אקלקטיקה אהובתי. זה מה שרשום שם למעלה, על רקע כבישי נברסקה מוקפי התירס¹. אקלקטיקה אהובתי זה שמו של הבלוג. זה מה שרשום לי בתיקיה עם הטיוטות וזה מה שכתוב (אם יש לי מזל) ברשימות לינקים של אנשים. אבל האם הכותרת של בלוג היא באמת השם האמיתי שלו? האם זה השם שבו אנשים משתמשים? האם אני מוצא את עצמי אומר “כתבתי פוסט חדש באקלקטיקה”, לעומת פשוט “כתבתי פוסט חדש בבלוג שלי”?

היו תקופות שכן הייתי צריך לציין את שמו של הבלוג. היו תקופות שתחזקתי שניים-שלושה בלוגים פעילים במקביל, אם כי ברוב המקרים תחומי העניין שלהם היו כל-כך שונים שכל הסבר היה קצת מיותר. אבל לפחות בתפיסה שלי, אקלקטיקה היא פשוט “הבלוג שלי”, בלי מיתוג חזק של השם.

זה לא כך לכל בלוג. “הסיפור האמיתי והמזעזע של” הוא מותג, אבל זה במידה רבה בגלל שהוא בלוג קבוצתי, שמכיל בנוסף לאיתמר שאלתיאל ומיטל שרון גם אנסמבל מכובד של כותבים אחרים. יוסי גורביץ הצליח לבנות את “החברים של ג’ורג’”, למרות שהוא הכותב הכמעט-יחיד.  הבלוגים של רועי ושל יפתח (שיסלחו לי על שאני כולל אותם בהצהרה בודדת) הם, לפחות במודעות שלי, פשוט הבלוגים של רועי ושל יפתח. באכסניית הבלוגים “במחשבה שניה”, רשימת הבלוגרים המכובדת מכילה לינק לכל אחד מהבלוגים – אבל הלינק הוא משם הכותב, ולא משם הבלוג, וזאת למרת שלרובם המכריע של הבלוגים שם יש שם, ואחדים מהם (כגון “ליבריסטאן” של דן בורנשטיין) ידועים דווקא בשם הבלוג.

* * *

אז מה הגורמים שיכולים לתרום למיתוג של בלוג, לעומת שיוך אישי? על בלוגים משותפים כבר דיברנו, ושם העניין ברור. אבל יש עוד כמה נקודות שעלו לי בראש. חלקן ברורות מאליהן. חלקן אולי לא נכונות. הייתי שמח להמשיך ולדון בנושא אם למישהו יש מה להוסיף.

1) שם הבלוג ב-URL. זה לא רק לקידום אתרים. כתובת הבלוג שלי היא blog.strawjackal.org. אין שם אזכור של “אקלקטיקה”, אפילו לא בתעתיק אנגלי כזה או אחר. זה פשוט “הבלוג שיושב תחת strawjackal”, שהוא הדומיין הכללי שלי. ה-URL של החברים של ג’ורג’, לעומת זאת, מכיל את המילים FriendsOfGeorge.

2) אופי האכסניה. “החברים של ג’ורג’” יושב תחת “ההם”, אכסניית בלוגים שמכילה עוד כמה פנינים, כמו “תודעה כוזבת”. האכסניה משדרת “כאן יושבים בלוגים רציניים, עם מסר ומה שלא יהיה”. בעל הבלוג לא חייב לראות את זה ככה, אבל הגישה לבלוג בדומיין רציני היא שונה מאשר בלוג תחת wordpress.com או BlogSpot, או אפילו ישראבלוג המושמץ, שמקשה על הקורא לקחת אותו ברצינות.

3) שם הכותב. זה לא ממש מובן באליו בבלוגוספירה, ששם הכותב של בלוג מסוים הוא ידוע. “ואן דר גראף אחותך” נכתב על ידי, ובכן, vandersister, שזהותה אולי ידועה לאי-אילו ברחבי האינטרנט, שלא לומר בפתח-תקווה, אבל נותרת עלומה לי ולקורא הממוצע. גם ב”תודעה כוזבת” לא מופיע שם הכותב בשום מקום, מה שמעודד את ההצמדות לשם הבלוג. כמובן שזה עובד גם להפך. כשרועי רוטמן בוחר בשם “Roee-geist” ומקים את הבלוג בכתובת roeerotman.wordpress.com, הוא מעודד אותנו לחשוב על הבלוג בתור “הבלוג של רועי”, לטוב ולרע.

4) ריבוי בלוגים. ערן כ”ץ מתחזק כיום שלושה בלוגים הידועים לי – “לטאת האמבט“‘ הבלוג האישי שלו השם דגש על מוזיקה, אבל לא רק. “על הספה“, בלוג על פסיכולוגיה, ו”אוכל זה טעים“, אותו הוא כותב עם אשתו, עידית נרקיס, המוקדש לנסיונותיהם הקולינריים. כל אחד מהם מאד מובחן ויחודי, ולכן אני לא יכול להגיד “קראתי את הפוסט האחרון אצל ערן” בלי לסייג את זה ב-”נו, אתה יודע, בלטאת האמבט”. בדומה לסעיף 1 לעיל, יש כאן ניתוק מהקשר הישיר, האחד-לאחד, בין בלוג לבין כותב.

