על פי האפוקריפה של הקינדל, לג’ף בזוס מאמזון היה רגע הארה – רגע התפוח של ניוטון, כמאמר העורך שלי – כשהוא ישב לו על החוף וסיים את הספר שלו, וחשב לעצמו שלא משנה שהוא מנכ”ל של חנות מקוונת שמוכרת מיליון ספרים ביום, הוא עדיין צריך לקום וללכת הביתה בשביל להביא עוד ספר. כאן היחוד של הקינדל מהספרים האלקטרוניים¹ האחרים שהיו בשוק הרבה לפניו: הזמינות. היכולת לקנות ספר מהמכשיר עצמו, מיד. זו המהפכה כאן, לא העובדה שאפשר לקרוא בכל מקום, אלא שזה רוכב על הרשת הסלולרית שנמצאת בכל מקום², ומחבר אותך לחנות ספרים בכל רגע.

***

יצא לי לדבר עם חברה שהתחילה עכשיו לייבא ספרים אלקטרוניים פשוטים, בלי חיבור סלולרי או wifi. “למה צריך את החיבור הבלתי פוסק הזה?”, שאל אותי הבחור. “אנשים יקנו כמה ספרים ויעמיסו אותם על המכשיר בבית. גם ככה אנשים יושבים כל יום מול המחשב”. אני דווקא חושב שהוא  טועה, וחנויות ספרים יתפסו תאוצה רק כשיוכלו לרכב על גל הספונטניות של הקונים, שיושבים בים או בבית קפה ונגמר להם הספר, או שבדיוק מישהו אמר להם שהם חייבים לקרוא את החדש של דן בראון, או שסתם יש להם שעה לשרוף ברכבת. אני גם חושב שזה חלק גדול מההצלחה של האייפון: העובדה שאפשר לקנות מוזיקה או אפליקציה ישירות מהמכשיר והתחיל לשמוע/להשתמש מאפשרת למשתמש לקבל סיפוקים מידיים, ולחנות להרוויח מהחלטות רכישה ספונטניות. זו הסיבה שמיקרוסופט השיקה גם היא חנות אפליקציות עכשיו למכשירי ה-Windows Mobile, למרות שהיא פלטפורמת הפיתוח למכשירים ניידים הוותיקה ביותר בשוק. זו גם הסיבה שמסך צבעוני לספר אלקטרוני יהיה רעיון טוב, פשוט בשביל שאנשים יוכלו לראות את העטיפות בחנות בצבעים המקוריים. זה יקל על ההחלטה לקנות.

***

ברמה האישית, המעבר לחנות ספרים מקוונת במקום פיזית יהיה משמח ומצער כאחד. מגל אפס אני הולך לאיבוד בחנויות ספרים, ואני מאד אוהב את הריח והשקט של חנויות יד-שניה, קטנות וגדולות. אני גם אוהב את הספרים עצמם, הדפים, הכריכות.

מצד שני, אני גם אוהב דיסקים. ביליתי שעות בלעבור בין מדפים בדיסק סנטר והאוזן השלישית וסופר-זאוס ופיקדילי, והייתי יוצא עם ערימות קטנות של דיסקים כל פעם. אהבתי את העטיפות, והחוברות שמגיעות עם הדיסקים.

אבל רבאק, נמאס. נמאס ממאות דיסקים שמסתובבים בבית וצריך לזכור להחזיר אותם למקום וכל כמה חודשים לסדר אותם מחדש, ולגלות שעשרות דיסקים לא נמצאים בעטיפות שלהם. ונמאס מזה שאני צריך להעביר כל דיסק שאני קונה ל-MP3 מיד כשאני קונה אותו, כי אני שומע אותו בבית, ובאוטו, ובנגן, וזה הרבה יותר נוח כשהכל דיגיטלי. וכשהבנתי, יום אחד, שאני קונה דיסקים ומשאיר אותם בעטיפה ופשוט מוריד אותם מהאינטרנט – כי זה יותר מהיר ונוח מלהמיר אותם ל-MP3 – אז באותו יום הפסקתי לקנות דיסקים. עדיף כבר לקנות ב-MP3, כשאפשר.

