מבין ההסתבכויות הציבוריות של פייסבוק במשך השנים, אני חושב שאחת הפחות צפויות היתה סביב הצללית, תמונת הפרופיל האוטומטית שמיוצרת לכל משתמש חדש, לפני העלאת תמונת פרופיל אישית. לא הסתבכות גדולה, זה נכון, אבל הנה כתבה על הנושא באתר Sociological Images מלפני כשנתיים, שעוררה קצת גלים באתרים אחרים שמוקדשים לסוציולוגיה, פמיניזם ונושאי חברה ומגדר:

When Facebook is charged with representing an individual, the avatar is white and male.  This is not random or accidental.

כוונת המשורר כאן היא שבפייסבוק יש הטייה מבנית, אולי אפילו לא מודעת, בנוגע למה זה “ברירת המחדל”. אם לא ציינו אחרת, ברירת המחדל הוא גבר, שעל פי סגנון השיער בצללית, הוא כנראה גבר לבן. לא שחסרים אנשים שחורים ואסייאתיים שעובדים בפייסבוק, לדעתי, אבל זה לא חלק מהמחשבה הדיפולטיבית של החברה של “מה זה משתמש ממוצע, לא מיוחד, בסיסי”. כמו שהיה כתוב באתר אחר, יש כאן קביעה נורמטיבית – גבר לבן זה הנורמה, כל השאר הם “אחר”. בשלב מאוחר יותר, שוב על פי האתר, הוסיפו פייסבוק צללית נוספת, נקבית, לנשים. לא רק זה, גם הצללית החדשה, על פניה, פחות מובהקת גזעית (או לפחות כך נדמה לי). די ברור שהשינוי הזה משקף שינוי תפיסה בתוך פייסבוק. לא עוד אתר היכרויות לסטודנטים בהרווארד ואוניברסיטאות אמריקאיות אחרות, מקומות שעודם מעוז של האליטות הלבנות, אלא אתר שמבין שהוא פונה יותר ויותר לעולם כולו.

עברו שנתיים, וגוגל נכנסו ברצינות, סוף סוף, לתחום הרשתות החברתיות. נראה שהם למדו הרבה מהטעויות של פייסבוק לאורך השנים, גם אם לא מכל טעויותיהם. אבל שתי נקודות זינקו לי לעין כשהתחלתי לשחק עם השירות.

הראשון הוא הצללית. האמת היא שלא ראיתי כמעט אנשים בלי תמונת פרופיל מותאמת אישית, אבל מקום אחד בו היא בולטת היא ב-Hangouts (או “זוּלה” בתרגום העברי), חדרי שיחות הוידאו, שם מוצגת הצללית בשניות הראשונות, לפני שהמצלמה מתחילה לשדר. והצללית של גוגל, בניגוד לזו של פייסבוק, מנסה להיות הרבה יותר אוניברסלית. או מולטי-קולטורלית. או משהו כזה.

השיער קצר יותר, ויכול להיות מקורזל או סתם קצר. השיער הקצר נראה גברי יחסית, אבל בהחלט יכול להיות גם נשי. ואכן, אותה צללית משמשת גם לנשים וגם לגברים, ויתכן שגם לאחרים, ובזאת ההבדל הנוסף ששמתי לב אליו בין גוגל ופייסבוק: אפשרויות המין.

בפייסבוק, שדה המין מכיל שתי אפשרויות: זכר ונקבה. דיכוטומיה פשוטה ונפוצה. אפשר להסתיר את השדה הזה מהפרופיל, אבל חייבים להזין אותו. בגוגל, לעומת זאת, הם הוסיפו אפשרות שלישית: Other. לא כאן ולא כאן, או סתם לא רוצה לציין. אבל מצד שני, השדה הוא שדה חובה: חייבים להזין אותו, וחייבים להציג אותו בפרופיל לכל גולש ומשתמש. לא כאן המקום להכנס לשאלה של למה דווקא שדה זה הפך לחובה בעוד שאר השדות הם שדות רשות, אבל ההשערה שלי, בקצרה, היא כלכלית: גוגל חיים ממכירת שטח פרסום, ופרסום ממוקד מפולח בעיקר על פי מין. שאלה מעניינת היא אילו פרסומות יקבלו בעלי המין השלישי בגוגל פלוס.

