אנדי באיו, בלוגר תקשורת וטכנולוגיה פופולרי והכותב מאחורי Waxy, פרסם בסוף השבוע פוסט מעניין, No Copyright Intended, על היחס של צעירים לזכויות יוצרים. נקודת ההתחלה שלו היה פרוייקט שהועלה לפני כמה שבועות, המסדר מחדש את ספרות זולה, סרטו של טרנטינו, על פי סדר כרונולוגי של אירועים. באיו יוצא מהמקרה הזה, שבאופן פלאי עדיין לא הורד מיוטיוב עקב הפרת זכויות יוצרים, כדי לנתח את היחס של צעירים לזכויות יוצרים.

הטענה של באיו פשוטה: צעירים אשר נולדו לתוך המציאות הטכנולוגית המקוונת – כמו האחראי לרימיקס הנ”ל, אשר באיו משער שהוא בן 16 ע”פ שם המשתמש שלו – גדלו עם הנחות שונות על המהות של זכויות יוצרים. מאות אלפי סרטונים מועלים ליוטיוב אשר מכילים דיסקליימרים כמו “אין כוונה להפר זכויות יוצרים”, כאילו עצם הדיסקליימר מספיק כדי לגרום לכך שלא תהיה הפרה. אבל לא מדובר כאן סתם בנסיונות כסת”ח, אלא בצעירים רבים שמאמינים באמת ובתמים שעיבוד של יצירה קיימת – תוך מתן קרדיט למקור וללא כוונות רווח – הוא דבר חוקי לחלוטין. באיו מייחס את זה להתבססות של Remix Culture, תרבות הסימפול והשיתוף והעיבודים המחודשים שלורנס לסיג כתב עליה, אשר הפכה לצעירים – אנשים אשר גדלו על יוטיוב ונאפסטר – למובנת מאליה.

* * *

עד כאן, נחמד ומעניין. באיו ללא ספק נמצא בלב תרבות הרימיקס הזו, בתור האוצר של Waxy Links, בלוג קישורים לאתרים, ממים, סטארטאפים ונושאים אחרים שמעניינים אושיות רשת כמוהו. אבל אז באיו הולך צעד אחד הלאה, וכאן כבר יש לי בעיה איתו.

כל מי שהיה בן 12 ב-2005, כשיוטיוב הושק, הוא עכשיו בן 18, ובעל זכות הצבעה. תוך כמה שנים, הצעירים הללו יתחילו להשפיע על דפוסי הצבעה. חוקים שהיו רלבנטים לדורות שלפני יהיו פחות רלבנטיים אליהם, ותוך כמה שנים מציע באיו, אבל נמנע מלהגיד במפורש, חוקי זכויות היוצרים יזכו לתיקון-העשרים-ואחד-לחוקה משלהם, וכמו חוקי היובש יהפכו להיות אפיזודה תמוהה מהעבר.

ואני בהחלט מבין לליבו של באיו. אני אמנם לא הייתי בן 12 ב-2005, אבל כן גדלתי יחד עם תרבות הרשת, ואם נחבר את זה לזלזול הכללי בזכויות יוצרים בישראל, נקבל גישה שלא שונה בהרבה: אם אני יוצר עבודה נגזרת, נותן קרדיט כראוי ולא מנסה להרוויח מזה כסף, איזו סיבה יש שזה לא יהיה חוקי? אולי אני (בן 32) יוצא דופן כאן, כמו גם באיו (34) ולורנס לסיג (50), אבל הצעירים, דור היוטיוב, הם עוד מעט יקומו וישנו סדרי עולם, לא?

אז זהו, שלא. לפחות לא נראה לי. אני חושב שבאיו סובל כאן מאפקט תיבת התהודה, שבו הקהל שאליו הוא מדבר כ”כ דומה לו, שהוא מקבל את ההרגשה שכל העולם כמוהו. באיו נמצא בלב הניו-מדיה, וקשה לו לראות שאולי לא כל העולם – ואפילו לא כל בעלי זכות ההצבעה בארה”ב – נמצאים באותו מקום כמוהו.

