יפתח הזכיר לי היום את סימן האירוניה, אחד מסימני הפיסוק המלבבים עליהם כתבתי בעבר, חלק מסט של סימני פיסוק אקספרימנטליים שניסו לצוף לתוך התודעה הציבורית מאז סוף המאה ה-19, וכולל סימנים גם להבעת ספק, התמרמרות או הסכמה.

למה הם לא תפסו? מאותה סיבה, אני חושב, שאנשים לא אוהבים שמסבירים להם בדיחות. אחד העקרונות החשובים בכתיבה יצירתית הוא המימזיס – אל תגיד לקורא מה הוא צריך להרגיש, אלא תשתמש בתיאורים וכלים לשוניים כדי להעביר לו את התחושה שאתה רוצה להעביר. Show, don’t tell.

באותה מידה, סימני הפיסוק הללו נתפסו כדיאגסיס – הסבר לקוראים על מה הם אמורים להבין, בלי להשתמש בשפה עצמה כדי להעביר את זה. רק פרוזה עצלנית במיוחד תדרש לסימנים הללו, וחבל לעודד את העצלנות הזו. ובכתיבה אחרת? אקדמית, עיתונאית? שם אנחנו פחות נדרשים לסימנים הללוט פשוט כי הם באים לתאר תחושות, ולא אירועים.

“אבל אבנר”, זעק אלי יפתח בהתרגשות, בעודו מטיל ספק בטיעוני, “מה בנוגע למסנג’רים למיניהם והסמיילים שלהם? ואנשים שבכל זאת כן מסבירים את הבדיחות שלהם?” שאל בהתנצחות¹. ואני חייב להודות שיש משהו בדבריו.

עם כל המבכים על מותה של המילה הכתובה, היא זוכה לתפוצה חסרת היקף בעשור האחרון – הרבה יותר מאשר בתקופה שלפני התקשורת הקולית והחזותית. אנשים כותבים יותר מכתבים, מסרים במסנג’ר, פוסטים בבלוג והודעות טקסט מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה. אמנם אלו אינם יצירות אמנות, אבל זו בדיוק הנקודה – הם אינם יצירות אמנות. הם לא מחויבים למימזיס ולפרוזה אלגנטית. הם אמצעי תקשורת יומיומית שמנסים להעביר את המסר שלהם בצורה היעילה והאופטימלית, במגבלות התפיסה והשפה. לכן קמו האמוטיקונים, והקיצורים, וה-LOL בסוף כל משפט, בין אם מצחיק או לא. כי אנשים לא רוצים להעביר אירוניה, או זעם, או הסכמה באופן סובטילי ומספק – הם רוצים פשוט להעביר את הסנטימנטים. ולכן, כמאמר יפתח (והפעם המילים הן באמת שלו) “המסומן זקוק למסמן, אבל המסמן הזה לא תפס”.

ולכן צריך להעלות את המודעות לסימן האירוניה ולאחיו. וצריך שיותר פונטים יציגו אותם, ושיותר מקלדות יתמכו בהם, ושיותר אנשים, מעל הכל, יבינו אותם. הצורך קיים. הבו את ה- לעם.

1. טכנית, אני לא באמת יודע אם ככה הוא שאל או זעק, כי דיברנו במסנג’ר².
2. טכנית, אלה לא ממש המילים שהוא השתמש בהן במסנג’ר, כי שכתבתי אותו כדי שיתאים לסגנון הפרוזה האידיוסינקרטי שלי. אבל זה בסדר, כי לא מדובר כאן ביפתח האמיתי, אלא ביפתח, הדמות הפיקטיבית בבלוג שלי.

