ארכיון התגית 'תרבות'

מרץ 27 2015

התנהגות, זהות, שייכות: שלושה מבטים על גיקיות

לפני כמה ימים התקלתי בדיון באחת הרשתות החברתיות לגבי גיקים וגיקיות, וספציפית לגבי שייכות – משתתף בקבוצת פייסבוק כלשהו שהגדירה את עצמה כקבוצה לגיקים הרגיש שהוא נשפט כ-"לא גיקי מספיק", כי הוא לא חלק את הטעם הנפוץ בקבוצה בנוגע לדברים שנחשבים לנכסי צאן ברזל של הגיקיות, כמו ג'וס ווידון או מונטי פייתון. בלי להכנס לנושא הספציפי, זה העלה בי כמה מחשבות על הגדרות, קבוצות ונקודות ייחוס שהתחשק לי לכתוב עליהן.

אני אדגיש שאין לי כאן שום כוונה או יומרה להגדיר מה זה גיק (נושא שכבר כתבתי עליו, בלייבג'ורנל ב-2005, ומוקדם יותר גם, ומסורתית אני גם מקשר לכאן), אלא רק לתת שלוש נקודות התייחסות אפשריות למונח. הן משלימות אחת את השניה, לא סותרות, לא מחייבות ולא מנסות לתת הגדרה או ניסוח סוציולוגי של התופעה. רק לתת כמה כלים לשיח. אדם יכול להכנס לשלושת התבניות האלה, לחלקן, או לאף אחד מהן, ועדיין להחשב כגיק (אם כי אני אשמח לדוגמאות במקרה של אף אחד מהם).

1. הגיק כהתנהגות

זו ההגדרה הנפוצה, אני חושב, כשאנשים מנסים להגדיר את עצמם או אחרים כגיקים. "אני מתכנת בפייתון להנאתי", "אני קורא מדע בדיוני" או "אני יודע בעל-פה את שלושים הספרות הראשונות של Pi" הן הגדרות התנהגויות סבירות. היא אפקטיבית בכך שהיא משתמש בסמנים ברורים כדי ליצור קשר עם אחרים שחולקים את תחומי העניין המשותפים. אבל ההגדרה גם יוצרת הבדלות, בכך שאין בהכרח קשר בין גיק של תכנות וגיק של ספרות פנטזיה, מה שיוצר קשר כפוי ומאולץ של שניהם כגיקים.

2. הגיק כזהות

דרך שניה להגדיר מישהו כגיק היא פשוט שאותו אדם יראה את עצמו כגיק. "גיק" זה לא רק התחביבים שלך, אלא גם הגדרה (פלואידית, אמנם) של ראיה את עצמך ואת מקומך מול החברה, ועצם הבחירה בהגדרה הזו היא אמירה של אדם על איך הוא רואה את עצמו.

על פניו, יש כאן ריקון של התווית מתוכן, אם כל אדם יכול להגדיר את עצמו כגיק בלי "דרישות סף". אבל אני תמיד מעדיף הגדרות אינקלוסיביות, מכילות, ולא אקסקלוסיביות. אני לא חושב שראיה אקסקלוסיבית כזו משרתת משהו חוץ מאשר בניית מחסומים מלאכותיים כדי להרגיש מיוחדים, ומוליד תופעות שליליות כמו ה-fake geek girl. הגישה שלי למעלי הטענה הזו היא "תתמודדו. יש מספיק גיק לכולם".