תסתכלו על הגרף הזה, מאתר Business Insider. תסכלו עליו, ותקראו אותו, ותנסה להבין למה מצאתי את עצמי מתעצבן יותר ויותר כשנתקלתי בו, מההשוואה הבלתי רלבנטית למפגיע. אני עברתי תהליך דו שלבי כאן, double-take אינפוגרפי, שבגללו אני לא הצלחתי עדיין להחליט אם מדובר כאן בחוסר הבנה משווע או בהטעייה מכוונת.

הדבר הראשון שעלה לי בראש כשראיתי את הגרף הוא “איזו השוואה מטומטמת. אמזון מוכרת ספרים, פייסבוק מוכרת שטח פרסום, איך אפשר להשוות ביניהם?”. ואכן, יש כאן תהליכים מאד שונים, אבל עדיין יש בהם מן המשותף. אצל אמזון, המטרה של האתר הוא להמיר את המבקרים ללקוחות משלמים, בעוד בפייסבוק מדובר בעיקר בצפיות, אם כי יש גם תשלום על לחיצות אקטיביות על פרסומות. בסופו של דבר, גם אם המוצר שונה, אפשר להשוות בין השתיים, לא? גם אם התשובה ברורה, אי אפשר להגיד שאי אפשר להשוות בין חנות בגדים וחנות תכשיטים במדד של הכנסות לכל לקוח, לא?

אבל זהו, שזה לא מה שאנחנו רואים בגרף, והרמז היא גוגל, במקום השלישי. גוגל היא חברת אינטרנט, אבל היא מזמן כבר לא חיה רק מפרסומות בתוצאות החיפוש. היא מרוויחה גם ממכירת אפליקציות אנדרואיד. ומשתמשי Google Apps מסחריים וארגוניים. וממכירות מכשירי נקסוס-1 ונקסוס-S. אז נכון, הדברים הללו הם לא חלק מרכזי כרגע מההכנסות של גוגל, אבל הם חלק מה-bottom line שנכנס לגרף הזה, אבל אין להם קשר, ולא הקלוש ביותר, לציר ה-Unique users. וכשחושבים על זה, אני לא בטוח שההכנסות של פייסבוק תלויות ב-Unique users, לעומת הכנסות על בסיס חשיפה, שתלויות גם בכמות ה-hits לאתר, גם אם מדובר על עשרות כניסות של אותם משתמשים ביום. וההכנסות של אמזון, הם כוללות גם ספרים דיגיטליים בקינדל, נכון? האם אפשר לרכוש אותם מתוך המכשיר או האפליקציה? ואם כן, פתאום גם כאן יש לנו נתק בין הגולשים באתר לבין ההכנסות.

אפשר יהיה להדגים את זה באופן פשוט על ידי הכנסת מיקרוסופט לרשימה. למיקרוסופט יש מאות מיליוני גולשים בהוטמייל, בינג, MSN ואתרים אחרים, והם מרוויחים הרבה כסף מפרסום, מכירות מקוונות ועוד. אבל הם מרוויחים עוד כסף, המון המון כסף, במכירות לארגונים ולחברות, ובחנויות אמיתיות, והסכמי רישוי של טכנולוגיות ופטנטים. אם היינו שמים את הכנסות של מיקרוסופט, שעמדו השנה על כ-62 מיליארד דולר, מול ה-unique users שלה, נקבל אותה בצד הימני של הטבלה – אבל מה המשמעות של זה?

בסופו של דבר יש לנו כאן גרף יפה, שנראה מעניין, ועוד יותר מכך, נראה שיש בו תובנה כלשהי. אבל כשמתעמקים, רואים שהיחס הזה בין unique users לבין הכנסה של החברה הוא מזוייף, פיקטיבי, וחסר משמעות. הוא מוטעה, ויותר מכך, הוא מטעה אותנה לחשוב שיש כאן ציר, סקאלה כלשהי, שבו פייסבוק, גוגל ואמזון נמצאים ונמדדים. אולי יש אחד כזה, אבל המדד הזה הוא לא זה.

מכירים את AdSense, הפרסומות הקטנות, הטקסטואליות של גוגל שאנחנו רואים באתרים? השירות שמתאים את הפרסומות לתוכן האתר בו הן יושבות, למילות החיפוש שאיתן הגענו לאתר, אפילו אישית אלינו. אני מאד אוהב את הפרסומות של AdSense. הן מרגיעות אותי. בעזרתן אני יכול לראות שגוגל לא באמת יודעים כל-כך הרבה עלי. ולא ממש טובים בלהבין תוכן של אתרים. ברוב המקרים הקישור נעשה על הרובד הלקסיקלי בלבד, על פי מילות מפתח באתר, ומפספס לחלוטין את הרובד הסמנטי. אני יכול לקבל פרסומות למימון ברכישת רכב באתר שמוקדש לצמצום השימוש ברכב פרטי, למשל. בגוגל אולי יש אנשים חכמים, אבל האלגוריתמים שלהם עדיין די טפשים.

