אקלקטיקה אהובתי. זה מה שרשום שם למעלה, על רקע כבישי נברסקה מוקפי התירס¹. אקלקטיקה אהובתי זה שמו של הבלוג. זה מה שרשום לי בתיקיה עם הטיוטות וזה מה שכתוב (אם יש לי מזל) ברשימות לינקים של אנשים. אבל האם הכותרת של בלוג היא באמת השם האמיתי שלו? האם זה השם שבו אנשים משתמשים? האם אני מוצא את עצמי אומר “כתבתי פוסט חדש באקלקטיקה”, לעומת פשוט “כתבתי פוסט חדש בבלוג שלי”?

היו תקופות שכן הייתי צריך לציין את שמו של הבלוג. היו תקופות שתחזקתי שניים-שלושה בלוגים פעילים במקביל, אם כי ברוב המקרים תחומי העניין שלהם היו כל-כך שונים שכל הסבר היה קצת מיותר. אבל לפחות בתפיסה שלי, אקלקטיקה היא פשוט “הבלוג שלי”, בלי מיתוג חזק של השם.

זה לא כך לכל בלוג. “הסיפור האמיתי והמזעזע של” הוא מותג, אבל זה במידה רבה בגלל שהוא בלוג קבוצתי, שמכיל בנוסף לאיתמר שאלתיאל ומיטל שרון גם אנסמבל מכובד של כותבים אחרים. יוסי גורביץ הצליח לבנות את “החברים של ג’ורג’”, למרות שהוא הכותב הכמעט-יחיד.  הבלוגים של רועי ושל יפתח (שיסלחו לי על שאני כולל אותם בהצהרה בודדת) הם, לפחות במודעות שלי, פשוט הבלוגים של רועי ושל יפתח. באכסניית הבלוגים “במחשבה שניה”, רשימת הבלוגרים המכובדת מכילה לינק לכל אחד מהבלוגים – אבל הלינק הוא משם הכותב, ולא משם הבלוג, וזאת למרת שלרובם המכריע של הבלוגים שם יש שם, ואחדים מהם (כגון “ליבריסטאן” של דן בורנשטיין) ידועים דווקא בשם הבלוג.

* * *

אז מה הגורמים שיכולים לתרום למיתוג של בלוג, לעומת שיוך אישי? על בלוגים משותפים כבר דיברנו, ושם העניין ברור. אבל יש עוד כמה נקודות שעלו לי בראש. חלקן ברורות מאליהן. חלקן אולי לא נכונות. הייתי שמח להמשיך ולדון בנושא אם למישהו יש מה להוסיף.

1) שם הבלוג ב-URL. זה לא רק לקידום אתרים. כתובת הבלוג שלי היא blog.strawjackal.org. אין שם אזכור של “אקלקטיקה”, אפילו לא בתעתיק אנגלי כזה או אחר. זה פשוט “הבלוג שיושב תחת strawjackal”, שהוא הדומיין הכללי שלי. ה-URL של החברים של ג’ורג’, לעומת זאת, מכיל את המילים FriendsOfGeorge.

2) אופי האכסניה. “החברים של ג’ורג’” יושב תחת “ההם”, אכסניית בלוגים שמכילה עוד כמה פנינים, כמו “תודעה כוזבת”. האכסניה משדרת “כאן יושבים בלוגים רציניים, עם מסר ומה שלא יהיה”. בעל הבלוג לא חייב לראות את זה ככה, אבל הגישה לבלוג בדומיין רציני היא שונה מאשר בלוג תחת wordpress.com או BlogSpot, או אפילו ישראבלוג המושמץ, שמקשה על הקורא לקחת אותו ברצינות.

3) שם הכותב. זה לא ממש מובן באליו בבלוגוספירה, ששם הכותב של בלוג מסוים הוא ידוע. “ואן דר גראף אחותך” נכתב על ידי, ובכן, vandersister, שזהותה אולי ידועה לאי-אילו ברחבי האינטרנט, שלא לומר בפתח-תקווה, אבל נותרת עלומה לי ולקורא הממוצע. גם ב”תודעה כוזבת” לא מופיע שם הכותב בשום מקום, מה שמעודד את ההצמדות לשם הבלוג. כמובן שזה עובד גם להפך. כשרועי רוטמן בוחר בשם “Roee-geist” ומקים את הבלוג בכתובת roeerotman.wordpress.com, הוא מעודד אותנו לחשוב על הבלוג בתור “הבלוג של רועי”, לטוב ולרע.