3. הגיק כשייכות

בסיור גרפיטי שבו השתתפתי לפני כמה ימים (ועליו יעלה פוסט נפרד), עלתה השאלה איפה עובר הגבול בין גרפיטי ובין אמנות רחוב. בין אמני גרפיטי "אמיתיים" שמציירים עם פחית הספריי, לבין כאלה שבאים עם סטנסיל שעליו שרטוט או אמירה ומרססים אותו על קירות. המדריכה הוציאה את אותם סטנסילאים מתוך הגדרת ה-"אמני גרפיטי", אבל כשאתגרנו את ההגדרה שלה, הגענו למסקנה שאין כאן חלוקה אובייקטיבית או התנהגותית בהכרח, אלא פשוט הגדרה סוציולוגית/קבוצתית – הראשונים הם אנשי גרפיטי מכיוון שהם מסתובבים במעגלים ובקהילה שמכונים "אנשי גרפיטי", בעוד אנשים אחרים – שאולי טכנית עושים דברים דומים – הם לא חלק מאותם מעגלים. זה הזכיר לי את הדיונים האינסופיים בצעירותי על מה זה "רוק מתקדם", כשהתשובה הטובה ביותר שמצאנו היא "מוזיקה שנשמעת כמו מוזיקה אחרת שמקובלת כרוק מתקדם". לא תמיד אפשר, ולא תמיד צריך, לתת פרמטרים אובייקטיביים ברורים, ושייכות וקרבה אישית הרבה פעמים מספיקים, ברמה הפרקטית.

ככה גם עם גיקים. גיק הוא מישהו שחבר בקבוצה "גיקים בישראל" (נגיד, אם היתה קבוצה כזו), בגלל שהוא מרגיש מספיק קרבה ושייכות לאנשים שפעילים בקבוצה הזו. גם אם הוא לא ממש מתלהב ממד"ב, ולא יודע לתכנת, ואפילו לא אוהב את באטמן. אבל יכול להיות שהוא מצא את עצמו מסתובב עם אנשים שעונים על הגדרות אחרות ונכנס למעגל החברתי הזה, הגיקי. כי גיקיות זה לא רק דימוי עצמי ולא רק סט של תחביבים, אלא גם לפעמים זו קהילה ספציפית וקונקרטית, וחברות שקהילה היא לפעמים תלויה בזמן ומיקום יותר מאשר בהתאמה לאיזה אידאל של חבר קבוצה מושלם. לפעמים גיק זה לא מי שעושה דברים גיקיים, ולא מי שמתייחס לסביבה כגיק-אאוטסיידר. לפעמים זה פשוט מי שחבר בקבוצת "גיקים בישראל".

2 תגובות

פבר 02 2014

טלאי על טלאי

את הצעצוע הזה הבת שלי קיבלה לפני כמה שבועות. אני חושב שסבתא שלה קנתה לה אותו. והוא גם שלם לחלוטין. הטלאי שיש לו באזור הבטן התחתונה (ועוד אחד שלא רואים, על הכתף) הגיע יחד איתו ישר מהמפעל. ושום דבר בזה לא נראה לי מוזר או יוצא דופן בזה, עד שפתאום חשבתי על זה שאף אחד, בעצם, כבר לא ממש מסתובב עם טלאים על הבגדים שלו. לפחות לא במטרה המקורית של לסגור חורים.Patches

אני לא יכול לקבוע בוודאות למה, אבל זה ללא ספק מערב גורמים כמו ייצור המוני במדינות עולם שלישי, מה שמאפשר הוזלה משמעותית של מחירי הבגדים. זה קשור גם לזה להעדפה, כשכבר כן מתקנים בגדים, לתפור את הטלאי בצד הפנימי של הבגד, כדי שלא יראה מבחוץ. מה שבטוח, אם אנחנו רואים טלאי במיקום בולט על בגד (או דובי), הוא שם בכוונה, בשביל שנראה אותו.

למה? כי לטלאי על בגד יש קונוטציות מאד ברורת – של עוני, של חסכנות, ומחסור. אבל על צעצוע, מדובר על שימור לאורך זמן של צעצוע אהוב, על ילד שלא יהיה מוכן לקבל תחליפים, אז צריך לתפור טלאי על הדובי בשביל שימשוך עוד שנה או שתיים. וזו התחושה שמנסים למכור לנו עם הטלאים על הדובי הזה, שנולדו יחד איתו.