בנוסף, הטיעון של באיו סובל באופן קיצוני מהטיית בחירה. הוא רואה מאות אלפי סרטונים שהועלו כשהם מלווים בטענה שהם צריכים להיות חוקיים. הוא מקשר אל מאות יוצרים שמפיקים יצירות מופת מתרבות הרימיקס, השכבה העילית של תרבות הרימיקס. הוא מקבל עשרות תגובות – בין השאר לפוסט הזה שלו – שמגבות את האמונה שלו שהצעירים תומכים ברפורמה מקיפה של חוקי זכויות היוצרים. וכל זה יוצר אצלו את ההרגשה שזה הלך הרוח הנפוץ. אבל זה נגרם בגלל שהאנשים אליהם הוא חשוף הם האנשים שמלכתחילה נמצאים בקבוצה שלו, שתומכת במהלכים הללו. מי שיש לו את הידע, את ה-technological savvy להעלות יצירות מרומקסות ליוטיוב נמצא מראש בקבוצה מובחנת, בחוד החנית. מי שקורא את הבלוג של באיו, כנראה יש לו עניין בתרבות רשת. אבל מה עם כל האנשים האחרים, שלא נכנסים למדגם? מה עם כל מי שצופה בסרטונים ביוטיוב אבל לא יחלום להעלות אחד בעצמו? מה עם מי שאפילו לא יצפה בקליפים, אלא יכנס להולו או ישלם לנטפליקס? מה עם האנשים, רחמנא לצלן, שבכלל לא מתחברים לאינטרנט, ולא חיים בארה”ב?

אני חושב שמשאל אמיתי, מקיף, יגלה שאחוזים נרחבים בציבור אדישים לסוגיה שבאיו רואה כמרכזית כל-כך, ואחוזים לא מבוטלים אחרים מתנגדים לליגליזציה של הרימיקס. הגיל משחק כאן תפקיד, ללא ספק, אבל זה לא עניין דורי מובהק, ולא מהפכה של הצעירים. גם חוקי היובש שהוא מביא לא ממש מייצגים הבדלים דוריים. שלוש-עשרה שנה עברו בין התיקון השמונה-עשרה לחוקה, שאסר על מכירת אלכוהול, ועד ביטולו עם התיקון העשרים-ואחד. לא התחלפות של דור, אלא חוסר ההצלחה של המדיניות, הצביעות המגולמת בה, והכח שהיא נתנה דווקא לפשע המאורגן כספק האלכוהול המוביל. אם תהיה התגייסות בציבור לשינוי חוקי זכויות היוצרים, זה לא יהיה רק בגלל שהצעירים יעלו לשלטון (גם אם יש בסיס לטענה שהצבעות מתחלקות על בסיס גיל), אלא שהדברים האלה יגיעו כי פלחים גדולים יותר ויותר מהאוכלוסיה ידרשו אותם, וכי אינטרסים כלכליים יאפשרו אותם, ובגלל אלף ואחד סיבות – אבל אף אחת מהן היא לא פשטנית כמו זו של באיו.

אחת הסוגיות שעומדות לעלות בדיון הציבורי בימים הבאים, שוב, היא כליאתם של מפעילי אתר ה-Pirates Bay. אני כבר יכול לראות את שני המחנות: מצד אחד, אנשי אסכולת ה-“פשע זה פשע, גניבה זו גניבה” שידגישו את העובדה שמפעילי האתר גרפו הכנסות מפרסומות על חשבון עמלם של יוצרי התוכן. והם צודקים.

ומהצד השני יעמדו אנשים שיצעקו שה-MPAA וה-RIAA, ארגוני זכויות היוצרים הבולטים במאבק הזה, הם חלאות לא קטנות. ואנשים שמשתפים קבצים הם לא רק אוכלי-חינם, אלא גם אנשים שמאסו במגבלות הבלתי סבירות שהמדיום המיושן מציב עליהם – כשהם קונים דיסק שמתקין תועבות על המחשב רק בשביל למנוע ממך להפוך אותו ל-MP3ים לנוחותך, ותנאי שימוש שאוסרים עליך אפילו ליצור גיבוי לשימוש פרטי, אז הם מתחילים לחפש פתרונות שמתאימים יותר לחיים שלהם – חיים שבהם שומעים מוזיקה גם בבית וגם ב-iPod וגם באוטו וגם בעבודה. הם פנו לאתרי שיתוף הקבצים לא רק בשביל לא לשלם, אלא גם כדי לקבל את חווית השימוש המתאימה להם. גם העתקות ביתיות של מוזיקה נחשבו מכה לתעשיית המוזיקה, אבל הדרישה של הקהל ליכולת להקליט שברה את השוק, שלמד לחיות עם זה.