בשנים האחרונות, כפי שציינתי בעבר, אני מתרשם משלטי החוצות של דפי זהב ומשחקי הטיפוגרפיה שלהם. מסתבר שאני לא היחיד שהתרשם, עד כדי כך שבזק החליטו לצאת בקמפיין פרסומי לשירות 144 באינטרנט עם סדרת שלטים שדומים בצורה מחשידה לפרסומות של דפי זהב. לא הצלחתי לצלם תמונות ממש טובות שלהם, ובאתר עצמו הם לא מתגאים בקמפיין כמו שבדפי זהב מתגאים בו, אבל הנה כמה דוגמאות:

אפשר לראות את חוסר ההשקעה היחסי כאן. כן, הפונט במרכז השלט קשור לתוכן, והרקע גם: פרחים או מחצלת-סושי. אבל בעוד בדפי זהב ניסו לשחק עם מגבלות הקונצפט והמדיום, כאן הדגש הוא על הלוגו של השירות בצורה שמקשה על ההבנה. לוקח זמן להבין מה בכלל הרקע אמור להיות. במקרה אחר זה אפילו יותר בולט:

רמזור נכנס לי באמצע התמונה, ולקח לי הרבה זמן להבין מה בכלל אמור להיות הקונצפט כאן. אני מניח שהכוונה היא שאפשר לחפש גם אנשים ולא רק בתי עסק, אבל זה הולך לאיבוד במטאפורה המטושטשת שלהם. ההעתקה של הרעיון מדפי זהב הופכת להיות לרועץ ברגע שהם לא באמת משתמשים במשחקים הטיפוגרפיים האלה כדי ליצור דיאלוג בין התוכן לבין הצורה.

בקיצור, אני מושך כתפי באכזבה ומחכה לגל הבא של שלטי דפי זהב שישטוף את עירנו ויהפכו את הפירסום הציבורי לתחום קצת פחות נתעב ומיותר.

אין ספק שאחת התופעות היותר מאפיינות את העידן המודרני היא קיטורים טרחניים על כמה טוב היה פעם, לפני שהכל השתנה. אני חושב שזו תופעה מודרנית פשוט בגלל שקצב השינוי החברתי נהיה מואץ הרבה יותר במאה האחרונה, ויש הרבה יותר שינויים להתלונן עליהם מאשר בעבר.

אחד הנושאים הפופולריים ביותר בז’אנר ה”כשאנחנו היינו צעירים” הוא הקריאה. הנוער כבר לא קורא. הנוער כבר לא כותב. אני לא מתכוון להתווכח עם הטענה שקוראים פחות ספרים בימינו – יש הרבה יותר אלטרנטיבות היום מאשר לפני חמישים שנה – אבל אני לא מדבר כרגע על ספרות, אלא על כתיבה וקריאה בכלל. עם כל הכבוד לתיזת האינטרנט המטמטם, כמות הטקסט הכתוב שהדור שלי וצעירים ממני יוצרים וצורכים – באימיילים, SMSים, הודעות בבלוגים וסטטוסים בפייסבוק – הוא עצום, וללא ספק גדול יותר מאשר של דור אחד לפנינו, דור שכבר זנח את הספרים לטובת הטלוויזיה ושעדיין לא זנח את הטלוויזיה לטובת תגובות ב-YouTube. זה אולי לא שייקספיר, אבל זו תקשורת כתובה לכל דבר.

תקשורת כתובה, כמו שכל מי שבילה זמן בפורומים גילה, היא מוגבלת. קל מאד לאבד ניואנסים. קל מאד להעליב מישהו. חסרות אינטונציות ושפת גוף. במקום זה, אנחנו מנסים לפצות באמוטיקונים וקיצורים. אבל למה להמציא את הגלגל כשאפשר להשתמש במגוון סימני פיסוק נידחים שכבר הומצאו בשבילנו, הרבה לפני היות האינטרנט? רובם לא קיימים בטלפונים סלולריים, אז SMSים יצאו מהמשחק, אבל עדיין, חשוב לי לעדכן אתכם בחלקים הנידחים יותר של עולם הפיסוק:

• סימן תמיהה (Interrobang):