כמובן, יכולות להיות קונוטציות אחרות לטלאים. על ז’קטי טוויד אפשר לראות טלאים על המרפקים, כחלק מהמראה הפרופסורי. שוב, יתכן שפעם זה היה דבר פונקציונלי (פרופסורים נוטים להשען על דברים יותר מהכלל?), אבל הוא כבר עבר פורמליזציה, חלק מהשפה התרבותית שלנו.

מהבחינה הזו, זה מזכיר את האייקון של הדיסקט או טלפון החוגה – דברים שכבר עברו מן העולם אבל נשמרים ברמה הסימבולית. רק שכאן לא המשמעות הפרקטית של העצם המקורי היא שנשמרת, אלא הקונוטציות הרגשיות שהתלוו אליו.

תגובה אחת

ספט 16 2011

Too Legit to Quit

חלפה על פני באלנבי עכשיו ילדה, בת 12 או 13, אני חושב. היא לבשה חולצה, צהובה, ועליה ציור של קקטוס. לא סתם קקטוס, אלא קקטוס מרקד, לבוש במכנסיים נפוחים, ומתחתיו הכיתוב “Can’t Touch This”.

אני נולדתי ב-1979. ילדותי היתה בשנות ה-80 וה-90, ואני חוויתי בזמן אמת את החוויה התרבותית המפוקפקת משהו של MC Hammer, שב-1990 מכר מיליוני עותקים של U Can’t Touch This, שיר שלווה בקליפ של MC Hammer בחליפה מטופשת ומכנסיים נפוחים. לכן לי ברור שהחולצה של הילדה היתה רפרנס לשיר הזה. ברור לי גם שהילדה הזו נולדה כמה שנים טובות אחרי ש-MC Hammer נעלם לו מהמודעות הקולקטיבית. מה שלא ברור לי זה איך החולצה הזו הגיעה לידיה.

האם מדובר בהורים משועשעים מעצם, אולי אפילו היפסטריים ברמה מסוימת, שהחליטו להלביש את הילדה באייקון תרבותי מלפני זמנה? אולי מדובר בבגד שהילדה מצאה בחנות יד שניה? אולי אפילו משהו שהועבר מקרוב משפחה מבוגר יותר?

אני לא יודע. אבל זה מעניין שיש ממים תרבותיים ששורדים זמן רב אחרי שהיוצר שלהם נעלם, ויש כאלה שנקברים מהר מאד, ואז פתאום רואים אותם מגיחים ככה מהעבר.

תגובה אחת

מאי 04 2011

פופקורן ומחלת ים

אנחנו חיים בשנים קשות מאד לתעשיית הקולנועים. לא תעשיית הקולנוע, לא, היא דווקא חיה טוב, בניגוד לנבואות החורבן שלה, וממשיכה להרוויח מיליארדים מהמשכונים וסרטי קיץ מטופשים. אבל תעשיית הקולנועים סובלת קצת יותר. כמו תעשיית משחקי הוידאו שחטפה מכה אנושה מעלייתן של הקונסולות בשנות ה-90, כך גם הקולנועים סובלים מהזמינות הבלתי נסבלת של סרטים בבית, ממסכים גדולים וכונני בלו-ריי וסטרימינג מהיר ואפילו טלוויזיות תלת-ממד, שמאפשרות לחוות את הגימיק המיותר של הקולנוע גם כגימיק מיותר בבית. ואפילו פופקורן אפשר להכין בקלות בבית.