4) ריבוי בלוגים. ערן כ”ץ מתחזק כיום שלושה בלוגים הידועים לי – “לטאת האמבט“‘ הבלוג האישי שלו השם דגש על מוזיקה, אבל לא רק. “על הספה“, בלוג על פסיכולוגיה, ו”אוכל זה טעים“, אותו הוא כותב עם אשתו, עידית נרקיס, המוקדש לנסיונותיהם הקולינריים. כל אחד מהם מאד מובחן ויחודי, ולכן אני לא יכול להגיד “קראתי את הפוסט האחרון אצל ערן” בלי לסייג את זה ב-”נו, אתה יודע, בלטאת האמבט”. בדומה לסעיף 1 לעיל, יש כאן ניתוק מהקשר הישיר, האחד-לאחד, בין בלוג לבין כותב.

זה מה שעלה לי בראש עד עכשיו. אם למישהו יש הארות והערות נוספות, אני אשמח לשמוע.

איך אני אוהב, כל פעם שחסרה לאיזה עיתון כותרת סנסציונית, טענות של “הבלוג מת!, יחי הלייפסטרימיניג!”, או הטוויטר, או המתחרה התורן על תואר “הדבר המעניין שקורה עכשיו באינטרנט”. רוברט סקובל הוא דוגמא קלאסית לבלוגר בולט ומשפיע שזינק על תופעת הטוויטר/פרנדפיד/מה שלא יהיה, ושש להספיד את הבלוג, או לפחות לנסות לבדוק אם אפשר בלעדיו.

הבעיה עם השאלה “האם הלייפסטרימים מחליף את הבלוגים” היא שהיא מקבילה לשאלה “האם הטלפון מחליף את הטקסט”.

ברור שלא. ברור שאני אבחר בטלפון כשאני רוצה לנהל שיחה, אבל אכתוב ספר (או מאמר, או בלוג) כשאני רוצה לדון בנושא כלשהוא. מסיבות שלא קשורות לשום דבר חוץ מההיסטוריה של הטכנולוגיה, פעם היו כותבים גם מאמרים וגם מכתבים בכתב. כשבא הטלפון, פתאום אפשר היה לנהל שיחות גם לא בכתב, אבל זה לא אומר שאין יותר מקום לכתב.

כנ”ל במקרה הזה. הבלוגים נולדו, כידוע, כדי לאפשר לאנשים לשים תמונות של החתול שלהם באינטרנט. אבל מהר מאד זה התפצל לבלוגים על אנשים – החל מילדות בנות 14 בלייבג’ורנל ועד לסלבריטאֵי-חנונים כמו ויל ויטון – לעומת בלוגים של אנשים – בלוגים על טכנולוגיה, על פוליטיקה, או על כל נושא אחר. ואין שום קשר בין שני הדברים הללו, חוץ מהעובדה שהם במקרה חלקו טכנולוגיית פרסום והפצה.

ולכן אין פלא שכשהלייפסטרימינג התחיל לתפוס תאוצה הוא התחיל להחליף את הסוג הראשון של הבלוגים, היומנים האישיים. הוא מתאים יותר לסוג הזה של כתיבה. הוא מאפשר רזולוציה גבוהה יותר של תיעוד, ויותר קל להגיב. אין פלא ש-Livejournal, אחד ממעוזות הבלוגים-כיומנים-אישיים, דעך עם עלייתם של פייסבוק ופרנדפיד ואחיהם. אבל זה לא אומר שבלוגים שבאים לדבר על נושאים, במקום על אנשים, בהכרח יפגעו מהם – בדיוק כמו שעדיין פורסמו ספרים גם כשכבר פחות כתבו מכתבים.

חשוב להבדיל בין פלטפורמה טכנולוגית – בלוגים – לבין התוכן.  האם הלייפסטרימינג יהרגו סוג מסוים של בלוג? כן, בהחלט, וזה כי הלייפסטרימינג יותר מתאים לסוג מסוים של self-publishing באינטרנט. אבל האם הייתי כותב את הפוסט הזה בטוויטר? לא נראה לי.