Fifty Great American Short Stories / Milton Crane (ed.)

לפי כמה שנים קניתי לי ספר בשדה תעופה, ספר המביא 50 סיפורים קצרים אמריקאיים, החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, פחות או יותר, ומסודרים כרונולוגית. קניתי אותו מתוך מחשבה שסיפורים קצרים יהיו קלילים יותר לעיכול מאשר רומנים מלאים, ואם הם גם קלאסיקות אז בכלל.

ואז התחלתי לקרוא את הסיפורים הראשונים, ונתקעתי. נזכרתי שוב בבעיות שיש לי עם ספרות ויקטוריאנית. לא הסגנון, למרות שהוא נוטה לציוריות ואריכות יותר מאשר פרוזה מודרנית, אלא העובדה שהנורמות החברתיות השתנו כל-כך שהדברים שהסופר מצפה מאיתנו להתרשם מהם, או להיות מופתעים מהם, או להזדעזע מהם, השתנו לחלוטין.

הסיפורים הראשונים – של וושינגטון אירווינג, נתניאל הות’ורן, אדגר אלן פו, כולם מהמוערכים שבגווארדיה האמריקאית של התקופה – כולם נעים סביב החדירה של העל-טבעי, השטני, אל חיי היום-יום, ובכולם יש ציפיה שהקורא יזדעזע לחלוטין מטשטוש הגבולות הזה, או מאקט מכירת הנשמה לשטן, אלמנט שבימינו כבר הפך לבנאלי ומיושן לחלוטין. אירווינג, ב-“הרפתקאת הסטודנט הגרמני” שפותח את הקובץ, חותם את החוויה העל-טבעית שערערה את שפיותו של הסטודנט בהצהרה “ואני יודע שכל זה היה נכון – כי פגשתי את הסטודנט הזה בעצמי בבית-משוגעים בפריז!”. משפט זה, שאולי גרם לקורא הממוצע ב-1824 להחסיר פעימה מפחד, נשמע בימינו כמו צ’יזבט ילדותי ומטופש.

אז בקיצור, נתקעתי. אז אחרי כמה חודשים החלטתי לחזור לספר, אבל הפעם ניגשתי אליו אחרת, והתחלתי לקרוא אותו מהסוף להתחלה. פתחתי ב-The Lucid Eye in Silver Town של ג’ון אפדייק שנכתב ב-1964, ומיד נשאבתי לתוכו בלי שום בעיה. כנ”ל גם הסיפורים שלפניו, משנות ה-50 וה-40. ההבדל בפרוזה היה מדהים – ישירה יותר, כתובה בלשון דיבורית ולא ספרותית, עם דמויות אמינות ומעניינות ומרתקות הרבה יותר. לא כולם סיפורים טובים, כמובן, אבל הקלות של ה-engagement איתי, לעומת החוויה האנתרופולוגית כמעט של הסיפורים הראשונים, היתה מדהימה.

* * *

אז התחלתי לחשוב על ההבדל הזה, ולנסות להבין אם יש כאן סתם סקאלה של נגישות על פי ציר זמן, כשהרחוקים יותר תמיד יהיהו נגישים פחות, או שאולי ישנה איזו נקודת שבירה, שכל מה שלפניה נהיה פחות רלבנטי אלי. הסיבה שחשדתי באפשרות השניה היא שקראתי הרבה ספרות משנות ה-20 וה-30 שהיתה קריאה וזמינה לי לא פחות מאשר דברים מהשנים האחרונות: המינגווי, פיצ’גרלד, דיימון ראניון – כולם קולחים וזורמים גם היום.

אז מה יכולה להיות נקודת השבירה הזו, השינוי המהותי שעבר על התרבות האמריקאית בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ששינה את סגנון הכתיבה הנפוץ? שהפך את הקורא התמים והנדהם שמשתמע מסיפוריהם של פו והות’ורן לקורא המפוכח ומריר של אפדייק וצ’יבר?

התשובה המתבקשת היא מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שבעטיה איבדה אמריקה הרבה מהתמימות שלה. הדור של המלחמה, שאותו כינתה גרטרוד שטיין “הדור האבוד”. הדור של המינגווי ופיצג’רלד, בדיוק אותם סופרים שמבחינתי מסמנים את ההתחלה של הפרוזה שמדברת בגובה העיניים. ברור שזו לא רק המלחמה – זה גם הדור של תרבות צרכנית רחבת היקף, של שגשוג כלכלי, של ניידות חדשה בזכות המכוניות – ועדיין, מלחמת העולם הראשונה היא סמן נוח למעבר בין התקופות.