אז כמו שה-arcades של משחקי הוידאו התחילו ללכת על מכונות גדולות ומורכבות יותר, מאופנועי פלסטיק למשחקי מירוץ ועד רובי ציד משודרגים, ככה גם תעשיית הקולנוע נשאבת לפתרונות טכנולוגיים גרנדיוזיים שיגרמו לצופים לעזוב את הפלזמות ולבוא לאולמות. ההפלצה האחרונה היא ה-D Box Motion Code, מושב קולנוע דינאמי שזז בהתאם לפקודות שמסונכרנות עם הסרט שמוצג באולם. טבילת האש ההוליוודית שלו תהיה כנראה בקיץ, עם המותחן העל-טבעי של ג’יי ג’יי אברמס, Super 8. המושב יסתובב ויתנענע מצד לצד בהתאם, אני מניח, לרגעים מבהילים במיוחד בסרט. כמו רכבת הרים בלונה-פארק, אברמס מאמין שהסוד לתחושת פחד מוצלחת נעוץ בתעלות האוזן הפנימית, והקולנועים מקווים שאם הם לא הצליחו למשוך צופים עם סרטים טובים, אולי הם יצליחו עם מחלת ים.

אפשר להבין מהטון שלי שאני לא מאד נלהב מההתפתחות הזו. וזה נכון. הסיבה היא שהם נגועים בטעות (הנפוצה) שאפשר לפתור כל בעיה על ידי לזרוק עליה טכנולוגיה. אנשים לא הפסיקו ללכת לקולנוע ((אם הם באמת הפסיקו. אני מניח כאן הנחות שלא בדקתי. קשה מהנתונים הללו להבין אם יש ירידה, בלי נתונים על הגידול באוכלוסיה) ) רק בגלל שהחוויה לא היתה דינאמית, או מרשימה, או גדולה מספיק. זו מחשבה מאד נאיבית, ונובעת מזה שפתרון טכנולוגי הוא לרוב הפתרון שהכי קל לחשוב עליו, גם אם הוא מתעלם מהבעיות האמיתיות: שהשינוי בהרגלי הצפיה הוא שינוי חברתי, ואם רוצים להתייחס אליו ולשנות את המגמה, צריך להשתמש בכלים חברתיים. צריך לראיין אנשים ולשאול אותם מה  יגרום להם לבוא לקולנוע. צריך לשים דגש – בקמפייני פרסום כמו גם בשדרוגים לקולנועים – על דברים ייחודיים: ההליכה לקולנוע כאקט חברתי, צפיה קבוצתית, דייט רומנטי. כל פתרון טכנולוגי ימצא את עצמו מהר מאד משתכפל גם לקולנוע הביתי, כמו התלת-ממד והפופקורן, והקולנועים ישארו פשוט עם הרבה מאד מחלת ים ובלי צופים.

5 תגובות

נוב 30 2010

חמוד, יותר חמוד, הכי חמוד

אני מנסה, ומתקשה, למצוא משהו קוהרנטי להגיד על חברה שבה מישהו מרגיש צורך לצייר גרסא חמודה של מיקי מאוס. מיקי מאוס הוא דמות מסוגננת שבה העכבריות נשארת אך ורק ברמה האיקונית. יש זנב ויש אוזניים גדולות, והם הדברים היחידים שמקשרים בינו לבין החיה. האוזנים עגולות, הזנב קצר, ווולט דיסני עשה כל מה שיכל כדי להפוך את מיקי לכמה שפחות עכבר, כמה שיותר חמוד. אבל זה לא מספיק כבר, בימינו. הסטנדרטים של חמידות השתנו, עם הרבה השפעה מתרבות ה-Kawaii, החמידות גדולת-העיניים של היפנים, של הלו קיטי ופיקאצ’ו.  מספיק בשביל שמישהו – אמנם מישהו באינטרנט ולא בדיסני, אבל גם שם רואים את ההשפעה – ירגיש צורך ליצור את התמונות הללו:

MickeyMouse_Front

 

ואני שואל, האמנם סובלים הילדים של ימינו מכזה עודף-חמידות שמיקי מאוס פשוט לא עושה להם את זה? האם החתולים של CuteOverload ו-LOLCreatures מצד אחד, ו-Sailor Moon והלו קיטי מצד שני, העלו את הרף של החמידות?