* * *

אחת מרשתות הפיצריות הדלוחות לאורך רחוב אלנבי החליטה למתג את עצמה מחדש לפני כמה חודשים, והחליפה חלק מסניפיה ב-“סניפי בוטיק”, להגדרתה. הפיצה נשארה אותה פיצה-של-שלוש-בבוקר, אבל הלוגו שופץ, ונעשה נסיון קל להפוך את המקום לאלגנטי יותר. מעל לאחד ממקררי השתיה נתלתה תמונה עם תמונת אוכל פסטורלית שנועדה להשרות אווירה על המקום, תמונה של צלחת גבינות צרפתיות עתירות שומן וזרועות עורקים כחולים.

אני עמדתי אתמול בלילה מול התמונה וניסיתי להבין למה דווקא התמונה הזו נבחרה, ופתאום יכולתי לשמוע את הדיאלוג בראשי. “תביאו לי תמונה גדולה של משהו שקשור לפיצה, שירגיש יותר כמו בוטיק!” “אבל בוס, פיצה זה… פיצה. תמונות של פיצות עם גבינה ניתכת יש בכל פיצריה.” “אני אמרתי תמונות של פיצה? אמרתי משהו שקשור לפיצה! גבינה! תביאו לי תמונה של גבינה לבוטיק!”. וככה קיבלנו קממבר וגורגונזולה במסעדה שרואה בגבינת עמק מותרות חסרות תקדים.

כל מה שיש לנו זה משחק אסוציאציות פרימיטיבי. כמו AdSense אנלוגי, קוגניטיבי, שרק מחפש מילות מפתח, גבינה, ומביא תמונה מתאימה, בלי להפעיל יותר מדי שיקול דעת על הרמה הסמנטית. מצד שני, כאן עוד אפשר להניח שלא תבחר תמונה שמסבירה כמה גבינה רעה לבריאות. ב-AdSense גם זה קורה.

בפוסט הקודם שלי טעיתי באיות הביטוי “קיתונות של בוז” כ-“קיטונות” – טעות נפוצה למדי עקב העובדה שהמילה “קיטון”, נידחת ככל שתהיה, עדיין נפוצה ומוכרת יותר מאשר “קיתון”, ותודה לישראל על שתיקן אותי.

אז תהיתי באמת אם רק אני חטאתי כאן או שהטעות נפוצה. פניתי, מעשה חברי Language Log, לגוגל כמנוע מחקר ראשוני בנושא.

את הביטוי “קיתונות של בוז” (כביטוי תחום במרכאות) אפשר למצוא 1,340 פעם. את “קיטונות של בוז” – 1,550. על פניו, נראה שהטעות נפוצה יותר מהאמת. אבל אם נחדד את בדיקה לחיפוש שמכיל את “קיטונות של בוז” אבל לא את “קיתונות של בוז” – רק את הטעות – ירדנו ל-86 תוצאות בלבד. “קיתונות” בלי “קיטונות”, לעומת זאת – 154 תוצאות.

מה המשמעות? המשמעות הראשונית, המתבקשת, היא שיש כמעט פי 10 עמודי באינטרנט שדנים בטעות הזו מאשר שבעצם משתמשים במטבע הלשון. זה נראה לי קצת קיצוני. אפשרות נוספת היא שכל פעם שמישהו טעה, הוא מיד קיבל תיקון – בטוקבקים או תגובות – מה שהופך את החיפוש לחסר משמעות כמתודה מחקרית.

ומה עוד יותר סביר? שגוגל מעוותים כל כך את השאילתא שלי, מוציאים ממנה שורשים (stemming) ומלים נפוצות (stop words) שאין שום דרך לדעת מה באמת נפוץ יותר.