אם iTunes הראה משהו, זה שאנשים כן מוכנים לשלם עבור מוזיקה, אם הם מקבלים אותה בצורה נוחה שמתאימה לחיים שלהם – כקבצים בודדים שהם יכולים להעתיק, ולשמוע בבית וגם בחוץ, ואפילו בלי DRM בימינו. אז זה עדיין לא פתרון מושלם, וסובל מאחיזת-החנק של אפל, אבל הם מראים את הכיוון היחיד שאולפני המוזיקה יכולים להצליח בו. בלי קשר למה יעלה בגורלם של הפיראטים השבדים, סגירת האתר שלהם לא ישנה בכהוא-זה את כמות ההעתקות של המוזיקה ברשת. לכל הפחות יהיו כמה שבועות שהאתרים האחרים יתרחבו לקבל את העומס. אבל רק כשאפשר יהיה לקנות סרטים ומוזיקה באינטרנט, בקלות ובפשטות, בצורה לא מגבילה, מכל מקום בעולם¹ – אז נראה התפתחות.

***

אבל זה לא רק כסף, ולא רק נוחות. הצעירים שמובילים את השינוי החברתי והתרבותי לא יסתפקו רק בשינוי הפורמט של המוזיקה, או אופן שידורו. הם גדלים לתוך חברה דיגיטלית שבאה עם דרישות גבוהות יותר מאשר סתם זמינות של הרכוש שלה. הם מצפים לקחת את השיר הזה שהם קנו ולהשתמש בו ברגע לסרטון שהם צילמו והעלו ל-YouTube. הם רוצים לעשות רמיקסים ו-mashups לתכנים, בין אם אמנותיים או אינפורמטיביים. הם מובילים מהפכה במהות הקניין הרוחני שלא תעצור רק בזכות לשמוע את המוזיקה בכל מקום. גולשי ומפעילי ה-PiratesBay, מעלי הסדרות ל-YouTube והשירים ל-MuxTape אולי לא פעלו ממניעים אלטרואיסטים אבל הם עזרו להשריש את התפיסה שקניין רוחני לא כולל שליטה על ההפצה של היצירות שלך, ושיצירת derivative works היא חלק בלתי נפרד מהשימוש בכל מידע. והמהפכה הזו גדולה הרבה יותר, כי היא יכולה לקעקע לחלוטין את המעמד החברתי, אמנותי וכלכלי של ה-Recording Artist. בלי להכנס לתוך עתיד זכויות היוצרים (שזה נושא גדול וראוי, שגדולים וראויים ממני כתבו עלי, ושדורש עדיין מחשבה רבה מצידי) זו דוגמא לשינוי תפיסתי מהותי של מוסדות חברתיים מבוססים, שהחברה מבוססת האינפורמציה שלנו פשוט לא תשאיר על כנה.

אבל לא רק מערכת הקניין הרוחני תשתנה מן היסוד. מערכת אחר מערכת, מוסד אחר מוסד מוצאים את עצמם תחת מתקפה ושינוי.

עיתונים, שניסו לשלם מס שפתיים למודל החדש ע”י מתן אפשרות לתגובות וטוקבקים, גילו שזה לא מספיק. עיתוני נייר נסגרים, והעיתונים המקוונים מתחילים לתת יותר ויותר במה לתוכן גולשים – אבל לא עילגות טוקבקיסטית, אלא Citizen Journalism רציני יותר. מהצד השני, בלוגים עיתונאיים מתחילים להתארגן כדי לאפשר מימון של עיתונאות רצינית.

חוקי הסוב-יודיצה, שבאים להגביל את חשיפת המידע על משפט בעודו נערך, קורסים תחת כמות המידע אליו נחשפים כל המעורבים – שופטים, מושבעים וכל השאר – וגם המידע שהם מייצרים. עוד לפני עשור התחילו אנשים לחשוב שהטכנולוגיות החדשות לא מאפשרות פיקוח, ושכללי הסוב-יודיצה לא ישרדו לאורך זמן. בינתיים אנשים פשוט מועפים מחבר המושבעים אם הם עונים להודעה בבלקברי שלהם.

אני לא יודע איפה זה יגמר. אני רק רואה שזה מתחיל.

