במסגרת השטף הבלתי פוסק של סיכומי סוף שנה שממלא כל חלקה טובה ורעה בחודש דצמבר, המגזין של הניו-יורק טיימס פרסם לפני שבוע כתבה קצרה – קצרצרה, אפילו – ולא מאד מורכבת, שבכל זאת הפתיעה אותי, ועוררה בי תגובה חזקה מציפיתי.

הכתבה – LastTweet# – היא ריכוז של שמונה ציוצים בטוויטר, בעיקר של סלבריטאים, שמתו זמן קצר לאחר העדכון. חלק מהעדכונים מודעים למצבם – כמו זמרת הפאנק פולי סטיירין שגססה מסרטן, או העיתונאי טים הת’רינגטון שדיווח מלוב תחת אש חיה של חייליו של קדאפי. רובם היו ציוצים תמימים, יום-יומיים לחלוטין, של אנשים שלא יודעים שזה יהיה הדבר הבנאלי האחרון שהם ישדרו לעולם. הסקסופוניסט קלרנס קלמונס התלהב מסיום העונה של American Idol. אליזבת’ טיילור קישרה לראיון שערכה עם קים קרדשיאן. הקומיקאי פטריס או’ניל קיטר על AT&T, מפעילת הסלולר שלו. סתם ציוץ של חול.

אבל מה יוצא דופן כאן? למה הכתבה הזו תפסה אותי כל-כך? אני חושב שיש כאן שני עניינים שקשורים ספציפית לטוויטר, דומים אבל נפרדים. הראשון הוא שטוויטר הוא עדיין מדיום מאד צעיר. לא רק שהוא קיים מעט זמן, גם הקהל שלו נוטה להיות צעיר יחסית, אם כי זה כבר הרבה פחות נכון מבעבר. לכן זה מוזר לחשוב על זה שמשתמשי טוויטר יכולים למות. אנחנו לא נופתע לקרוא את המכתב האחרון שכתב אדם לפני מותו. גם לא לראות תמונות אחרונות שלו, או את הראיון האחרון שנתן לטלוויזיה יומיים לפני שמצא את מותו. אבל ציוץ? עדכון סטטוס בפייסבוק? עוד לא מתיישב טוב. התחושה הזו תיעלם, כנראה, ברגע שטוויטר ישתלב לו טוב טוב בהלכות החיים שלנו. אבל בינתיים, זה פשוט מוזר לחשוב על זה.

הדבר השני הוא קצת יותר ספציפי לטוויטר, עוד יותר מאשר בפייסבוק אפילו. הסיבה כאן היא האופי של טוויטר כאזור של הווה מתמשך, כפי ששחר כתב כאן. סביבה שבה אין עבר ואין עתיד. יש רק את הציוץ ואת השיחה, אבל הזכרון מתפוגג ושום דבר שקרה לפני יותר משבועיים לא קיים יותר. בסביבה כזו, עוד יותר קשה להסתכל על טוויט ולמקם אותו בצורה כ”כ חזקה בזמן, במהות של המצייץ. זה הציוץ האחרון של אותו אדם. לא יהיו עוד. הוא Fixed point in time באופן שהציוצים הרגילים אף פעם לא יכולים להיות. אבל אפילו את זה הוא לא יכול להיות כמו שצריך, כמו שאפשר לראות מהטוויטר של הראפר Heavy D, שנמחק זמן קצר לאחר מותו, כנראה על ידי חברים או קרובי משפחה. מנגנון הריטוויט “החדש” של טוויטר (כבר לא כזה חדש, אבל הכל יחסי, לא?) לא יוצר ציוץ חדש אצל המרטווט, אלא רק הפניה לציוץ המקורי. כשהחשבון המקורי נמחק, כך גם כל הריטוויטים שלו. אם כולם היו עובדים עם המנגנון הזה, אז הרבה מהנוכחות של Heavy D בטוויטר היתה נעלמת, רטרואקטיבית, כשרק התגובות אליו נשארות, תלויות באוויר, דיאלוגים לאדם אחד. אבל לא כולם עובדים עם מנגנון הריטוויט המובנה, שלא מאפשר להוסיף הערות משלך לציוץ, או שסתם עובדים עם תוכנות ישנות, ולכן יש לנו עוד שאריות של אותו ציוץ, שמקבעות אותו בזמן. בניגוד לתכנונים של טוויטר.