האם באמת ב-1914 השתנו פני הספרות האמריקאית? או שהיה תהליך הדרגתי שרק הואץ שם? אני לא חושב שיצא לי לקרוא הרבה ספרים מהעשור וחצי הראשונים של המאה ה-20, לפני פרוץ המלחמה. שווה לבדוק את הנושא, לראות אם השינוי כבר היה שם לפניה.

אני חושב שזה היה בסוף הקיץ כשהגעתי לקנדה, ילד קטן עם אסתמה. ביליתי את השבועות הראשונים שלי שם בבית החולים בגללה. כשיצאתי, כבר היה סתיו. זה לא שלא אהבתי את מזג האוויר בקנדה. אני לא זוכר הרבה, אבל אני זוכר התלהבות מהשלג, הראשון שראיתי ממש נופל, ומהבגדים הגדולים והמנופחים. אבל איפשהו החורף האפרורי הזה ישב עלי, ושמחתי לקיץ – שמש, לשם שינוי, ובגדים קצרים. וטיול ארוך ארוך. חמישה אנשים באוטו. שבועיים בדרכים באמריקה.

***

המבנה של הטיול היה פשוט. נכנסים לאוטו ונוסעים. שני ילדים, בני עשר ואחת-עשרה, במושב האחורי וסבתא שמנסה להרגיע אותם. אין סיכוי ללכת לשום מקום מעניין כי הילדים רק רוצים לקרוא, או מה שזה לא יהיה שאח שלי רצה לעשות באותם שנים. אז נוסעים, ומנסים לגרור את הטיול לאתרים כאלה או אחרים, ומסיימים את היום תמיד במלון דרכים. מוטל אמריקאי, האוורד ג’ונסון או איזו רשת מלונות אחרת שנפרסת לה מחוף אל חוף, מהדרום הישן ועד קנדה הצוננת. והמלונות הללו, המוטלים, הם הזכרון החזק ביותר שלי מהטיול הזה, בקיץ 1989.

***

משטחי אספלט זה הדבר הראשון. כל מוטל מלווה במגרשי חניה בלתי סבירים לחלוטין. ליד הכניסה למשרד לרוב יש גג כזה, ושם היינו עוצרים עם האוטו בזמן שאבא שלי הלך להשיג לנו חדר. דקה אחר כך וכבר חנינו במקום החניה האלכסוני ישר מול החדר. תוך שתי דקות התיקים בחדר, ותוך חמש דקות כבר אני ואחי כבר בחוץ, חולפים על פני עציצים ירוקי-עד ושטחים אפרפרים לחדר המשחקים.

מכונות פינבול ישנות עומדות זנוחות בצד, ולידן משחקי וידאו שכבר אז היו מיושנים – Defender, בטח היה שם, ואיזה נציג ממשפחת פק-מן. אבל לשם שינוי הם לא עניינו אותי. אני ידעתי מה אני רוצה. אם המוטל היה שווה משהו, באמצע החדר היה עומד לו מסלול מיני גולף קטן. חור אחד, בתוך ארגז עץ גדול ושטוח. בכל מוטל הוא היה קצת שונה. פעם מסלול מפותל בתוך מבוך דשא סינתטי. פעם רמפה מסולסלת. פעם טחנת רוח, במיטב המסורת. לאורך הטיול כולו השלמנו כמעט סט מלא. שם היינו מבלים עד שההורים היו באים לקחת אותנו לארוחת ערב, משחקים איתנו איזה משחקון קצר.

הולכים לאכול, ולישון. וקמים בבוקר. ונוסעים. עד שמגיעים לעוד מוטל.

***

כל זה היכה בי היום, הזכרונות נשטפים להם מארונות מאובקים. והכל בגלל ה-Gobbler: מוטל שהוקם בסוף שנות ה-60 ולוקח את כל המוסכמות של הסגנון לקיצוניות מופרכות לחלוטין. מוטל שאמנם אין בו מיני-גולף, אבל זה באמת ההחמצה היחידה באותה אנדרטה לארכיטקטורה האמריקאית של אמצע המאה העשרים, שהצליחה להיות עממית וגרנדיוזית באותו הזמן.