לפני כמה שנים, כתב ג’ואל ספולסקי מאמר בשם Biculturalism, שמדבר על הבדלי התרבויות בין מפתחים לסביבת Windows ומפתחים לסביבת Unix. אם נתקצר (או, ליתר דיוק, נשלוף טענה בודדת מתוך המאמר), אפשר לטעון שבעולם המיקרוסופטי הדגש הוא על פרגמטיות, על לעשות את מה שעובד לרוב המשתמשים בצורה נוחה כך שהם יכולים לעשות את העבודה שלהם, בעוד עולם ה-Unix מלא באנשי עקרונות שמתעקשים על נושאים שלעתים סותרים את צורכי המשתמש. נקיון הממשק חשוב יותר מקלות השימוש, או שהארכיטקטורה חשובה יותר מממשק המשתמש. ב-Windows הדגש הוא על פשרות. אז לא תמיד יש את הפיצ’ר שאני רוצה, ולפעמים זה נתקע או מתרסק, אבל בסופו של דבר אני מרגיש שמערכת ההפעלה והתוכנות שרצות עליה משרתות את הצרכים שלי בצורה מספקת. It’s good enough. אני מוכן לסלוח להם על בעיות רבות בגלל שברוב המקרים, אני מקבל את מה שאני רוצה.

בעולם האינטרנט, אי אפשר למצוא ניגוד גדול יותר מאשר מיקרוסופט וגוגל. מיקרוסופט היא הדינוזאור מעולם המחשבים שלא מחוברים לעולם. שירותי האינטרנט שלהם נתפסים כאיטיים, מגושמים, ומפגרים יחסית לחדשנות הגוגלית. אבל הקריסה של ג’ימייל בשבוע שעבר הדגישה משהו שחוזר על עצמו ברוב השירותים של גוגל: גם להם יש בעיות רציניות. בעיות בזמינות, מחסור בפיצ’רים, התרסקויות סדירות. אבל אנחנו מוכנים לסלוח להם, כי ברוב המקרים אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים, ובחינם. השירותים שלהם טובים, גם אם לא מושלמים. It’s good enough.

גוגל הם המיקרוסופט החדשים, ביותר ממובן אחד.

בקושי עבר חודש מאז שסקרתי את ההבדלים בהסכם תנאי השימוש של פייסבוק ושל גוגל, וכבר הם מתעקשים להפוך את המסקנות שלי. כתבתי:

יש לנו את פייסבוק שמרשים לעצמם קצת יותר מדי חופש עם התוכן שהעלנו לאתר, אבל לפחות מאפשרים לנו לסגור את החשבון, למחוק את התוכן ולקחת אותו חזרה לידינו.

והנה, פייסבוק שינו את תנאי השימוש שלהם והורידו בדיוק את השורה הזו, השורה שאומרת שברגע שסגרתי את החשבון, לקחתי איתו את כל החומרים שהעלאתי לחשבון שלי. אמנדה פרנץ’ חסכה לי הרבה עבודה וערכה בדיקה של השינויים החדשים בתנאי השימוש של פייסבוק. המסקנה שלה? שאכן, פייסבוק החמירו משמעותית את תנאי השימוש והפעם אני מוצא את עצמי מסכים עם יוסי גורביץ בכלכליסט: All our user-generated content are belong to them.

הסעיף שאותו הזכרתי ברשומה המקורית שלי, עם משפט המפתח “you retain full ownership of all of your User Content and any intellectual property rights” הוחלף במשפט השונה מהותית “You are solely responsible for the User Content that you Post on”. הם מתנערים מאחריות חוקית, אבל שומרים זכויות כלכליות.

ואם זה לא מספיק, אז בסבך הניסוח החוקי מסתבר שברגע ששמת כפתור Share on Facebook על אתר תוכן חיצוני, אפילו אם אף אחד לא לחץ עליו, פייסבוק לקחו על עצמם את הזכות לתוכן של אותו עמוד – עמוד שנמצא, כאמור, מחוץ לשרתים של פייסבוק:

You hereby grant Facebook an irrevocable, perpetual, non-exclusive, transferable, fully paid, worldwide license … to … use … any User Content you (i) Post on … the Facebook Service … or (ii) enable a user to Post, including by offering a Share Link on your website …

ברשומה הקודמת שלי שילבתי את הלוגו של פייסבוק. עכשיו אני כבר מפחד שפייסבוק יראו בזה הזמנה לתוכן שלי כאן.