כחלק מההתעסקויות הבלתי פוסקות סביב גוגל פלוס, הרשת החברתית החדשה של גוגל, ממשיך שחר לנתח את ההבדלים בינה לבין רשתות אחרות שלנו, והבעיות החברתיות שהן טובות יותר או פחות בלפתור. בדיון סביב הפוסט בגוגל פלוס העלה אלי הטענה שטוויטר מתאימה יותר לספר בדיחות גלעד שליט/שואה בגלל אופי הקהילה שהתפתח בטוויטר בישראל. אבל לדעתי (כסטודנט STS ממושמע), אי אפשר להתעלם מההשפעה של המבנה הטכנולוגי של טוויטר על אופי הקהילה שהתפתחה בו. כמו ששחר כותב בפוסט שלו, הכל זה משחק של זהויות.

בכנס בדיון האחרון, של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, העברתי הרצאה על ז’אנר הסייברפאנק, שהיה אחד ההשפעות על התפתחות האינטרנט המוקדם, ועל השינויים שעברו על תרבות הרשת מאז. אחת הנקודות הבולטות היא משחק הזהויות, שאפיין כ”כ את הרשת בימיה המוקדמים, ותופס היום מקום קטן בהרבה בהתנהלות החברתית. אם פעם יכולנו בקלות ליצור לעצמנו זהות, קבועה או אד-הוקית, בהתהנהלות ברשת, אז היום אנחנו סוחבים אחרינו מטען הרבה יותר משמעותי של זהות. אפשר למצוא אותנו בחיפושים בגוגל. אפשר לראות את הקשרים החברתיים שלנו בפייסבוק, ולדעת עלינו הרבה מבלוגים, פורומים ורשתות חברתיות אחרות. הזהות שלנו באינטרנט הרבה יותר מוצקה ומחייבת.

אז טוויטר הוא עדיין תוצר של המאה ה-21 ו-Web 2.0, ולא של אנונימיות ה-MUDים וה-IRC. אנשים לרוב מציינים את השם המלא שלהם בטוויטר, שמים תמונה אמיתית. ויש אפילו טוויט-אפים ומפגשים אחרים בין המשתתפים. אבל עדיין, בניגוד לפייסבוק למשל, הזהות שלנו בטוויטר בנויה הרבה יותר על המילים שלנו, על כושר הביטוי ב-140 תווים אחר 140 תווים, באופן שמזכיר את העבר. זה נכון, אין כאן אנונימיות אמיתית. אבל העובדה שאנשים צריכים אקטיבית לחפש אותך ולמצוא אותך ולעקוב אחריך בשביל לשמוע מה אתה אומר יוצר תחושה (מזויפת, אמנם) של אינטימיות, של פרטיות, ושל רשות להתנהג בחופשיות ללא השלכות. גם העובדה שקשרים בטוויטר הם חד כיווניים מאפשרת לנו לנו להתנהג באופן חופשי יותר, בלי לחשוש מלסכן קשרים. לא אהבת? תאנפל. זה לא ישפיע על החברות בינינו בפייסבוק, שאמורה לשקף קשר “אמיתי” כלשהו.