על ה-Gobbler קראתי באתר של ג’יימס ליילק, האיש שלקח על עצמו, במו ידיו, לשחזר את ארצות הברית שבין שנות ה-40 ל-70, כפי שהיא מתבטאת בספרי בישול ושלטי פרסומת.,קופסאות גפרורים, ספרוני קומיקס, ועיתונים. ולא רק לשחזר, אלא גם לנתח, ללעוג ולצחוק צחוק רועם על פשעי העיצוב של העבר. לעג וצחוק שנובעים מנוסטלגיה ואהבה לא פחות מזעזוע. ליילק השיג פרסומות ל-Gobbler, שתואר באופטימיות חסרת תקדים כ-“מוטל הגרוּבי ביותר בוויסקונסין”, והוא לוקח אותנו לסיור במסדרונות שלו, בלי רחמים. ובונוס בסוף – סט תמונות של המוטל בשנות ה-90, 20-30 שנה אחרי ימי הזהר המפוקפקים שלו. בשבילי – התקף נוסטלגיה חסר תקדים.

חלק מהחומרים באתר, שפעיל מאז אמצע שנות ה-90, היו מוצלחים מספיק כדי להוציא אותם כספר. וחבל, כי הם כבר לא זמינים לצפיה. אבל אפילו רק מהשאריות אפשר למלא ארוחה מלאה, ולכן אני אשאיר אתכם עם אחד החלקים המשובחים באתר, The Gallery of Regrettable Foods – ספרי בישול משנות ה-40 עד ה-60, בכל הדרם הנוראי.

בתיאבון.

בעיירה בורלינגיים בקליפורניה הסתובבתי שעה, בחום הקופח של חודש אוקטובר שהזכיר לי את  הבית. בין שכונות פרווריות משמימות ואזורים מסחריים מסחריים ניסיתי למצוא כתובת של מוזיאון שהעתקתי מהאינטרנט בחופזה. לקח לי שעה למצוא את המקום כי המוזיאון, כך הסתבר, היה חדר אחורי של חנות עיתונים וכלי כתיבה, והתמונה של המוזיאון באתר היתה, אם הייתי טורח לקרוא את האותיות הקטנות, דימוי אמנותי של המוזיאון המופלא הזה המוקדש לסוכריות פֶּז כפי שיראה בשנת 2100, בהנחה שישגשג ויפרח.

אבל המוזיאון כבר לא ישגשג, כך נראה. כי חברת הממתקים פז החליטה לתבוע את המוזיאון על הפרת זכויות יוצרים ושימוש בלתי חוקי בסימנים הרשומים שלה. וזה נראה לי כל-כך מיותר, כי המוזיאון הוא, כאמור, חדר אחורי של חנות. עמוס לעייפה בקופסאות פז בכל צורה וצבע, עם דמויות של סטאר טרק וסטאר וורז, ערפדים ומכשפות, מיקי מאוס ובאגס באני. חלקם נדירים, בעטיפות מקוריות, חתומים ע”י הסלבריטאים דה-לה-שמאטע שתרמו את דמותם היצוקה בפלסטיק למתקני הסוכריות האיקוניים. כרזות פרסום משנות ה-30 באוסטריה, כשהסוכריות – במקור בטעם מנטה (Pfefferminz) – נמכרו בתוך קופסאות מתכת. אפילו רישום הפטנט המקורי על המנגנון המכני של הדיספנסר.

מוזיאון חמוד. ביתי. לא מזיק. מוזיאון שנולד מתוך אהבה. אהבה אובססיבית, אולי, כמו שרק האמריקאים מסוגלים להיות אובססיביים למוצרי הצריכה שלהם, אבל אהבה. ומדהים אותי כל פעם מחדש איך חברות לא מבינות שנעשה להן הרבה יותר נזק מלהגן ככה על הסימנים המסחריים שלהם, מאשר לפנות למוזיאון בשקט ולהגיע להסדר שירַצה את המחלקה המשפטית שלהם.

בכל מקרה, כל זה היה רק תירוץ להעלות לרשת תמונות שרובצות לי על המחשב עוד מאז הטיול שלי ב-2006, אז לפחות משהו אחד טוב יצא מזה. הנה קישור לעוד כמה תמונות משם, בפליקר.

ראיתי היום בחורה ברחוב, בת 20 לכל היותר, לובשת גופיה עם הדפס של מיקי מאוס. מיקי מאוס!