ואם כבר בחתולים עסקינן, איך אפשר להתחרות בחתול שמפנה זוג עיניים חמודות אל המצלמה? בעזרת חתול שמפנה שני זוגות עיניים, כמובן! הצייר קייסי ולדון אומר “ציירתי סדרה של חתולים מרובעי-עיניים בנסיון להכפיל את החמידות שלהם. אני לא בטוח שזה הצליח”.

kitty_kitty_blog-copy

 

(ותודה ל-Daily What על שתי התמונות)

4 תגובות

נוב 29 2010

בואו של החסילון האגבי

אני זוכר לפני אי-אילו שנים, בלונדון, שהלכתי בהמלצת איזה ספרון-תיירים לשוק כלשהו בדרום העיר, שתואר בעיניים נוצצות (בטקסט) כחוויה רב-חושית מרהיבה. התאכזבתי. "בדיוק כמו שוק הכרמל", תיארתי את זה אז. "אבל עם שרימפס". התגובה שלי היתה מזלזלת, אבל במחשבה שניה, ההבדל הוא די מהותי, לחוויה שלי כישראלי. לא קשה למצוא שרימפס בישראל, במסעדות או בחנויות, אבל הצריכה של שרימפס היא אף פעם לא אגבית. ללכת לטיב טעם, כמו שכותב אלי לוין, זה עדיין אקט של התרסה, של שבירה מודעת של הנורמה המקובלת – גם אם ההתרסה הזו היא הנורמה בעצמה.
עברו שנים, והרבה עובדים זרים זרמו מתחת לגשר. והרבה טיב טעמים נפתחו בתל-אביב, על חשבון חנויות מזרע, המקדשים הקודמים של החזיר והתמנון (ובמאמר מוסגר, אפשר לראות את החלפת המזרע בטיב-טעם כהחלפת הקיבוצניק ברוסי, כסמל לחילוניות והישמדות). ומה קורה עכשיו? עברתי לפני כמה ימים בשוק הכרמל ונעצרתי פתאום. לא בגלל הגיגית הגדולה מלאת השרימפס, או השלט של החזיר המאושר על קצביה, אלא בגלל האגביות שבה הם השתלבו במרקם של השוק. לא רק ברחובות הצרים, המקבילים, עם דוכני הירקות המוזרים של האסייתיים והקצביות הנידחות. בלב השוק, על השדרה הראשית, בלי למצמץ, בלי לעשות עניין, בין הדגים.
אני לא יודע אם הכניסה שלהם היתה חלקה. אני לא יודע אם בעלי דוכנים אחרים בשוק התנגדו או התנכלו. אני יודע שאני יכול כרגע לקנות שרצים בלי בעיה בשוק. בלי להכנס למעדניה רוסית או מכולת סינית. להשאר בישראליות הקלאסית, עם באסטיונרים צועקים על עגבניות. בלי לעבור לעולם המדומיין, האלטרנטיבי, של הטיב טעם.

בסוף השבוע הייתי בחיפה, אותה משום מה חצינו שלוש פעמים מצד לצד. ברחוב כלשהו, אני באמת לא יודע איזה, ראיתי מסעדה קטנה ומצ’וקמקת, נראית כמו שיפודיה, עם סמלים של קוקה קולה משני צידי השם של המקום. SHRIMPS HOUSE, היא נקראה. לא מסעדת יוקרה, אפילו לא מסעדת דגים ערבית. סתם מסעדת פועלים. עם שרימפס. נורמטיבי לחלוטין. יש תקווה.

8 תגובות

יונ 04 2010

ערפדים עליך, שמשון

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט “סוד קבור”, סרט חובבים ישראלי שהופק ע”י קבוצת אבק. אני לא מתכוון לכתוב ביקורת מלאה על הסרט – יש מה להגיד עליו, לטוב ולרע – אבל אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת שעלתה בראשי אחרי שראיתי אותו.