זו הסיבה, לדעתי, שאני ארגיש יותר בנוח לספר בדיחת שואה בטוויטר מאשר בפייסבוק. כי בטוויטר אני “אבנר, שמספר בדיחות”, ואולי אני אצור חשבון טוויטר אחר ל-“אבנר, שמקשר לינקים טכנים למתכנתים”, כמו שעשיתי פעם (ונטשתי). אבל בפייסבוק, ובגוגל פלוס, אני “אבנר”, על כל זהויותי. וכאן נכנסת התוכנית המסתורית של שחר לפעולה, אבל בשביל זה נחכה לפוסט הבא שלו.

קורא מסור הפנה אותי לפוסט בחורים ברשת המכיל אינפוגרפיקות מפורטות יחסית לגבי ההבדלים בין פייסבוק לטוויטר. אני לא יודע אם זה משהו אינהרנטי בפייסבוק, אבל איכשהו יוצא שחצי מהתלונות שלי על אינפוגרפיקות קשורות לנתונים על פייסבוק. לא ברור לי למה. אבל האינפוגרפיקה הזו זעקה לי – ולקורא – החל מהנתון הראשון שקופץ לעין. אז תעיינו באינפוגרפיקה הממש ממש ארוכה הזו, ותראו אם תוכלו לזהות את הנקודות שחרו לי במיוחד כאן.

1. טבעת ללא טבעת

הדבר הראשון שקפץ לי לעין הוא שהנתונים של שני השירותים מסודרים בגרף טבעת, או גרף דונאט. גרף טבעת דומה מאד לעוגה, חוץ מהחור באמצע. ההנחה המובלעת של מי שרואה את הגרף היא שמדובר על מכלול – במקרה הזה מס’ המשתמשים בשירות, על פי התווית בצד שמאל למעלה – ופילוח של המכלול הזה על פי נתונים שונים. אבל כבר הנתון הראשון, העליון ביותר שובר את זה. “88% מהאנשים מודעים לפייסבוק”. רגע, מדובר כאן ב-88% מתוך 500 מיליון משתמשי פייסבוק? לא, ברור שלא. 88% מאוכלוסיית העולם? נראה לי נתון קצת גבוה. הגרף לא מציין מקור ספציפי לנתון הזה, אלא רשימת מקורות כללית, אבל סעיף קטן מצד שמאל למעלה מרמז שהנתון מתייחס לאוכלוסיית ארה”ב בלבד. אוקיי. לגיטימי, אבל מבלבל.

אבל אז אנחנו ממשיכים לנתון הבא בכיוון השעון, שאומר ש-41% נכנסים לפייסבוק כל יום. כאן חזרנו ל-500 מיליון משתמשי פייסבוק, נכון? לא ל-41% מאוכלוסיית ארה”ב. אז אם הנתונים הללו לא קשורים, ולא נמצאים בהשוואה, למה הם חלק מאותו גרף? למה אני צריך לצאת עם מסקנה אינטואיטיבית שיש פי שניים אנשים שמודעים לפייסבוק מאשר שנכנסים אל השירות כל יום?

הבעיה היא שאין לנו כאן גרף טבעת בכלל. יש לנו סדרה של Stacked Bar Graphs, שכל אחד מספר סיפור אחר. באופן טבעי, הייתי מצפה שגרפים שלא קשורים אחד לשני יעמדו בנפרד, ולא יוצמדו כחלק ממכלול אחד. אבל יש כאן תעדוף של ה-style על פני ה-substance, ובשביל הטבעת הכחלחלה והיפה, החבר’ה ב-Digital Surgeons גורמים לנו לראות יחס של השוואה בין הגרפים השונים – מה שמוביל אותנו לבעיה השניה.

2. השוואה ללא השוואה

כל האינפוגרפיקה הזו נועדה להשוות בין נתונים של פייסבוק ושל טוויטר. איך אני יודע את זה? ובכן, הכותרת היא Facebook vs. Twitter, מה שאמור לרמז. אבל בעוד אני עסוק בלהתגבר על המסקנה האינסטינקטיבית ש-70% מהאוכלוסיית ארה”ב גרה מחוץ לארה”ב, אני פתאום שם לב שבשום שלב לא ראיתי נתונים של טוויטר בטבעת הזו.