מה לה ולמיקי מאוס? מה הקשר בין בחורה בת 20 לעכבר בן 81, שלא הופיע בקולנוע כבר עשרות שנים, שמוצא את עצמו עושה חלטורות מטריקס במשחקי מחשב ומופיע, מעשה שוורצנגר, בקטעי ארכיון מעובדים בסרטים חדשים?

מיקי מאוס עדיין חי וקיים במודעות הציבורית. הוא עדיין מסמל לנו את חברת וולט דיסני כולה, שלא לומר את כלל התרבות האמריקאית. לאנשים מסוימים הוא סמל לתום וליושר. לאנשים אחרים הוא סימן לשטחיות של המחשבה האמריקאית, או לאימפריאליזם התרבותי שלה.

אבל מיהו המיקי הזה שהתברג לו כל-כך יפה למודעות שלנו? מה הקטע שלו? אני פשוט לא מצליח לבנות לי תמונה בראש של מי זה מיקי מאוס. את חבריו לגווארדיה הותיקה של הדמויות אני יכול לאפיין לא רע – לבאגס באני יש את החוצפנות ושביעות הרצון העצמית. לקרמיט יש את הנבעכיות החמודה, ואפילו לדונאלד דאק, הקולגה הצמודה של מיקי, יש איזו נרגנות חיננית. אבל מיקי? כלום! לוח חלק!

אולי האנמיות הזו היא שמאפשרת לו להיות כל-כך אוניברסלי. אפשר להשליך עליו כל מה שנרצה כי אין לו מספיק אופי משלו. זו טכניקה מקובלת באפיון גיבורים של ספרי ילדים ונוער, כך קראתי, כי זה מאפשר לקורא להכניס את עצמו לתפקיד הגיבור. בסרטים הראשונים אולי עוד היה לו איזה אופי, כמו שאפשר לראות בסרטון המקורי שם למעלה, אבל הוא פשוט עשה לעצמו ניתוח הסרת אופי ציבורי כדי לחיות לעד. אף אחד לא יכול לא לאהוב אותו, או לאסור על שידורו. הוא איבד את אופיו, אבל הפך להיות הלוגו הרשמי של החברה. מיקי מאוס מעדיף לעבוד מאחורי הקלעים, בצללים. צילו נח על כל דבר שיוצא מהאולפנים. מי יודע מה הוא יעשה הלאה.

The greatest trick the devil ever pulled was convincing the world that he didn’t exist

- The Usual Suspects

לא נשאר עוד דבר קדוש באמריקה? לא מספיק שנבחר נשיא שחור, שלא לומר קומוניסט אנטי-אמריקאי, אבל גם קודש הקודשים של האתוס האמריקאי, הפרוור, נמצא גם הוא תחת התקפה. מה עוד רוצה בן-אדם אחרי שבוע ארוך בעבודה, חוץ מלצאת בסוף השבוע אל החצר הקדמית שלו, הזהה לכל החצרות הקדמיות של כל השכנים שלו, שגם הם זהים אליו לחלוטין – גברים לבנים, במעמד הבינוני, שמשקיעים בדשא שלהם בדיוק את אותו המאמץ שמשקיעים שניהם בשביל שהוא יהיה בדיוק – אבל בדיוק! – אותו דשא כמו כולם. רחוק מהערים הצפופות שם גרים שחורים, ומהגרים, ובימינו – חו”ח – גם מוסלמים!

לפני כמה שנים חייהם של תושבי קייטי, עיר פרוורית קטנה בטקסס, הוטרדו עקב הקמתו של מסגד בשכנות אליהם. אמנם הסתבר שהמתיחות הבין-דתית היתה בעיקר ברווז עיתונאי, אבל עדיין: מסגד בלב טקסס? הנשמע כדבר?

ועכשיו המגזין נשיונל ג’יאוגרפיק פרסם תמונה שצולמה ב-2002 בדירבורן, במדינת מישיגן. עוד עיר שקטה, פרוורית, אמר`יקאית עד כדי כאב: עיר הולדתו של הנרי פורד, אבי תעשיית הרכב של ארה”ב. אבל מאז מלחמת האזרחים בלבנון בשנות ה-70, אלפי מהגרים ערביים התחילו להגיע לדירבורן. ומאז המלחמה האחרונה בעירק, יותר ויותר פליטים מוצאים את דרכים לשם, ושליש מהאוכלוסיה כבר מונה אזרחים ממוצא ערבי, נוצרים או מוסלמים. אז האם יש פלא שאפילו מעוז הגבריות האמריקאי, כיסוח הדשא בחצר הקדמית ביום ראשון, נלקח מידי הגבר הלבן, המסכן והמדוכא?