אז גם בספרים, אני יכול לראות איך הנוחות והזמינות והמיידיות יהיו גורמים חזקים יותר מאשר החיבה לפורמט ולעטיפה. אם הספר האלקטרוני יהיה נוח מספיק וקריא מספיק, ויאפשר לי גישה מיידית מכל מקום, אז אני רואה איך אני עובר אליו בלי למצמץ.

אני לא מוכן למצוא את עצמי שוב, כמו היום, מסיים את הספר שלי ותקוע עוד שעה באוטובוס בלי מה לקרוא.

אז אמזון שוב עושים שטויות ומוחקים מרחוק ספרים בתוך מכשירי קינדל מרוחקים אחרי שגילו שאין להם את זכויות היוצרים כדי למכור את הספר. אבל לא על זה באתי לדבר.

מיד אחרי האירוע התחילו אנשים, בארץ ובחו”ל, לצאת בקריאות שבר על כך שזהו טבעם של ספרים דיגיטליים. “מהו קניין”, שואל יובל דרור, “בעולם שבו הקניין הוא לא יותר מאוסף של ביטים”.

שתי הגישות כאן חוטאות, לדעתי, בבלבול בין הפורמט של ebooks כספרים דיגיטליים, לבין אמצעי ההפצה שבנוי על תקשורת דו כיוונית בין מכשיר הקינדל לבין החנות. הפורמט לא מחייב מגבלות DRM על התוכן, ולא מחייב cloud storage מרוחק.

אין ספק שהפורמט הדיגיטלי, היות הקניין רק “אוסף של ביטים”, הוא זה שמהווה איום על המו”לים, והוא זה שגורם להם להכניס מגבלות דרקוניות כאלה, ולקחת לעצמן את הזכות להדחף לנו לחיים ולמדף הספרים (הוירטואלי).

אבל זה לא חייב להיות ככה.

כמו שכל המוזיקה שלי היא דיגיטלית לחלוטין, נקנתה על CD או ישירות באינטרנט או הושגה באמצעים אחרים, אוסף של ביטים, אבל אין ל-RIAA או לאקו”ם שום דרך להכנס ולגעת לי בהם. גם ספרים יכולים להיות סתם קבצי טקסט, HTML או PDF. הם יכולים לשבת על הקינדל, על המחשב שלי או על CD חיצוני, וברגע שקניתי אותם הם שלי. לא מושכרים או מושאלים, אלא שלי.

הבעיה כאן היא לא טכנולוגית, ולא קשורה אינהרנטית לפורמט הדיגיטלי. הבעיה היא שתפיסת זכויות היוצרים והקניין הרוחני של היום לא ערוכים למצב שבו כל דבר ניתן לשכפול בקלות. תגובת הנגד היא lock-down, אבל זה פשוט לא ישרוד – כבר עכשיו אולפני ההקלטות והסרטים, כמו גם אמזון, לוקחים לעצמם סמכויות שממשלות לא מעיזות לקחת. וזה יתפוצץ מתישהו. באירופה כבר נבחרו נציגים לפרלמנט על הטיקט של ביטול זכויות יוצרים. אנשים הופכים את גניבת התוכן לעקרון, לא בגלל שהם בהכרח נגד תשלום בעבור מוזיקה אלא כי אין אלטרנטיבה סבירה, שלא כבולה ב-DRM מכביד ומגביל.

אני לא יודע מה האלטרנטיבה, אבל משהו יקום. ו-”דיגיטלי” יפסיק להיות מילה נרדפת ל-“לא ממש בבעלותך”.

אמזון משחררת בימים אלה גרסא שניה של הקינדל, קורא ה-e-books עליו אני מרייר כבר זמן רב. בלי להכנס ליתרונות ולחסרונות של המכשיר (לזה תוקדש רשומה נפרדת), מעניין לראות שאחת האפשרויות החדשות של המכשיר זוכה לביקורת משפטית דווקא.