* * *

הז’אנר של הפנטזיה-בת-זמננו זוכה לעדנה במיינסטרים בשנים האחרונות – מההצלחה של הארי פוטר בספרים ובקולנוע ועד באפי ו-Twilight ומורשת הערפדים המיוסרים של אן רייס, שהכניסו את כל הסגנון של ה-urban fantasy וה-paranormal romance עמוק לתודעה התרבותית, גם מחוץ לקהל חובבי הפנטזיה. הז’אנר אומץ על ידי המיינסטרים, ותוצר לוואי של ההצלחה הוא מספר הפרוייקטים הטלוויזיוניים שבאים לרכב על ההצלחה, בין השאר גם בארץ, בעברית. אבל מהמעט שראיתי מהסדרות הללו, הן סובלות ממחסור חמור במרכיב אחד: ישראליות.

המקורות התרבותיים של הסדרות הללו, Twilight ובאפי, משלבים שני ז’אנרים, ז’אנר האימה העל-טבעית, וז’אנר סרטי התיכון והקולג’ האמריקאיים. הסדרות הישראליות בחרו, ממגוון סיבות, לאמץ את מוסכמות הז’אנר כמו שהן, בלי להתאים אותן למציאות הישראלית. וזה צורם. זה צורם כי זה לא מרגיש טבעי לראות צעירים ישראלים דוברי עברית יושבים בדיינר אמריקאי, לומדים בקומפלקסים אמריקאיים עם חגיגות וטקסים כמו בבתי ספר אמריקאיים, ולובשים חליפות ועניבות כמו בבתי ספר פרטיים אמריקאיים. התוצאה של הבחירות העיצוביות, ביחד עם הכתיבה והמשחק הגרועים, היא חוסר אמינות מוחלטת של הסיטואציה.

* * *

לכן אני נהניתי מ-“סוד קבור”. הוא לא היה כתוב מאד טוב, אמנם, והשחקנים לא היו משהו בכלל. אבל זה בסדר, כי הוא סרט חובבים. מושקע, אבל עדיין סרט חובבים. הם עוד ישתפרו. אבל הסרט מבסס את עצמו באופן מובהק בהוויה הישראלית. הוא מקשר, באמצעות יומן אבוד, בין תלמיד תיכון תל-אביבי לבין סבו, שברח מהנאצים בפולין הכבושה ומצא את דרכו לארץ ישראל. הוא משלב אלמנטים של הז’אנר הפנטסטי – סוד שנקבר לפני עשרות שנים במערה נידחת – עם הוויה ישראלית, כשהגיבור יוצא לטיול השנתי של השכבה בהרי ירושלים כדי לנצל את ההזדמנות ולנסות למצוא את הסוד הקבור של סביו. הדינאמיקות של הדמויות מוכרות ואמינות, גם אם לא משוחקות במקצועיות – מלכי הכיתה, קצת ערסים ומשחקים כדורגל. הרוסיה הגותית, הרוסי הבלאקר עם חולצת איירון מיידן – כולם ארכטיפים מוכרים מהנוף התרבותי הישראלי. המיקומים גם הם מוכרים – משדרות רוטשילד ועד חוף הים, ובמיוחד השימוש המבריק באתר פחות מוכר, האנדרטה בכיכר היל בצפון העיר, ושילובו באופן מהותי בעלילה.

בקיצור, נראה שהיתה כאן כוונה, לא לקחת את הז’אנר האמריקאי ולתרגם אותו לעברית, אלא לקחת את ההוויה המוכרת לכותבים (שהם כולם בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, למיטב ידיעתי, וחווית התיכון עוד טריה) ולהוסיף עליה רבדים פנטסטיים המתאימים לה.

אני אשמח ללכת לראות את הסרט הבא שלהם.