הסיפור השני שלי על מלחמת האזרחים נסוב גם הוא סביב תמונה, אבל הפעם יש לי הרבה פחות מידע. אין בחור אובססיבי שהתחיל לתעד את הגדוד של אבי-סביו ומצא את עצמו מתחקה אחרי עקבותיו של חייל אלמוני. יש רק תמונה אלמונית שנלקחה מארכיון צילום צרפתי. אין שם לצלם או למצולמים. אין מיקום. אין שנה. התיאור הטקסטואלי שמלווה אותה מפספס לחלוטין את מהות התצלום: “חייל לשעבר ממלחמת האזרחים ואשתו. הוא לובש כובע צילינדר, מעיל ומדליה. היא לובשת מצנפת, של וכפפות”. תיאור יבש, לאקוני, שלא מעביר את הדקויות שבתמונה.

ישבתי אתמול במשך 20 דקות מרותק לתמונה הזו,  ואני לא לגמרי יודע למה. “לבוש כובע צילינדר” גורם לאסוציאציה של עושר, של שגשוג – סמל פאלי בולט לו אל-על. אבל הכובע של החייל כאן מרופט. מעוך. צל חיוור שנקנה לפני עשור ומאז מוצא מהארון לכבוד חתונות, טקסים וצלמים נודדים. הוא מזכיר לי את הכובע של הקיסר נורטון, בעיקר כפי שהוא צויר ב-Sandman, אבל מרופט עוד יותר. המעיל ישן גם הוא והברכיים של המכנסיים משופשפות. אבל החלק הבלוי ביותר הם הפנים של החייל המבוגר: חריצים עמוקים בלחיים, זיפים בעלי ותק, צלקת באף, גב שפוף. כפות ידיים מגוידות אוחזות זו בזו בעצבנות. שפתיים מוצמדות בחוסר נוחות ועיניים שבורחות הצידה מהתמונה כמנסות להמלט. בקונטרסט לכל זה יושבת המדליה שלו. מוצמדת לדש המעיל, לא על החזה. כאילו נשלפה מהמגירה ואובקה רגע לפני הצילום. משתרבבת באלכסון מהדש, לא מתאימה, לא מרגישה בנוח.

לידו יושבת אשתו. השל כרוך סביבה, וצעיף משלים את האיטום. כפפות עור כבדות – אין מילימטר חשוף מעורה חוץ מהפנים, וגם הם ממוסגרים במצנפת שגורמים לה להראות כתינוקת בעריסה. פניה חרושים קמטים, שתי וערב, ובמיוחד סביב העיניים. הקמטים בגשר האף מעידים על קימוט מצח תכוף. הפה משוך שמאלה בהבעה של חוסר שביעות רצון, והקמטים מסביב מראים שההבעה לא זרה על הפנים הללו.

הזוג הזה מרתק אותי. הוא נראה אדם שבור, עייף. היא נראית חמוצה. בהיעדר מידע נוסף, אפשר לטוות סיפורים סביבם. אין שום דבר בטוח – במקום אחד התמונה מתוארכת לשנת 1860 – שנה לפני מלחמת האזרחים. במקום אחר באותו עמוד, לשנות ה-60 של המאה ה-19, כלומר העשור של המלחמה ואחריה. אני יכול לראות אותו חוזר הביתה לחווה באוהיו בסוף המלחמה, עייף ומריר, לאישה שחיכתה לו בזמן שהחווה התפוררה סביבה. הם מבלים את השני הבאות בלשקם ולשחזר כדי שאפשר יהיה להוריש את החווה לילד הצעיר, שלא יצא למלחמה. אפשר להמציא כאן הרבה סיפורים – התיאורים שלי למעלה כבר כוללים הרבה המצאה ודמיון. בהיעדר מידע, זה כל מה שיש לנו לעשות.