בשביל לראות נתונים של טוויטר, אני צריך לגלול למטה פיקסלים רבים רבים, עד הטבעת השניה, המקבילה, עם הנתונים של טוויטר. באתר המקורי, כל טבעת, בנפרד, גדולה במעט מרזולוציית המסך שלי, ואני צריך לגלול בשביל לראות אותה יחד עם קצת כותרת.

המשמעות היא שאין לי שום יתרון השוואותי בגרפיקה. במקום לבנות גרפים שמציבים את פייסבוק ואת טוויטר אחד ליד השני, אני צריך לדפדף ולזכור נתונים בין PgDn אחד למשנהו. המצב כל כך מטופש שבכתבה בחורים ברשת הם היו צריכים לתת תקציר מילולי של מסקנות האינפוגרפיקה – היפוך מוחלט של כל ההצדקה לקיומה של האינפוגרפיקה מלכתחילה.

* * *

אז מה יש לנו כאן? בחירה בסוג גרף מבלבל שלא תורם להעביר מידע. ערבוב בין נתונים נפרדים על אותה סקאלה. פריסה על העמוד שמנטרלת את המטרה המוצהרת של האינפוגרפיקה. וגם, last but not least, בחירה במנעד צבעים עדין כל כך שבקושי מרגישים בהבדלים בין הפרמטרים השונים.

אבל מה? הוא יפה. לפחות הוא יפה, לא?

שיחה שהתגלגלה בטוויטר גרמה לי לחשוב על האופן שבו המרחב החברתי הזה משמש לדיאלוגים מצד אחד, ולשימושים מסחריים מצד שני, ונקודות החפיפה העדינות בין השניים.

הדיון התחיל ממקרה של חברת הלבשה תחתונה, בוניטה דה מאס, המפעילה חשבון טוויטר פעיל. בניגוד למפרסמים רבים בטוויטר, הטקטיקה שלהם היא לא להפציץ בלינקים ופרסומות לכל מי שמזכיר את המילה “חזייה”, אלא לנהל דיאלוגים אמיתיים, שיחתיים, עם אנשים שמזכירים את אותם תחומי עניין: חזיה, מחשוף, תחתונים, וכיו”ב. השיחות אולי מרגישות טיפה מאולצות לפעמים, אבל הן לא זבל שיווקי שנשלח ונשכח, אלא מאמץ אמיתי של מפעילי החשבון להעלות את המותג למודעות על ידי יצירת דיאלוג עם הקהל – גם אם הקהל, פעמים רבות, אינו ממש רלבנטי למוצרים.

השאלה היא מה באמת המשמעות של הדיאלוג הזה, ועד כמה אני, כמשתמש בטוויטר לצרכי שיחה, מרגיש בנוח עם דיאלוגים כאלה שבצד השני שלהם עומד גוף עסקי, ולא אדם פרטי. אני אתחיל עם האני מאמין המאולתר שלי בנושא, כפי שכבר כתבתי בטוויטר: אני מאמין ששיחה בטוויטר דומה לשיחה בפארק ציבורי: אין לי ציפיות לפרטיות, אבל אני גם לא רוצה שאנשים יתיישבו לידי, יקשיבו לשיחה וינסו למכור לי משהו. אין לי בעיה עם אנשים שמצטרפים לשיחה. אין לי אפילו בעיה עם מישהו שמצטרף ומציע שירות או מוצר בתשלום, אם הוא רלבנטי לשיחה. לדוגמא, אם אמרתי לחברי לשיחה “אני מחפש לקנות הרדיסק חיצוני חדש”, אין לי בעיה לקבל תגובה של “אני מוכר, בוא לאתר, מומלץ”. זו פניה מסחרית רלבנטית ועניינית. מאד מפריעות לי תגובות אוטומטיות, שמתלבשות על מילות מפתח ומגיבות להן, כמו שאם אמרתי “המחשב שלי עושה לי בעיות לאחרונה”, אקבל תגובות של “מבצע על מחשבים חדשים ומוצרים נלווים”, פניה אוטומטית ולא שיחתית, שמבחינתי היא ספאם לכל דבר.