1. ראוי לציין שהצלחתי לקנות מוזיקה באופן חוקי באתר 7Digital הבריטי, למרות שהוא מוגבל רק לתושבי בריטניה, ע”י תשלום ב-PayPal שעוקף את בדיקת-המיקום. מומלץ!

פייסבוק, ראש העמוד הראשי, הבוקר:

Terms of Use Update

Over the past few days, we have received a lot of good feedback about the new terms we posted two weeks ago. Because of this response, we have decided to return to our previous Terms of Use while we resolve the issues that people have raised.

זה אומר שניצחנו?

כמו כן, פייסבוק מנסה לעשות Crowdsourcing להסכם תנאי השימוש – הם פתחו קבוצה חדשה (בפייסבוק, כמובן) לדון בנושא. אני לא יודע אם הרעיונות של אנשים שם יבואו לידי ביטוי, אבל אין ספק שזה יעזור לתחושה של אנשים.

בקושי עבר חודש מאז שסקרתי את ההבדלים בהסכם תנאי השימוש של פייסבוק ושל גוגל, וכבר הם מתעקשים להפוך את המסקנות שלי. כתבתי:

יש לנו את פייסבוק שמרשים לעצמם קצת יותר מדי חופש עם התוכן שהעלנו לאתר, אבל לפחות מאפשרים לנו לסגור את החשבון, למחוק את התוכן ולקחת אותו חזרה לידינו.

והנה, פייסבוק שינו את תנאי השימוש שלהם והורידו בדיוק את השורה הזו, השורה שאומרת שברגע שסגרתי את החשבון, לקחתי איתו את כל החומרים שהעלאתי לחשבון שלי. אמנדה פרנץ’ חסכה לי הרבה עבודה וערכה בדיקה של השינויים החדשים בתנאי השימוש של פייסבוק. המסקנה שלה? שאכן, פייסבוק החמירו משמעותית את תנאי השימוש והפעם אני מוצא את עצמי מסכים עם יוסי גורביץ בכלכליסט: All our user-generated content are belong to them.

הסעיף שאותו הזכרתי ברשומה המקורית שלי, עם משפט המפתח “you retain full ownership of all of your User Content and any intellectual property rights” הוחלף במשפט השונה מהותית “You are solely responsible for the User Content that you Post on”. הם מתנערים מאחריות חוקית, אבל שומרים זכויות כלכליות.

ואם זה לא מספיק, אז בסבך הניסוח החוקי מסתבר שברגע ששמת כפתור Share on Facebook על אתר תוכן חיצוני, אפילו אם אף אחד לא לחץ עליו, פייסבוק לקחו על עצמם את הזכות לתוכן של אותו עמוד – עמוד שנמצא, כאמור, מחוץ לשרתים של פייסבוק:

You hereby grant Facebook an irrevocable, perpetual, non-exclusive, transferable, fully paid, worldwide license … to … use … any User Content you (i) Post on … the Facebook Service … or (ii) enable a user to Post, including by offering a Share Link on your website …

ברשומה הקודמת שלי שילבתי את הלוגו של פייסבוק. עכשיו אני כבר מפחד שפייסבוק יראו בזה הזמנה לתוכן שלי כאן.

ברשומה הקודמת שלי הדגשתי שתנאי השימוש של פייסבוק היו גמישים ונוחים יותר מאשר של גוגל. המצב הזה קצת התהפך כאן. הם אפילו מרשים לעצמם להשתמש בשם ובתמונה שלי, ששמורה בשירות, “for any purpose, including commercial or advertising”. זה מרשים שהם הצליחו לעקוף את גוגל בדרקוניות של תנאי השימוש, וגם ההתחמקויות של מארק צוקרברג על כך שהויתור על זכויות הוא בעצם חיזוק של זכויותיו של המשתמש לא ממש משכנעות, וניתן לסכם אותן ב-"כן, תנאי השימוש מאפשרים לנו לעשות הכל ולעד, אבל תסמכו עלינו, אנחנו לא נעשה את זה”. בשבילי זה לא ממש מספיק.

אז האם אני אסגור את חשבון הפייסבוק שלי? לא, לא ממש. פייסבוק נותן לי שירות שאני מעוניין בו, ויהיה חבל לי לוותר עליו. אבל אני כאן אהיה מודע למשמעות של השימוש בו. זה אומר, למשל, שאני לא אסנכרן את תוכן הבלוג שלי לתוך פיייסבוק אלא רק אספק קישור. אני אשאיר את פייסבוק כמה שהוא – מרכז מידע חברתי, לא מקום אכסון לתוכן.