שקלתי אם לצרף את התמונה לפוסט הזה, והחלטתי בסוף שלא. אני לא רוצה שהעין תקפוץ למטה אל התמונה בזמן שקוראים את התיאורים שלי, וטריקים של הסתרת התמונה לא יעבדו למי שקורא ב-RSS. אז אני פשוט אוסיף קישור אל התמונה כאן, שתוכלו להשוות למלל. אני ממליץ גם ללחוץ לתמונה הגדולה, לספוג את הפרטים:

American Civil War Veteran and his Wife

בתור חובב גדול של היסטוריה ותרבות אמריקאית, קצת מפתיע אנשים, לפעמים, חוסר העניין שלי במלחמת האזרחים. זה לא שאני חושב שהיא חסרת עניין – היא עדיין ציר מרכזי בהיסטוריה האמריקאית, ואי אפשר להבין את החברה האמריקאית בת ימינו בלי להכיר את המלחמה, התהליכים שהובילו אליה וההשלכות החברתיות שלה – אבל האירוע עצמו אף פעם לא ריתק אותי. אני לא חסיד גדול של היסטוריה צבאית, והעובדה שיש יותר היסטוריונים, מקצועיים כחובבנים, של המלחמה מאשר כל תחום אחר קצת הרחיק אותי מהעניין. אבל היום נתקלתי בשני סיפורים מרתקים סביב המלחמה, ובעיקר סביב התוצאות שלה.

הראשון הוא מקרה הילדים של איימוס היומיסטון. היומיסטון היה חייל בצבא הצפון שנהרג בקרב הידוע  בגטיסבורג, וגופתו נמצאה ללא כל סימני זיהוי מלבד תמונה של שלושה ילדים אחוזה בידו. התמונה הגיעה לידיו של רופא, ד”ר בורן מפילדלפיה, שרותק ע”י המיסתורין וניסה להתחקות אחרי זהות החייל. הוא יצר העתקים רבים של התמונה ופרסם טורים בעיתונים למצוא את המשפחה המיותמת. החלק המרתק כאן, לטעמי, הוא לאו דווקא הההיסטוריה של המשפחה או המאמצים הפתלתלים של ההיסטוריון החובב מארק דונקלמן להכיר את היומיסטון, אלא המאמצים של בורן לפרסם כתבת חיפוש-קרובים בעיתון בתקופה שהטכנולוגיה עוד לא אפשרה הדפסת תמונות. העיתון היומי הראשון שפרסם תמונות היה ה-New York Daily Graphic שהחל לצאת ב-1873 – כעשור אחרי הסיפור הזה. בורן פרסם בעיתון תיאור מילולי מפורט של התמונה, מה שפותח לנו שתי נקודות למחשבה.

הראשונה היא על היכולת שלנו להמיר מדיום אחד למשנהו. חלק קלים יותר – אפשר לתת כמה screenshots מתוך סרט בשביל לתפוס קצת מהמהות שלו, למרות שברור שאנחנו מפספסים הרבה. אבל לתאר תמונה באמצעות מלל? חשוב לזכור שהכוונה כאן היא לא סתם לתאר את התמונה, אלא לזקק ממנה את המאפיינים הרלבנטיים, היחודיים, האלה שיאפשרו למישהו לזהות את התמונה על סמך התיאור הזה.

הדבר השני הוא שפתאום הבנתי עד כמה התרבות שלנו בנויה על האספקט החזותי של הדיווח. בעיתונים היומיים, כתבה על אדם מסוים לרוב תהיה מלווה בתמונה שלו. אנחנו יודעים איך נראים ראשי הממשלה והפוליטיקאים שלנו, הסופרים והמוזיקאים, ואפילו עיתונאים ומדענים ואנשים שלא חיים בצורה טבעית בלב הזרקורים. איך זה היה לחיות בתקופה שלא ידעת אפילו איך נראה נשיא המדינה? שאם כבר ידעת לקרוא, היית חייב לדמיין את המציאות בעצמך מתוך מלים מעורפלות של סופר שגם הוא, אולי, לא ראה את התמונה המקורית.

המעבר לתקשורת המונית ויזואלית בסוף המאה ה-19 תרמה רבות לדמוקרטיזציה של הידע – עניים, ילדים, מהגרים, כולם יכלו פתאום לדעת מה קורה בתמונות – אבל גם להאחדה תרבותית. לכולם עכשיו יש את אותן תמונות בראש, ולא כל אחד מדמיין לעצמו אין נראים הסיפורים שבעיתון. האם זה יתרון או חסרון? לא זה ולא זה. אפשר לראות יתרונות וחסרונות לתהליך, אבל יהיה קצת מיותר לצאת נגדו או בעדו. בעיקר אחרי שאנחנו כבר מעל מאה שנה חיים ככה.