עכשיו, ברור שהמקרה הנ”ל לא בדיוק נופל להגדרת הספאם שלי. וגם לא להגדרה הראשונה, של שיווק שיחתי/חברתי, שהרי חברת החזיות לא ניסתה בכלל למכור לי משהו, אלא רק להציף את המותג שלה. ההצעה של אור בטוויטר היא שהדבר מקביל למישהו שמתיישב לידך ומצטרף לשיחה, רק שהוא לובש חולצה עם לוגו של חברה. השיחה היא טבעית, “אורגנית”, אבל היא מלווה בפרסומת עדינה. אני חושב שההסבר לא לגמרי תופס את חוסר הנוחות שלי מהסיטואציה. בניגוד לאנלוגיה של אור, אין כאן בן שיחה אמיתי שפשוט לובש חולצה עם לוגו – יש כאן רק חולצה עם לוגו, בלי פנים או קיום חוץ מהפרסומת. אני בעצם מוצא את עצמי מנהל שיחה בין-אישית עם ישות לא אנושית, עם חברה, עם תאגיד. גם אם נעזוב את הבעיות העקרוניות/פילוסופיות עם זה, יש כאן גם בעיות פרקטיות ברמת הפרסום/ספאם. כרגע השיחה נעימה ומתנהלת על פסים אישיים, אבל האם מתישהו החשבון הזה יעשה bait and switch, ויתחיל לפרסם מוצרים ומבצעים? הוא הרי חשבון של חנות, אין לי סיבה להניח שזה לא יקרה. זו חלק מהמהות של החשבון.

אחת הטקטיקות הנלוזות של חברות פרסום באינטרנט היא יצירה של חשבונות משתמש פיקטיביים בפורומים, השקעה של ימים ושבועות בבניית נוכחות וזהות וירטואלית, ואז שימוש בהון החברתי שנבנה כדי לפרסם המלצות ופרסומות. האם מה שקורה כאן לא דומה? האם הדיעות, השיחות, כל הפרסונה שנבנית בפועל על ידי החשבון הזה מייצגות אדם אמיתי, או רק ישות פיקטיבית שנועדה להגיע למצב שאנשים יקשיבו להמלצות שלו? אני לא בא לייחס כאן זדון למפעילי החשבון – הם פועלים לחלוטין בגלוי, ואני לא חושב שיש ערמומיות באסטרטגיה שלהם – אבל הם יצרו כאן מעין שעטנז בין אדם לתאגיד, שמצריך מחשבה על דרכי התקשורת הנאותים.

יש כל מיני מודלים להכנסות באינטרנט. פרסומות, כמובן, שכולם מכירים. ואתרים במנוי חודשי. יש את אתרי המיקרותשלומים שאף פעם לא הצליחו להמריא יותר מדי, ואתרי Freemium – קבל שירות בסיסי בחינם ושירות מתקדם בתשלום, שנחשב למודל האופטימלי בעיני אנשים רבים.

אבל יש עוד מודל שתופס לו תאוצה, וריאנט על ה-freemium, ואני אישית די מרוצה ממנו. אני החלטתי לקרוא לו מודל רובין הוד. לוקחים מהעשירים. לעניים משאירים בחינם.

