוון, כך שמילה שבמקור אמרה “אמיתי” הפכה להיות “לא אמיתי”. חוץ מזה שהמוזיקה לא וירטואלית, היא סתם על ההרדיסק שלי.

באנגלית יש מונחים להבין בין soft copy ו-hard copy, עותק של המסמך במחשב לעומת עותק מודפס. לא רק שזה פחות נפוץ בעולם המוזיקה, זה גם אף פעם לא חדר לעברית בצורה ראויה להערכה.

יש למישהו רעיון טוב יותר למונח מתאים? פסלתי כבר רבים וטובים ולא הצלחתי להגיע למסקנה.

על פי האפוקריפה של הקינדל, לג’ף בזוס מאמזון היה רגע הארה – רגע התפוח של ניוטון, כמאמר העורך שלי – כשהוא ישב לו על החוף וסיים את הספר שלו, וחשב לעצמו שלא משנה שהוא מנכ”ל של חנות מקוונת שמוכרת מיליון ספרים ביום, הוא עדיין צריך לקום וללכת הביתה בשביל להביא עוד ספר. כאן היחוד של הקינדל מהספרים האלקטרוניים¹ האחרים שהיו בשוק הרבה לפניו: הזמינות. היכולת לקנות ספר מהמכשיר עצמו, מיד. זו המהפכה כאן, לא העובדה שאפשר לקרוא בכל מקום, אלא שזה רוכב על הרשת הסלולרית שנמצאת בכל מקום², ומחבר אותך לחנות ספרים בכל רגע.

***

יצא לי לדבר עם חברה שהתחילה עכשיו לייבא ספרים אלקטרוניים פשוטים, בלי חיבור סלולרי או wifi. “למה צריך את החיבור הבלתי פוסק הזה?”, שאל אותי הבחור. “אנשים יקנו כמה ספרים ויעמיסו אותם על המכשיר בבית. גם ככה אנשים יושבים כל יום מול המחשב”. אני דווקא חושב שהוא  טועה, וחנויות ספרים יתפסו תאוצה רק כשיוכלו לרכב על גל הספונטניות של הקונים, שיושבים בים או בבית קפה ונגמר להם הספר, או שבדיוק מישהו אמר להם שהם חייבים לקרוא את החדש של דן בראון, או שסתם יש להם שעה לשרוף ברכבת. אני גם חושב שזה חלק גדול מההצלחה של האייפון: העובדה שאפשר לקנות מוזיקה או אפליקציה ישירות מהמכשיר והתחיל לשמוע/להשתמש מאפשרת למשתמש לקבל סיפוקים מידיים, ולחנות להרוויח מהחלטות רכישה ספונטניות. זו הסיבה שמיקרוסופט השיקה גם היא חנות אפליקציות עכשיו למכשירי ה-Windows Mobile, למרות שהיא פלטפורמת הפיתוח למכשירים ניידים הוותיקה ביותר בשוק. זו גם הסיבה שמסך צבעוני לספר אלקטרוני יהיה רעיון טוב, פשוט בשביל שאנשים יוכלו לראות את העטיפות בחנות בצבעים המקוריים. זה יקל על ההחלטה לקנות.

***

ברמה האישית, המעבר לחנות ספרים מקוונת במקום פיזית יהיה משמח ומצער כאחד. מגל אפס אני הולך לאיבוד בחנויות ספרים, ואני מאד אוהב את הריח והשקט של חנויות יד-שניה, קטנות וגדולות. אני גם אוהב את הספרים עצמם, הדפים, הכריכות.

מצד שני, אני גם אוהב דיסקים. ביליתי שעות בלעבור בין מדפים בדיסק סנטר והאוזן השלישית וסופר-זאוס ופיקדילי, והייתי יוצא עם ערימות קטנות של דיסקים כל פעם. אהבתי את העטיפות, והחוברות שמגיעות עם הדיסקים.