העולם בו אנחנו חיים הוא עולם מפתיע. טכנולוגיות חדשות מבליחות להן חדשות לבקרים, והתנהגותם של רבים מעוררת בנו תמיהה. לאור זאת, ראוי שהפיסוק שלנו יאפשר לנו להביע את רגש התמיהה בצורה פשוטה. לשם זאת נולד לו סימן התמיהה, בעל השם האנגלי הדרמטי ביותר Interrobang. הוא הומצא בתחילת שנות ה-60 ע”י פרסומאי, הוא בא להחליף את רצף סימני הקריאה והשאלה שמלווים הפתעה: “הוא כתב פוסט שלם על סימני פיסוק?!”.
היום, ממרום שנותי, אני מקונן על כך שלא הכרתי את הסימן בצעירותי, כי אם כן – הייתי בוחר ב-interrobang בתור הכינוי הקבוע שלי ברחבי האינטרנט.

•  סימן אירוניה (Irony mark):

איך שרד דור ה-X עד היום בלי זה? התשובה היא, כמובן, שאנשים שרוצים לנקוט באירוניה לרוב לא ממש מעוניינים להדגיש את הנקודה – אחרת איך אפשר להתייחס בציניות לאלה שלא הבינו את האירוניה שלך?

בכל מקרה, סימן האירוניה ותיק בהרבה מסימן התמיהה – הוא הוצע לשימוש בצרפת בסוף המאה ה-19, וזכה לפופולריות מוגבלת בספרים וכתבי עת אמנותיים במיוחד. הוא בתורו ממשיך את דרכו של סימן דומה מימי הביניים המאוחרים, שנועד לסמן שאלות רטוריות.

•  סימן העמימות (Ambiguity mark):

אין הרבה הצדקה לסימן הזה, בינינו. רוב הזמן עמימות נוצרת בטעות, לא בכוונה, ואם היא בכוונה זה קצת בטעם רע להדגיש את זה. אבל מה שיפה בסימן הזה הוא שהוא נבחר בגלל העמימות שלו – אפשר, ברמות טשטוש שונות, לקרוא אותו כספרות 8, 7, 6, 3 או 0.

• מרכאות משולשות  (Angle Quotes): « »

הסימנים הללו לא כל-כך נדירים או יוצאי דופן. האמת היא שאפילו אין להם שימוש רשמי באנגלית. בשפות אחרות, כמו צרפתית למשל, הם משמשים כמרכאות להבאת ציטוטים. זה הוביל דוברי אנגלית רבים לנצל את אותם כאמצעי גראפי, בתור חץ או bullet ברשימה. ובהינתן שהאינטרנט היא הרשת שהיא, מיד יקומו אנשים וימחו על השימוש לרעה בסימנים הללו.

מה שעוד מלבב במרכאות הללו – כמו גם בגרסאות הלא-כפולות שלהן – זה שאנשים אהבו אותן מספיק כדי לפתוח להם אתר. ולא סתם אתר – ארבעה אתרים, כל אחד בדומיין משלו, כל אחד מוקדש לאחד הסימנים.  זה די נפלא בעיני.

אפשר להרחיב עוד את היריעה כאן על ההבדלים בין הלוכסן (/) לסולידוס (⁄), או למה כיוון אחד נחשב slash והשני הוא דווקא ה-backslash, ועוד לא התחלתי על ההבדלים בין hyphen ל-em-dash ל-en-dash ולסימן מינוס (תווים שונים ביוניקוד!) אבל באמת שלא יצא מזה שום דבר חוץ ממני מקציף מהפה ואתם תוהים מה לעזאזל קורה כאן. אז נעצור כן, ואם יש לכם עוד סימני פיסוק תמוהים, אם אפשר לא כאלה שמופיעים בקטגורית “punctuation” של ויקיפדיה, אני אשמח לקבל עוד עדכונים מכם.