טוויטר הודיעו לפני כמה חודשים שהם מתכננים לקחת כסף מחברות ומותגים שיקימו חשבון טוויטר וינהלו באמצעותו תקשורת עם הלקוחות. הם ישלמו בעבור חשבון מאומת ובעבור שירותים מתקדמים יותר, כמו התרעות כשמדברים על המותג שלהם או סטטיסטיקות על המשתמשים שעוקבים אחריהם. פייסבוק הודיעו לאחרונה על כך שכל תחרות נושאת פרסים, מבצע פרסום או קמפיין כזה או אחר שמותגים מריצים בעמודי הפייסבוק שלהם חייב לעבור אישור שלהם, וע”פ השמועות בתעשייה, האישור הזה מותנה ברכישת שטח פרסום בכמה עשרות אלפי דולרים – עם תיעדוף לאלה שמשקיעים הרבה בפרסום.

על פי ההכרזות הללו, שתי החברות מבינות שבמדיה חברתית יש חוסר איזון מבני בין משתמשים פרטיים לבין חברות מסחריות, למרות שעל פניו השירות זהה לשניהם, ולכן אפשר ואולי אף ראוי לגבות מהם תשלום שונה. יש מקומות שהבינו את זה גם קודם: אתר IMDB, מעמודי התווך של האינטרנט כבר 19 שנה(!), עובד בשיטת freemium הדומה לרובין הוד – המידע החינמי הוא מידע שמעניין גולשים פשוטים, חובבי סרטים ומחפשי מידע. המידע הסגור ללקוחות משלמים הוא מידע לאנשי תעשיה – סרטים בהפקה, זמינות של שחקנים וכדומה – מידע שממנו מרוויחים כסף, ולכן אפשר גם לגבות עליו כסף. אנשי התעשיה מסבסדים את האתר לכל שאר האינטרנט, שזוכה למאגר מידע שלא יסולא בפז. לא פלא שהאתר עדיין חי וקיים אחרי שנות דור.

* * *

עובדת בונוס: בנוסף לתנאי החדש של פייסבוק המחייב אישור לכל קמפיין, מתירים תנאי השימוש על מבצעי פרסום רק בתחום עמודי המותגים עצמם, ואוסרים על מבצעים הדורשים מהמשתמשים להעלות תמונות, לשנות את שורות הסטטוס שלהם או להגיב על אירועים של אחרים, על מנת למנוע מהקמפיין מלהפוך לספאם לכל השירות. הגבלה מבורכת לכל הדעות, שקצת מפריעה לאיזו תחרות שיווק במדיה חברתית ששמעתי עליה לאחרונה, לא?

טוויטר, כפי שכבר ראינו, מפתח לו שפה משלו וקונבנציות משלו. הבעיה היא שהקונבנציות הללו מתנגשות עם מגבלת 140 התווים שהופכת את טוויטר למדיום כזה מיידי ואפקטיבי. אם מישהו רוצה לענות לי, הוא צריך לבזבז 10 תווים מתוך ה-140 רק על זה (@lisardggy). טוויטר מאפשרים שמות עד 15 תווים, ומה יקרה כשזה יתחיל להגמר? ומה קורה כשאני רוצה לפנות ליותר מאדם אחד? Retweet אפילו יותר גרוע (כמו תגובה, פלוס RT ורווח). Hashtags יכולים לתפוח לגדלים מוגזמים, ולפעמים אנחנו רוצים יותר מאחד. ועוד לא דיברנו על קישורים, שיכולים להיות באורך עשרות תווים ויותר, מה שהוליד את תעשיית ה-TinyURLs לסוגיהם שזוכים להרבה עניין וביקורת לאחרונה.

כל הודעה בטוויטר נושאת מטען סמנטי מעבר למלל המפורש. יש מידע רב שמתלווה לכל הודעה, כמו התוכנה דרכה היא נשלחה, ההודעה שאליה היא מגיבה או המיקום הגאוגרפי של השולח. כל המידע הזה לא תופס מקום ב-140 תווים, פשוט כי זה משהו שמתכנני המערכת חשבו עליו מראש. אבל הפרוטוקול מורחב חדשות לבקרים ע”י משתמשים מהשטח, בין אם לסימון של מידע על מניות (ע”ע $GOOG), או כדי להבדיל בין תוכן ה-RT המקודם לבין הערה של המקדם.