ברשומה הקודמת שלי הדגשתי שתנאי השימוש של פייסבוק היו גמישים ונוחים יותר מאשר של גוגל. המצב הזה קצת התהפך כאן. הם אפילו מרשים לעצמם להשתמש בשם ובתמונה שלי, ששמורה בשירות, “for any purpose, including commercial or advertising”. זה מרשים שהם הצליחו לעקוף את גוגל בדרקוניות של תנאי השימוש, וגם ההתחמקויות של מארק צוקרברג על כך שהויתור על זכויות הוא בעצם חיזוק של זכויותיו של המשתמש לא ממש משכנעות, וניתן לסכם אותן ב-"כן, תנאי השימוש מאפשרים לנו לעשות הכל ולעד, אבל תסמכו עלינו, אנחנו לא נעשה את זה”. בשבילי זה לא ממש מספיק.

אז האם אני אסגור את חשבון הפייסבוק שלי? לא, לא ממש. פייסבוק נותן לי שירות שאני מעוניין בו, ויהיה חבל לי לוותר עליו. אבל אני כאן אהיה מודע למשמעות של השימוש בו. זה אומר, למשל, שאני לא אסנכרן את תוכן הבלוג שלי לתוך פיייסבוק אלא רק אספק קישור. אני אשאיר את פייסבוק כמה שהוא – מרכז מידע חברתי, לא מקום אכסון לתוכן.

ניקולאס קאר, שכבר היכה גלים בעבר עם המאמר הידוע שלו, Is Google Making Us Stupid, יוצא עכשיו נגד מה שהוא מכוונה “טריאומויראט המידע” – השילוב בין ה-WWW כערוץ התקשורת, גוגל כאמצעי המחקר וויקיפדיה כמקור המידע – השתלטו לחלוטין על כל הידע האנושי. מכיוון שקאר חובב הצהרות דרמטיות שלא לומר רואות שחורות, הוא הגדיר את המצב כ-“כשלונה הבסיסי של ה-WWW להוות שירות מידע” – מילים חזקות מאד אפילו יחסית לטיעון המדויק שלו. למען האמת, הטיעון שלו קצת מוחלש כשהוא טוען בעצמו, במאמר, שויקיפדיה היא דבר טוב ומבורך. אבל בכל זאת, הוא לא יכול שלא לנבא נבואות אפוקליפטיות מעורפלות.

אז על שלושה דברים עומד האינטרנט, ע”פ קאר. בואו נעבור עליהם אחד-אחד.

WWW

זה ללא ספק החלק החלש ביותר בטיעון של קאר. הוא רק מציין אותו במשפט אחד:

a single medium, the Web, has come to dominate the storage and supply of information.

מה בדיוק הוא מתכוון כאן? הווב לעומת מה? לעומת פרוטוקולים ישנים יותר כמו gopher? לעומת אימייל? אבל הרי אם אימייל נהיה פשוט דפי HTML שנשלחים בדואר, האם הוא לא חלק מה-Web בעצמו?

וחוץ מזה, מה הכוונה ב-“a single medium”? האם הוא מנסה להשוות את זה למצב שבו הדפוס, למשל, נהיה המדיום היחיד בו נשמר ומועבר מידע וקובר ערוצים כמו טלוויזיה ורדיו? אבל ה-Web הוא לא single medium – הוא גם טקסט וגם אודיו וגם וידאו וגם RSS וגם דברים אחרים. אי אפשר ממש לקרוא לו מדיום אחד. הקבלה טובה יותר תהיה להגיד שלחשמל יש מונופול על אספקת אנרגיה לציוויליזציה שלנו. זה נכון, אבל אני לא חושב שיש הרבה ויכוחים על הנייטרליות של החשמל, לעומת השימושים בו. בקיצור, או שקאר לא ממש העביר את הכוונה שלו, או שהוא לא ממש הבין מה זה ה-WWW, או שהוא סתם היה צריך רגל שלישית לטריאומויראט שלו.

גוגל

כאן קאר חוזר על טענות ואזהרות ישנות יותר. כמאמר הפרסומת הידועה, “אם אתה לא שם אתה לא קיים”. גוגל בנו לעצמם מונופול בלתי מעורער בתחום החיפוש, מונופול שבנוי על מצוינות טכנולוגית, עיצוב נקי ופונקציונאלי ובעיקר יחסי ציבור מצוינים. הם הצליחו למתג את עצמם כגוף נייטרלי, מוסרי, אפילו הומניטרי – גוף שאפשר להפקיד בידיו את האחריות לגישה העולמית למידע. קאר צודק כשהוא מודאג – חייבים לזכור שגוגל היא בסופו של יום חברה מסחרית, והאינטרסים שלה הם מסחריים, ולאו דווקא אלטרואיסטים. מחברה שמרוויחה את כספה מלשלוח אותנו לאתרים מסוימים אי אפשר לצפות שתשאר נייטרלית בנוגע לאיזה אתרים היא שולחת אותנו. אם גוגל תחליט גם לתמוך במועמד פוליטי מסוים או לצנזר אתרים מסוימים עקב בקשה מממשלה, האם נשים לב?