(הבטחתי שני סיפורים הקשורים למלחמת האזרחים, אבל בסוף הסיפור הזה יצא לי ארוך, אז אני אפצל את הסיפור השני לפוסט משלו – מחר)

לא צריך להציג את התמונה הזו של ברק אובמה, התמונה של האמן שפרד פיירי שכבר הצליח בעבר להחדיר תמונות למודעות ויראלית, נהייתה לאחד הסמלים של הקמפיין של אובמה. התמונה נמכרה מעל 50,000 פעם על חולצות, כובעים, ספלים ופוסטרים. זכתה לחיקויים ופארודיות מכל סוג, ואפילו לתוכנת פלאש שמייצרת את האפקט מכל תמונה.

לפני כמה ימים, ההדפס המקורי נתלה ב-National Portrait Gallery בוושינגטון, חלק ממוזיאון הסמיתסוניאן הותיק. הוא מייצג, יש אומרים, יותר מכל את אובמה ואת המסר שלו.

אבל מה אין, בתמונה הזו? מה חסר? יש אדום וכחול, ולבן. אמריקאיות עד הסוף. יש מסר סוחף, מבט חדור חזור אל על. אבל אין שחור. רק אדום וכחול. ולבן.

אי אפשר לטעות שמדובר כאן באדם שחור – תווי הפנים מדברים בעד עצמם – אבל אין ספק שאין כאן נסיון להדגיש את זה.

אז ככה זה להיות נשיא ארצות הברית, מנהיג העולם החופשי, נושא דגל החירות והדמוקרטיה. אי אפשר שלא להרגיש תחת לחץ קל. כאילו כל העולם עומד ומסתכל על כל צעד שלך.

שאלת בונוס: חוץ מאובמה, כמה אנשים שחורים יש כאן?

כפי שמספר בלוגים מיהרו לציין, וביניהם ה-Language Log חביבי, אובמה הוא לא, בעצם, הנשיא ה-44. אם נדייק, מאז ג’ורג’ וושינגטון היו לנו 43 נשיאים כולל אובמה, שכיהנו 56 קדנציות סף הכל. מאיפה צץ המספר 44 אם כך, הנפוץ מאד, לפי העדויות? הסיבה היא שאולי היו 43 נשיאים, אבל 44 חילופי שלטון.

הטעות כאן, אם כך, היא לא טעות – היא ויכוח לשוני. הויכוח הוא אם הנשיאות היא תואר שמודבק לאדם, או שתואר שמודבק לתפקיד. האם אנחנו מדברים על ג’ורג’ וושינגטון, הנשיא הראשון, או על הנשיאות של ג’ורג’ וושינגטון, הנשיאות הראשונה שארכה שמונה שנים? השאלה לא רלבנטית כל עוד תחלופת התפקידים הדמוקרטית פועלת בצורה עקבית, אבל ברגע שדברים קצת מתערערים, נוצר פער בין השנים.

מי שאחראי לבלבול הוא גרובר קליבלנד, הנשיא ה-22 – נשיא בינוני לכל הדעות – שהחליט, בחוסר התחשבות מוחלט, להבחר פעמיים שלא ברצף, ב-1884 וב-1892, כלומר לנשיאות ה-22 וה-24. אבל האם זה הופך אותו לנשיא ה-22 וה-24, או רק לנשיא ה-22 (כלומר, האדם ה-22 שנשא בתואר) שכיהן בשתי נשיאויות? האם מקינלי, שכיהן בנשיאות ה-25, הוא נשיא ה-25 או ה-24? אין ויכוח שהוא האדם ה-24 שנשא בתפקיד, רק ההתקטננות ההגדרתית.

ראוי לציין שהגרסא הרשמית בארה”ב היא שהוא היה הנשיא ה-22 וה-24, ואובמה הוא הנשיא ה-44 – אבל לא, כפי שאמר בטעות בנאום ההשבעה, האמריקאי ה-44 שהושבע לתפקיד.

בישראל, אגב, ההגדרה היא הפוכה. דוד בן-גוריון כיהן פעמיים כראש ממשלה, אבל הוא נחשב רק ראש הממשלה הראשון. לוי אשכול, שהיה ראש הממשלה בכהונה הרציפה הרביעית, נחשב ראש הממשלה השלישי.