איך טוויטר אמורים להתמודד עם השינויים הללו? הם יכולים לשלב אותם בפרוטוקול הרשמי – להוסיף שדה נלווה לאזכורים, ל-hashtags ולקישורים, שיאפשר לאנשים להקדיש את 140 התווים שלהם לתוכן ההודעה עצמה. אבל איפה זה יפסיק, אם הם יוסיפו שדה לכל הנפצה? האם להוסיף שדה לסימון-מניה, למרות שזה לא מעניין 90% מהמשתמשים? ומה יקרה כשמשתמשים אחרים ירצו התייחסות מיוחדת ל-ISBNים, כלומר מספרי זיהוי של ספרים?

הפתרון הנגדי הוא להתעלם – להשאיר את כל המידע העודף הסמנטי הזה בידי המשתמשים, שיפרשו לבד מה אומר כל סימון. זה אומר ש-140 התווים יתכווצו במהירות, אבל כל אדם או קבוצה יכול להציג את החידוש שלו שאומר בדיוק מה שהוא וקוראיו חושבים שזה אומר.

ויש גם אפשרות פשרה: להוסיף עוד שדה אחד, יחיד, של metadata. ההודעה מונה 140 תווים. ה-metadata מכיל עוד 140 תווים (או לא, זה לא משנה). בשדה הנוסף הזה אנחנו נשתול את ה-hashtags, את כל ה-@ של אנשים שמוזכרים, את סימוני המניות, וכדומה. חיפושים טקסטואליים נריץ על ההודעה, אבל חיפושים חכמים נפעיל רק על השדה הזה. הפרוטוקול עדיין גמיש וניתן להרחבה – הוא פשוט לא בולע לנו תווים מתוך שטח הביטוי המצומצם שלנו.

מה דעתכם על הרעיון הזה?

טוויטר, כאמור, מאפשר לי לתייג את המסרים שלי בתגיות (#hashtags) כדי לקבץ אותם לנושאים. חלקם כלליים (#etymology, למשל) וחלקם ספציפיים לקבוצה מסוימת או לאירוע מסוים. ככה אפשר למצוא הודעות של אנשים זרים בנושאים מעניינים, או לסנן את זרם ההודעות הנכנס.

הבעיה עם חלק מהתגיות הללו היא שהן לא תמיד ברורות. אם נתקלתי בהודעה מסומנת ב-#trivia, לא קשה להבין מה הכוונה. אבל אם ראיתי מישהו מסמן הודעה ב-#fiddme, או ב-#microsofts3, לא תמיד ברור מה הכוונה. הדרך הכי טובה להבין את משמעות התגית היא למצוא מי השתמש בו לראשונה – שם לרוב יהיה הסבר לשימוש, או לפחות קישור.

אז אפשר להשתמש בשירות החיפוש של טוויטר וללכת עד הסוף, אבל החלטתי שזה זמן טוב להתאמן קצת ב-PHP ולהכיר את ה-API של טוויטר, ולכן כתבתי את שירות Hashtag Origins, שהוא עמוד פשוט שמזינים לו תגית טוויטר, והוא מחזיר את חמשת הציוצים הראשונים שמכילים את התגית הזה. את #fiddme זה לא ממש ביאר לי (אם כי בסוף הצלחתי להבין), אבל ככה הבנתי ש-#microsofts3 מתייחס לכנס Microsoft Software Strategy Summit.

אז למי שרוצה לבדוק, להסתכל, לשחק, להציע שיפורים או רעיונות, או אפילו לכתוב לי CSS לעיצוב של זה (!), הכתובת היא http://www.strawjackal.org/hashtag_origins.

אזהרה: שירות החיפוש של טוויטר עדיין די מוגבל, כך שתגיות פופולריות (כמו #amazonfail) יקחו המון זמן לעיבוד.