ויקיפדיה

כאן קאר בקונפליקט פנימי. מצד אחד, הוא אוהב את ויקיפדיה. מצד שני, הוא מרגיש מחויב להעביר ביקורת, למרות החיבה האישית. אבל כאן אני חושב שנבואות הזעם שלו פחות מוצדקות. אין ספק שויקיפדיה נהיתה מקור המידע הראשי, דה-פקטו, בכל פעם שרוצים להעמיק את הדיון בנושא כלשהו – פשוט מצרפים קישור לויקיפדיה. אני בעצמי חולק את ההרגשה של קאר שיש כאן עודף התייחסות לויקיפדיה, ואני מוצא את עצמי מחפש מקורות שאינם ויקיפדיה כשאני מקשר מתוך הבלוג שלי. אבל בהרבה מקרים – כמו בפוסט הקודם שלי, שם חיפשתי אתרים טובים על נייטרליות-רשת – אני חוזר בסוף לויקיפדיה. רק בויקיפדיה אני מוצא כיסוי מעמיק ונייטרלי של נושאים, שלא חוטא באג’נדה בוטה מדי. קאר גם צודק שאנחנו חוטאים בעצלנות מחקרית – במקום להתעמק ולמצוא נקודות מבט סותרות ומשלימות, הרבה יותר קל פשוט לקשר לויקיפדיה ולקוות שהעורכים של הערך יעשו את המחקר ההשוואתי במקומנו.

אבל כאן אני חושב שקאר מפספס את רוב היופי של ויקיפדיה, ואת ההבדל הגדול בין ההגמוניה שלה להגמוניה של גוגל. גוגל היא השליטה הבלתי מעורערת של תוצאות החיפוש. היא שומרת על האלגוריתמים שלה בחדרי-חדרים, מה שמאפשר לה לשחק איתם במקרי הצורך – כדי לשפר תוצאות, לפגוע במאמצי SEO נלוזים וגם לתעדף כל מה שירצו לתעדף. ויקיפדיה היא השליטה הבלתי-מעורערת של מקורות המידע, אבל רוב התהליכים שבה שקופים ונתונים למבט חיצוני. אם אני מגיע לערך שנראה לי מפוקפק, אני יכול להכנס לגרסאות קודמות ולעמוד השיחה בו ולראות את הגרסאות השונות. עצם הפופולריות של ויקיפדיה הופך אותה ליעד הראשון שגורמים אינטרסנטיים, מכל האינטרסים הרבים והסותרים, יבואו אליו כדי לשקף את עמדותיהם. אפילו אם אין מישהו שימתן את התוכן בערך מוטה, תמיד יבוא איזה עורך ויצמיד את תגית ה-“נקודת מבט לא נייטרלית” להזהיר את הקורא שלא כולם מסכימים עם התוכן. ברוב אתרי התוכן, עצם הנכונות לכתוב טקסט כלשהו מבטיח נקודת מבט לא-נייטרלית. בנוסף, ההתעקשות על קישור למקורות מאפשרת לי לא רק לדעת מאיפה הגיע המידע של הערך הזה, אלא גם להכיר אתרי-תוכן סמכותיים בנושאים שונים שאני אוכל, בעתיד, לפנות אליהם ישירות. היחוד של ויקיפדיה לעומת גוגל הוא היכולת של המשתמש להעריך את נכונות המידע. במקרה של ויקיפדיה, טעויות או הטיה יצופו לפני השטח. במקרה של גוגל, אתר שלא מופיע פשוט לא קיים, ואין לאף אחד יכולת לשנות את זה או להשפיע על זה.