אמזון משחררת בימים אלה גרסא שניה של הקינדל, קורא ה-e-books עליו אני מרייר כבר זמן רב. בלי להכנס ליתרונות ולחסרונות של המכשיר (לזה תוקדש רשומה נפרדת), מעניין לראות שאחת האפשרויות החדשות של המכשיר זוכה לביקורת משפטית דווקא.

הקינדל מאפשר, בלחיצת כפתור, להקריא את תוכן הספר הדיגיטלי בקול מסונתז – יכולת לא ממש חדשנית, אבל שימושית לבעלי בעיות ראיה ואנשים שסתם נהנים מזה. האתר Law.co.il מדווח שהתאחדות הסופרים האמריקאית מתנגדת לאפשרות הזו, בטענה שהקראת ספר היא זכות ששמורה לבעלי זכויות היוצרים, כחלק מאותו גוש זכויות-יוצרים שמופיע בעמודים הראשונים ספרים.

המבזקון ב-law.co.il מתמקד בהבדל החוקי בין שמירת הקלטה של הטקסט לעומת סינתוז שלו, אבל אני חושב ששאלה הרבה יותר בסיסית כאן היא של יכולת לביצוע עבירה, לעומת העבירה עצמה. לפי ההגדרה של יו”ר התאחדות הסופרים, שימוש ביכולת הזו של הקינדל היא עוברת על ההגבלה על הקראה פומבית של היצירה. האם זה נכון גם אם אני משתמש ביכולת לבד בחדר? איפה נכנסת כאן ההגדרה של “פומבי”? ווהאם יש הבדל בין זה לבין אם אני מקריא את בקולי שלי? כי אם כן, הקול שלי הוא תמיד כלי פוטנציאלי לביצוע עבירה. שלא להזכיר את היכולת שלי להוריד למישהו את הקינדל בראש, כמובן.

* * *

אבל השאלה כאן היא יותר מהותית, והיא על מה בכלל מגנות זכויות היוצרים, ומהו ה-“תוכן” שעליו מגנים. ע”פ דיווח אחר, העבירה הפוטנציאלית היא יצירה של יצירה חדשה (ההקראה) שמבוססת על היצירה המקורית (הספר) בצורה שעוברת על האיסור של יצירת Derived work. זה מעלה שוב את השאלה של מה היא היצירה? האם היצירה היא המלים שעל הדף? אם כן, ברור שהעברתה למדיום אחר היא יצירה של יצירה חדשה. אבל אם כן, האם העברה של אותו טקסט לשיטת כתב אחרת (לא תרגום, רק שעתוק) נחשבת יצירה חדשה? האם לשנות פונט מהווה יצירה חדשה?

שאלות דומות אפשר לשאול גם על ערוצי תקשורת ויצירה אחרים. אם קניתי דיסק, על מה יש לי את הזכויות? על העותק הפיזי? על הביטים שמקודדים? או על גלי הקול שמפוענחים מביטים הללו? או על היצירה? האם יש לי זכות חוקית לגבות דיסק אל קבצי MP3 במחשב? ואם כן, האם אני יכול להוריד, מאתר שיתוף קבצים, עותק ב-MP3 של הדיסק שאותו קניתי? ומה אם קניתי ב-MP3 מחנות מקוונת?

באיזה שלב הבדלי האיכות הטכניים מפרידים בין יצירה אחת לשניה? רוב אנשים שאני מכיר לא יהססו להוריד MP3 של דיסק שהם רכשו חוקית, אבל מה עם תקליט? כאן יש ל-MP3 ה-“גנובים” יתרון איכותי על המוצר הקנוי. ומה בנוגע לוידאו לעומת DVD? או DVD לעומת BluRay?

כל השאלות הללו, שלהן אין לי תשובות ואני בספק אם גם עורכי דין שעוסקים בדיני זכויות יוצרים יוכלו לענות לי בצורה חד משמעית, בעיקר חושפות את המגבלות של חוקי זכויות היוצרים והפאניקה של ספקי התוכן בנוגע לחוסר השליטה שלהם במוצר, כפי אפשר לראות בצורה מרתקת במאמר הזה על ההיסטוריה של ה-e-books. (מאמר ארוך, החלק הרלבנטי בעמוד 4)