אבל רבאק, נמאס. נמאס ממאות דיסקים שמסתובבים בבית וצריך לזכור להחזיר אותם למקום וכל כמה חודשים לסדר אותם מחדש, ולגלות שעשרות דיסקים לא נמצאים בעטיפות שלהם. ונמאס מזה שאני צריך להעביר כל דיסק שאני קונה ל-MP3 מיד כשאני קונה אותו, כי אני שומע אותו בבית, ובאוטו, ובנגן, וזה הרבה יותר נוח כשהכל דיגיטלי. וכשהבנתי, יום אחד, שאני קונה דיסקים ומשאיר אותם בעטיפה ופשוט מוריד אותם מהאינטרנט – כי זה יותר מהיר ונוח מלהמיר אותם ל-MP3 – אז באותו יום הפסקתי לקנות דיסקים. עדיף כבר לקנות ב-MP3, כשאפשר.

אז גם בספרים, אני יכול לראות איך הנוחות והזמינות והמיידיות יהיו גורמים חזקים יותר מאשר החיבה לפורמט ולעטיפה. אם הספר האלקטרוני יהיה נוח מספיק וקריא מספיק, ויאפשר לי גישה מיידית מכל מקום, אז אני רואה איך אני עובר אליו בלי למצמץ.

אני לא מוכן למצוא את עצמי שוב, כמו היום, מסיים את הספר שלי ותקוע עוד שעה באוטובוס בלי מה לקרוא.

ניל גיימן, בספריו ובספרי הקומיקס, אוהב לבנות מציאות אלטרנטיבית שמתחבאת מאחורי הקלעים של החיים שלנו. בכל מקום אנחנו מלבישים על העולם את הציפיות שלנו ואת הנורמות שלנו, ולא רואים את הדברים שקורים בעומק – שדים ומפלצות, קסמים ונפלאות. בני אדם הולכים להם על רצפת זכוכית דקה, ומזדעזעים כשהיא נסדקת והמציאות צפה למעלה.

It means the world’s about as solid and as reliable as a layer of scum on the top of a well of black water that goes on forever, and there are things in the depths that I don’t even want to think about

     Rose, Sandman #16

גיימן לא באמת מדבר כאן על שדים ומפלצות. לא רק. כל החיים המודרניים שלנו, בחברה המערבית, בנויה שכבות על גבי שכבות, כשכל אחד מדחיק את השכבות שמתחת. אנחנו לא באמת רוצים לדעת לאיפה הולך החרא כשאנחנו מורידים את המים. אנחנו לא באמת רוצים לדעת איך דברים מגיעים למכולת. אנחנו מעלימים עין מהרבה דברים שמתחזקים את החברה המודרנית שלנו, את החשמל והכבישים, כי אם אנחנו נכיר בהם אנחנו נצטרך לוותר על הרבה מהנוחות שלנו.

טל גוטמן כתב היטב לאחרונה על תעשיית “יצרני התוכן”, ועל איך תעשיית הפרסום מרדדת לנו את התכנים. ויוסי גורביץ כתב גם הוא על מחירם הסמוי של הגאדג’טים, ועל זה שבשביל שאנחנו נוכל לקנות נגן מוזיקה חדש ב-200 שקל, צריכה להיות תעשיה שלמה על סף עבדות איפשהו בעולם השלישי.

אז הנה, שוב יצאתי סוציאליסט בעל כורחי.

אבל רגע, זה עוד לא נגמר.

כי בכל זאת אני לא לגמרי סוציאליסט. ואני מאמין שהעולם השלישי יוכל לצאת מהמצב הכלכלי שלו. ואני מאמין, באופטימיות אולי, שהעולם הראשון, המתועש, עובר מחזורים של נצלנות שבסופה מוסרניות. ובמקביל לניצול של כח האדם באסיה גם אסיה עצמה מתפתחת, ויום אחד כבר אי אפשר יהיה לנצל אותם בזול כמו שאי אפשר כבר לנצל את מזרח אירופה. ואז זה יעבור לאפריקה, אבל גם שם התהליך ימשיך. ואז יגיע היום (במהרה בימינו וכו’) שהחברה המתועשת סיימה לתעש את כל מה שהיה לתעש. ואז היא תעמוד בפני משבר.

לארה”ב זה קרה בסוף המאה ה-19, כשנגמרה לה היבשת. אומה שקמה על עקרון כיבוש הספר המשיכה מערבה עד שנגמר לה לאיפה, עברה משבר, ונאלצה להמציא את עצמה מחדש, ממעצמה חקלאית למעצמה טכנולוגית. ועוד הרבה דברים אחרים, כמובן.