השקיפות הזו של ויקיפדיה היא גם הדבר שמונע ממני לחשוש ממנה יותר מדי. אם ויקיפדיה תתדרדר מוסרית ותאבד את אמון הציבור, הציבור ישים לב. זה לא שתהיה נהירה המונית מויקיפדיה, אבל הפופולריות תתדרדר ותתדלדל, ואותם אנשים שהיום מתחזקים את ויקיפדיה ישקיעו את מאמציהם בערוצים אחרים. כבר היום יש מספיק נושאים שויקיפדיה היא לא הסמכות עליהם – לסרטים אני אקשר תמיד ל-IMDB, למשל, ולסדרות טלוויזיה ל-TV.com. אמנם אין תחרות לויקיפדיה ברוב התחומים, אבל תקום תחרות – למשל, אתר כמו AllMusicGuide שאינו עמוס פרסומות עד מעבר לשימושיות – אני אשמח להסתמך עליו. כבר עכשיו יש נישות קטנות – כמו ה-Online Etymology Dictionary לאטימולוגיה אנגלית או ה-Gibraltar Encyclopedia of Progressive Rock שמחזיקים מעמד שנים עם תוכן ענייני, סמכותי ומעניין. מי יתן וירבו.

לפני כשבוע קמה לה מחאת-גולשים בזעיר אנפין סביב פייסבוק. עם פרוץ השנה החדשה, כך מסתבר. תבעה פייסבוק את חברת Power.com, שמוצרה הוא אתר שמנקז אליו מספר רשתות חברתיות, על מגוון פגיעות נגדה הכוללות פגיעה בסימנים רשומים וגישה לא מורשה למידע השמור אצלה.

חלק מערוצי התקשורת מאמינים שהתביעה היא חסרת שחר ובסיס. חלקם אפילו טוענים שבתביעתה, פייסבוק עושה במידע ששמור אצלה – שהוא מידע שהועלה ע”י הגולשים – שימוש עצמי ומספחת, בעצם, את תוכן הגולשים אליה. אל הנקודה הזו אני רוצה להתייחס כאן.

השלב הראשון הוא להבין מה בדיוק כלול בתביעה של פייסבוק. את נוסח התביעה עצמו לא מצאתי, ועד שאני אמצע מקור אמין יותר אני מסתמך על הסיקור של ה-New York Times של הנושא, שנראה הכי מקיף ואף טרח לדבר עם הצדדים. לפי הכתבה הזו יש שני מרכיבים ראשיים בתביעה: הראשון הוא הזדהות של Power בתכתבות אימייל כעובדי פייסבוק, כולל זיוף כתובות דואר המגיעות מ-facebookmail.com. חלק זה של התביעה, אם אמנם יוכח, הוא ראוי לכל הדעות ואין עליו עוררין – יצוג-שווא הוא יצוג-שווא וראוי שיענש.

החלק השני והמעניין יותר בתביעה הוא שימוש בלתי נאות בשירותי פייסבוק המפרים את תנאי השימוש באתר. גם כאן הנושא מתחלק לשניים. הראשון הוא העובדה ש-Power מבקשים מהמשתמש את הסיסמא שלו, שומרים אותה על השרתים שלה, ומשתמשים בה לגשת לאתר. הטענה של פייסבוק היא שהעובדה שהסיסמא נשמרת היא פרצת אבטחה, והיא מספקת פתרונות חלופיים – מנגנון Facebook Connect, שנועד לאפשר לאתרים אחרים לחלוק (באישור המשתמש, בתקווה) במידע של פייסבוק עליך ללא צורך לספק להם את הסיסמא שלך. אין ספק שהפתרון הזה משאיר בידיים של פייסבוק את הכח להחליט איזה מידע זמין ואיזה לא, אבל זה עדיין מאפשר ל-Power לספק הרבה מידע על המשתמש. Power, בתורה, לא הכחישה שהיא היתה במגעים עם פייסבוק על מעבר לשימוש ב-Connect, אבל טענה שהיא רוצה לשפר את השירות למשתמשים ע”י שימוש במנגנון Social InterConnect – מנגנון מתחרה ל-Facebook Connect אותו פיתחה Power בעצמה.

הנקודה השניה ב סעיף הזה היא ש-Power השתמשה בטכניקות של Screen scraping כדי להתחבר לאתר של פייסבוק ולקרוא ממנו את המידע, כלומר להתחבר לאתר כמו משתמש רגיל, לקבל את כל ה-HTML שמוצג, ולדלות ממנו את המידע. האלטרנטיבה היא להשתמש ב-API, ממשק למתכנתים המאפשר להם לגשת למידע בצורה תכנותית, ולא לנסות לקרוא את המידע כמו משתמש אנושי ולשחזר אותו משם. היתרון בשיטת ה-API, חוץ מהעובדה שהיא לרוב דורשת פחות עבודה, היא שהיא נותנת לאתר יותר שליטה על איזה מידע לחשוף ובאיזו צורה. הטענה של פייסבוק היא גם שה-Screen scraping יוצר עומס מיותר על השרתים שלה, עומס שימנע בעבודה מול ה-API.