הקינדל מאפשר, בלחיצת כפתור, להקריא את תוכן הספר הדיגיטלי בקול מסונתז – יכולת לא ממש חדשנית, אבל שימושית לבעלי בעיות ראיה ואנשים שסתם נהנים מזה. האתר Law.co.il מדווח שהתאחדות הסופרים האמריקאית מתנגדת לאפשרות הזו, בטענה שהקראת ספר היא זכות ששמורה לבעלי זכויות היוצרים, כחלק מאותו גוש זכויות-יוצרים שמופיע בעמודים הראשונים ספרים.

המבזקון ב-law.co.il מתמקד בהבדל החוקי בין שמירת הקלטה של הטקסט לעומת סינתוז שלו, אבל אני חושב ששאלה הרבה יותר בסיסית כאן היא של יכולת לביצוע עבירה, לעומת העבירה עצמה. לפי ההגדרה של יו”ר התאחדות הסופרים, שימוש ביכולת הזו של הקינדל היא עוברת על ההגבלה על הקראה פומבית של היצירה. האם זה נכון גם אם אני משתמש ביכולת לבד בחדר? איפה נכנסת כאן ההגדרה של “פומבי”? ווהאם יש הבדל בין זה לבין אם אני מקריא את בקולי שלי? כי אם כן, הקול שלי הוא תמיד כלי פוטנציאלי לביצוע עבירה. שלא להזכיר את היכולת שלי להוריד למישהו את הקינדל בראש, כמובן.

* * *

אבל השאלה כאן היא יותר מהותית, והיא על מה בכלל מגנות זכויות היוצרים, ומהו ה-“תוכן” שעליו מגנים. ע”פ דיווח אחר, העבירה הפוטנציאלית היא יצירה של יצירה חדשה (ההקראה) שמבוססת על היצירה המקורית (הספר) בצורה שעוברת על האיסור של יצירת Derived work. זה מעלה שוב את השאלה של מה היא היצירה? האם היצירה היא המלים שעל הדף? אם כן, ברור שהעברתה למדיום אחר היא יצירה של יצירה חדשה. אבל אם כן, האם העברה של אותו טקסט לשיטת כתב אחרת (לא תרגום, רק שעתוק) נחשבת יצירה חדשה? האם לשנות פונט מהווה יצירה חדשה?

שאלות דומות אפשר לשאול גם על ערוצי תקשורת ויצירה אחרים. אם קניתי דיסק, על מה יש לי את הזכויות? על העותק הפיזי? על הביטים שמקודדים? או על גלי הקול שמפוענחים מביטים הללו? או על היצירה? האם יש לי זכות חוקית לגבות דיסק אל קבצי MP3 במחשב? ואם כן, האם אני יכול להוריד, מאתר שיתוף קבצים, עותק ב-MP3 של הדיסק שאותו קניתי? ומה אם קניתי ב-MP3 מחנות מקוונת?

באיזה שלב הבדלי האיכות הטכניים מפרידים בין יצירה אחת לשניה? רוב אנשים שאני מכיר לא יהססו להוריד MP3 של דיסק שהם רכשו חוקית, אבל מה עם תקליט? כאן יש ל-MP3 ה-“גנובים” יתרון איכותי על המוצר הקנוי. ומה בנוגע לוידאו לעומת DVD? או DVD לעומת BluRay?

כל השאלות הללו, שלהן אין לי תשובות ואני בספק אם גם עורכי דין שעוסקים בדיני זכויות יוצרים יוכלו לענות לי בצורה חד משמעית, בעיקר חושפות את המגבלות של חוקי זכויות היוצרים והפאניקה של ספקי התוכן בנוגע לחוסר השליטה שלהם במוצר, כפי אפשר לראות בצורה מרתקת במאמר הזה על ההיסטוריה של ה-e-books. (מאמר ארוך, החלק הרלבנטי בעמוד 4)