ככה גם יקרה לעולם התעשייתי, כשמנוע הצמיחה יאבד את הדלק שלו. יתכן שהטכנולוגיה תאפשר לנו להתקדם למקום טוב יותר, נקי יותר. יתכן שלא. אבל החברה התעשייתית שלנו צריכה את העולם השלישי לא פחות משהיא צריכה פלדה ונפט. וכשאלה יגמרו, משהו יהיה חייב להשתנות.

שוב מתפרסם מחקר המראה הבדלים בין צעירים וזקנים. שוב אנשים נזעקים על פגיעה בערכי האיכות המקודשים. שוב אנשים מפרשים בצורה חסרת שחר את הממצאים.

הכותרת הסנסציונית בגיזמודו אתמול היא “האייפוד והנוער השמידו את המוזיקה”. יותר דרמטי מזה אי אפשר להיות. “המחקר” המצוטט – an informal test בלי ממש הקפדה על מתודולוגיה – משמיע לסטודנטים קטעי מוזיקה בסגנונות שונים, בצורות קידוד שונות. גם מוזיקה דיגיטלית לא מכווצת בכלל, גם MP3 במגוון איכויות, ודברים שביניהם.

התוצאות שכה החרידו את המרצה? יותר ויותר צעירים, לאורך שש השנים בהן נערך המחקר, העדיפו את המוזיקה שלהם בפורמט MP3, עם אובדן התדרים שמלווה את הקידוד. המסקנה המתבקשת? האייפודים הרסו את היכולת של הנוער להאזין למוזיקה באיכות טובה, והם הורגלו ל-mp3ים “מחורבנים”, כדברי המאמר. זה נוער זה? זה בררה.

אבל הבעיה כאן היא לא העדפה לאיכות נמוכה. ואני בכוונה הדגשתי את המילה איכות כאן כבר פעמיים. כי הטעות האמיתית של החוקר ושל גיזמודו היא לבלבל בין איכות לבין נאמנות למקור. איכות של מוזיקה היא תכונה סובייקטיבית. כן, גם האיכות הטכנית, לא רק המוזיקלית. אין ספק שמבחינת הנאמנות, ה-audio fidelity, קבצי ה-mp3 נופלים מהגרסאות הבלתי-מכווצות, בעלות ה-bitrate הגבוה. אבל נאמנות הצליל היא רק חלק ממכלול השיקולים שנקרא איכות, למרות שהוא לרוב מוחלף איתו. גם הזמינות היא פרמטר טכני של הקידוד. גם גודל הקובץ, וזמן ההורדה שלו, והמחיר. ומכלול השיקולים הזה גרם לכך שפורמט MP3 יהיה הפורמט הדומיננטי – כי הנאמנות של הצליל היתה טובה מספיק כדי לא להפוך לגורם מכשיל, ושאר הפרמטרים התכנסו לכדי הפורמט המועדף. ומכיוון שנאמנות הצליל באה יד ביד עם הפרמטרים האחרים – אין לי אפשרות לשחק איתם, לקבל נאמנות צליל גבוהה עם קבצים קטנים, למשל – אז אנשים למדו לקשר בין איכות, כלומר סך ההנאה שלהם מהמוצר, לבין האיכות ה-MP3ית. כי הרי לזה הם רגילים, וכל דבר אחר, כמו נאמנות צליל גבוהה, חורג מאיך שהם רגילים לצרוך את המוזיקה שלהם. העובדה שנאמנות הצליל גבוהה יותר לא הופכת את האיכות לגבוהה יותר – מערך השיקולים הוא לא לינארי. כמו שאוויר רווי-חמצן לא בהכרח טוב יותר לגוף מאשר אוויר עם אחוז חמצן רגיל.

אני לא בא לטעון לרגע שעם קבלתם של ההמונים את נאמנות הצליל של ה-MP3, היא עכשיו נאמנות הצליל הנכונה, הטובה או העדיפה. היא פשוט הסטנדרטית, השלטת, הנפוצה. אנשים שמעדיפים נאמנות צליל גבוהה יותר הם עכשיו connoiseurs, אניני-שמע. תמיד יש אנשים שהטעם שלהם –בין אם באוכל, בטלוויזיה או בספרות – הוא שונה, או מעודן יותר, מאשר המיינסטרים. זה לא מפתיע אף אחד. השאלה היא למה אנשים מתפלאים שיש הבדלה כזו גם בפרמטר טכני כמו נאמנות הצליל.