מה אני מבין מהסעיפים הללו? שפייסבוק מתרעמת על שימוש בשירותים שלה, שירות שחורג ממה שהוגדר במפורש בתנאי השימוש, שימוש שעלול להיות פרצת אבטחה, ובעיקר שימוש שלא עובר דרך השערים וההגבלות שהיא עצמה שמה על גישה לתוכן. השיקול המכריע ללגיטימיות, אם כך, היא עד כמה פייסבוק מאפשרת גישה דרך אותם שערים רשמיים שלה.

ההתרשמות שלי היא שפייסבוק מאפשרת גישה לרוב רובו של המידע המעניין. שיחקתי קצת עם ה-API לפני מספר חודשים וראיתי שאפשר במאמץ מינימלי לגשת לפרטי המשתמש ולרשימת החברים שלו. אני לא חושב ששם הבעיה. התחושה שהרבה אנשים קיבלו  מהסיפור הוא שפייסבוק טוענת מול Power “המידע הזה שלנו, ולכם אסור לגעת בו”. אבל באיזו זכות הם אומרים את זה, כשהמידע הוא בעצם שלי, הגולש? אם אני נתתי ל-Power את הסיסמא שלי ואת אישורי לגשת למידע, האם יש לפייסבוק זכות למנוע מהם? האם המידע שלי, או שלהם? 

אז נתחיל מלקרוא את הסעיף הרלבנטי מתנאי השימוש של פייסבוק, מעודכנים מתאריך 23/9/08, תחת סעיף User Content Posted on the Site:

Facebook does not assert any ownership over your User Content; rather, as between us and you, subject to the rights granted to us in these Terms, you retain full ownership of all of your User Content and any intellectual property rights or other proprietary rights associated with your User Content.

כאן יש הצהרה די מפורשת שפיסבוק לא טוענת לבעלות על המידע. מה שהיא כן מרשה לעצמה לקחת, לעומת זאת, זה זה:

you automatically grant …  an irrevocable, perpetual, non-exclusive, transferable, fully paid, worldwide license (with the right to sublicense) to use, copy, publicly perform, publicly display, reformat, translate, excerpt (in whole or in part) and distribute such User Content for any purpose, commercial, advertising, or otherwise

כלומר, כל תמונה, טקסט או תוכן אחר שאני מעלה לפייסבוק נשאר שלי, אבל לפייסבוק מותר לעשות איתו מה שהם רוצים. סייג די חשוב כאן הוא זה:

If you choose to remove your User Content, the license granted above will automatically expire,

כלומר הסרת התוכן מפייסבוק יבטל את זכותם להשתמש בו. זה אולי נראה מובן מאליו, אבל אם נשווה את זה לתנאי השימוש הסטנדרטיים של גוגל, התופסים לשירותים כמו Gmail ו-Google Docs, שאומנם מגבילים את זכות השימוש שלהם במידע שלנו לצורכי פרסום וקידום השירותים שלהם ולא לכל מטרה שירצו, אבל גם ביטול השירות וסגירת החשבון לא מבטל את הזכויות שלהם:

13.5 When these Terms come to an end, all of the legal rights, obligations and liabilities that you and Google have benefited from … which are expressed to continue indefinitely, shall be unaffected by this cessation,

אז מה היה לנו כאן? יש לנו את פייסבוק שמרשים לעצמם קצת יותר מדי חופש עם התוכן שהעלנו לאתר, אבל לפחות מאפשרים לנו לסגור את החשבון, למחוק את התוכן ולקחת אותו חזרה לידינו. גוגל, שמחזיקים בידיהם את רוב המידע שעוד נשאר בעולם, מעדיפים להשאיר אותו אצלם לצמיתות. פייסבוק, אם כך, מנסים למנוע מ-Power לקחת את המידע בצורה אלימה, אבל לא מונעים מהם גישה למידע שלנו – ובטח שלא לוקחים בעלות עליו. הפראנויה כאן, לדעתי, לחלוטין לא מוצדקת.