זה מה שעלה לי בראש עד עכשיו. אם למישהו יש הארות והערות נוספות, אני אשמח לשמוע.

אנדרו סאליבן, הבלוגר הפוליטי הבלתי נלאה של ה-Atlantic, מביא ציטוט של בן קסנושה שמתקשר ישירות למיני-סערה שהיתה בבלוגוספירה הישראלית סביב פוסט הפרובלוגינג של שליו בן ארי:

One way blogging makes you a better writer is it forces you to work hard for your readers’ attention. On the web, it takes less than a second to close the page or click a new link. Your readers are busy and distracted.

This means you must engage the reader out of the gate and take nothing for granted. If you start sucking in the second paragraph, you’ll likely lose the reader’s attention. They click to a new page.

It’s brutal. It makes you better.

בגדול, אנחנו רואים כאן בדיוק את אותם טיעונים של בן-ארי. הקורא משועמם. הקורא קצר-רוח. הקורא לא רוצה לקרוא את הטקסט שלך, ואתה צריך לתפוס אותו איכשהו. קסנושה מנסח את זה במונחים קצת פחות צורמים. היעד שלו, לדבריו, הוא להפוך אותך לכותב טוב יותר, לעומת היעד המוצהר של בן-ארי, להשאיר את הקוראים בעמוד בלי קשר לאיכותך ככותב. אבל בסופו של דבר, הוא אומר בדיוק את אותו הדבר. כשהוא אומר “It makes you better”, הוא לא באמת מתכוון לכותב טוב יותר. וגם לא לטוב יותר בתוכן שלך, שעל פניו זה הדבר שאותו אתה מספק בבלוג. לא, כשקסנושה אומר להשתפר, הוא מתכוון להשתפר כאיש מכירות. וכשבן-ארי כותב שהבלוג שלך יהיה טוב יותר, הוא מתכוון שהוא יהיה מכשיר מכירות טוב יותר.

וכאן הסיבה לבעיות שיש לאנשים עם אנשי פרובלוגינג. לא בגלל תחושת עליונות מאוימת, אלא כי בסופו של דבר בלוגר ופרובלוגר הם לא רמות מקצועיות (להבדיל ממקצוענות) שונות של אותו מקצוע, של אותו תחביב. אלה שני תפקידים שונים מהותית. האחד נמדד בתכניו, והם לב העיקר. השני מוכר זמן פרסום, bounce-rate נמוך, חשיפה גבוהה. התוכן הוא האמצעי, לא המטרה.

אבל הדמיון החיצוני בין השנים, והבלבול שנוצר בקלות ביניהם, הוא שגורם לבלוגרים להתכווץ בחוסר נוחות. כשמגיבים אצל עידו קינן לא יכולים להבדיל בין לשים פרסומות בבלוג על מנת לכסות את עלויות האחזקה לבין פרובלוגר שמטרת הבלוג שלו לקדם אינטרסים מסחריים, אז אפשר להבין למה הבלוגרים מזדעקים כשאנשי המדיה החברתית באים ומוציאים שם רע לתחום שלהם.

בעקבות הכתבה של עידו קינן בעין השביעית על תופעת הפרסום הסמוי בבלוגים התעורר לו הרבה רעש בבלוגוספירה, בין השאר בהצעתו החוזרת של יהונתן קלינגר לניסוח קוד אתי לבלוגרים, על משקל הקוד האתי של עיתונאים. אני מסכים מאד עם דובי קננגיסר ועם נעמה כרמי על הסיבות למה קוד כזה הוא מיותר, אבל אני רוצה לחדד נקודה ששניהם העלו.

מיהו בלוגר? מישהו שכותב בלוג, כמובן, אבל מה המשמעות של בלוג, בהקשר הזה? בלוגר זה לא מי שיש לו וורדפרס מותקן או חשבון בישראבלוג. בלוגר זה מי שיוצר תוכן באינטרנט – בין אם זה בבלוג יעודי עם דומיין משלו, או בפרופיל שלו בפייסבוק, או אפילו בטוקבקים בבלוג של מישהו אחר או בתגובות לסרטים ב-YouTube. אין ספק שהיחס ל-“אחד שיודע” בטוקבק ב-YNet לא יהיה כמו לבלוגר עם אתר מבוסס שמזדהה בשמו, אבל בסופו של דבר שניהם מתבססים על עקרון – שהאינטרנט, ובעיקר ה-2.0 המציק הזה שמדברים עליו, בנוי על תוכן של גולשים – של כל הגולשים, לטוב ולרע. הבלוגרים הם לא נפרדים מכלל הגולשים. המודל הישן, בו יש יחס חד-כיווני וחסר-איזון בין העיתונאי והקורא שמחייב דרישתם לסטנדרט אתי מוגבר הם מיושנים – הסטנדרט האתי הזה, כפי שדובי מציין, תופס לגבי כולם.

בבלוג של יהונתן קלינגר מגיב שוקי גלילי:

[…] חלק מהעניין עם בלוגים הוא שכל אחד יכול לפתוח אחד, וכל זמן שאין קוד אתי למגיבים – שלא לדבר על אפשרות לאכוף אותו – בעל בלוג רשאי ולפעמים אפילו חייב למחוק.

כאן לב העניין. כל אחד יכול לפתוח בלוג, ולהגיב לבלוג, ולכן כולם כאן יוצרי תוכן, והאתיקה החברתית הבסיסית מחייבת את כולם.