פייסבוק, כפי שראינו, מנסים שוב ושוב לשבור את הכלים ולהגיד למשתמשים שלהם מה טוב בשבילם, לא תמיד בהצלחה. לעומתם, ישנן חברות שנראה שכל התכנון שלהן – מבחינת המוצר כמו גם מבחינה עסקית – מומצא מחדש משבוע לשבוע על פי הלכי רוח של השוק, המשקיעים והמשתמשים עצמם.

טוויטר, שירות המיקרובלוג הפופולרי, נראה שמתנהל באופן המאולתר הזה. השירות, שהושק ב-2006, התחיל כמוצר ספרטני לחלוטין – שירות שמאפשר לשלוח SMS ולראות אותו מתפרסם באינטרנט. זה הכל. הצוות שמאחורי השירות לא ידעו אפילו למה זה טוב, ולמה זה יכול להתפתח. יכולות בסיסיות, כמו היכולת להסתיר עדכונים מאנשים לא מוכרים, הגיעו כשמשתמשים ראשוניים אמרו שלא נוח להם עם מנהלי השירות שעוקבים עליהם. כשמשתמשים התחילו להוסיף פניות אישיות למשתמשים בתחילת ההודעה שלהם עם סימן ה-@, טוויטר הגיבו ונתנו אפשרות לראות את כל ההודעות שמתחילות עם השם שלך. כשמשתמשים רצו להוסיף תגיות להודעות, הם לא חיכו שטוויטר ימציאו משהו אלא התחילו להוסיף תגיות מסומנות ב-# כחלק מהטקסט, ובעזרת ה-API של טוויטר צצו להם אתרים שמאפשרים לחפש ע”פ התגיות הללו.

הקונבנציות הללו לסימון משתמשים ותגיות צמחו לגמרי מהשטח ולא הונחתו ע”י צוות תכנון המוצר, אבל טוויטר נראים קשובים להלכי הרוח הללו בקרב המשתמשים, ומוכנים לזרום איתם. הם שמו לב, למשל, שאנשים משתמשים ב-@ לא רק בתחילת הודעה כדי להפנות אותה למישהו (לדוגמא, “@lisardggY do you want to see a movie”), אלא גם באמצע הודעה כדי לאזכר משתמש (לדוגמא “I caught a movie with @lisardggY last night”). לאור זאת, הם החליטו לאחרונה על שינוי בהתנהגות האתר, כך שהפניה לשם משתמש תתפס כאזכור של המשתמש גם אם הוא לא בתחילת ההודעה, וגם אם יש כמה אנשים מאוזכרים.

הגישה הזו מאפיינת מאד חברות קטנות עם מודעות סטארטאפית, והיא קשורה בצורה הדוקה לעובדה שאין לה עדיין מודל עסקי או מקורות רווח. טוויטר היא בשלב הכי חופשי ויצירתי שהיא תהיה בו – היא כבר אחרי שלב הרעב, יש משקיעים והמפתחים יכולים לעבוד ברוגע. מצד שני, אין עדיין הכנסות, והמהנדסים לא צריכים להכפיף את ההחלטות המוצריות/טכנולוגיות שלהם לשיקולי רווחיות. כשטוויטר תתחיל להרוויח כסף, המוצר בהכרח יתאים את עצמו כדי למקסם את הרווחיות של המודל. כרגע הם חופשיים להוסיף פיצ’רים, לעשות שינויים ובעיקר לקבל מציבור המשתמשים את ההנחיות בנוגע לכיוון של המוצר. לפייסבוק אין את החופש הזה. פייסבוק חייבת לדחוף משתמשים לעבר הפרסומות, להשאיר אותם כמה שיותר בתוך האתר. טוויטר מרשים לעצמם לחשוף הכל דרך תוכנות חיצוניות בלי לראות בכלל את עמוד הבית שלהם.