5 תגובות

דצמ 22 2009

פסיפס קולי, או: פינלנד פינלנד אוּבֶּר אַלֵס

אני זוכר את הקזינו באטלנטיק סיטי. אין שם את הפאר וההדר של לאס וגאס, המלאכותית שבערים. רק אולם ענק, עצום, פתוח, ובו מאות מכונות מזל עומדות בשורות וההמונים מולן, מושכים בידיות באובססיביות. כל מכונה קצת שונה – אחת בתימת פירות מסורתית, ואחת פירות ים, כששרימפים מחייכים מחליפים את הדובדבנים. מכונות עם תמוות של מפורסמים ומכונות עם ציורי ילדים, ואפילו מכונה מורשית של האסברו עם הלוגו והדמויות של מונופול – מה שמצחיק קצת, לאור זה שהרחובות במונופול מבוססים על אטלנטיק סיטי. אבל כל המכונות, בסופו של דבר, זהות. אותו מנגנון, אותם סיכויים לזכות. רק הציורים שונים.

הציורים, והקולות. כל מכונה היתה מכווננת להשמיע רעשים קצת שונים. אחת עושה ביפ-ביפ-ביפ, השניה בלופ-בלופ-בלופ, ולכל אחת סירנה שונה כשמישהו זוכה בג’אקפוט. וביחד, מאות המכונות הללו שעומדות בשורה באולם ענק, עצום, פתוח, יוצרות מעין פסיפס קולי מחריש אוזניים אבל מרתק, שאפשר פשוט לעצום את העיניים ולנסות למפות בראש את המכונות השונות והנצחונות הקטנים.

* * *

לנסוע באוטובוס בארץ זה קצת דומה. עשרות אנשים יושבים, עומדים, דחוסים להם. כל אחד מקבל SMSים, מקבל שיחות. חלק שקטים ורוטטים, חלק זועקים עד השמיים. חלק משחקים משחקים מרובי ביפים ובלופים. חלק מהמכשירים משמיעים אמ-פי-שלושים איכותיים. חלק עדיין בצפצפונים הפוליפוניים שהיו פאר הקידמה לפני חמש שנים. ועדיין איכשהו, כשאתה מסתכל על ארבעים אנשים שונים מקבלים ארבעים שיחות שונות עם ארבעים רינגטונים שונים בו זמנית, הכל עדיין יוצא, בסוף, מהעירבוב, כמו הרינגטון הסטנדרטי של נוקיה.

תגובה אחת

דצמ 18 2009

כבוד

ליד התחנה המרכזית בת”א ישנה שווארמיה כבר הרבה מאד שנים – אולי כבר אין, לא הייתי שם הרבה זמן – בשם “שאוורמה ראש העיר”. על השלט היתה צללית של גבר, ידיו על מותניו וחזהו מתוח. דמות קזבלן נוטפת טסטוסטרון. השם של המקום מייצג את זה – ראש העיר. דמות בולטת. Alpha male. כבוד.

לפני שנה-שנתיים ראיתי עוד שווארמיה, בצפון אבן גבירול. אני לא זוכר בדיוק איפה. גם הם הלכו על אותו מוטיב גברי, מודל לחיקוי. מצד שני, השם של השאוורמיה הזו היה קצת יותר מעודכן. “שווארמה המנכ”ל”.

מצד שני, גם היא כבר נסגרה.

2 תגובות

יול 17 2009

בנבכי הרכילות

שמתי לב למשהו מוזר אתמול, בזמן ששמעתי רכילות סביב איזה מייל שמישהו שלח למישהו אחר. התברר לי שבעוד אין לי בעיה להקשיב לרכילות, ברגע שמציעים לי לראות את המייל המקורי, במקום לשמוע סיפורים, יש לי רתיעה פתאומית. פתאום זה כבר לא רכילות, זה לחטט לאנשים בתיבת הדואר. פתאום זה חדירה לפרטיות.

אבל זה הרי טפשי, כי מדובר באחד מהצדדים של השיחה המקורית. וזה טפשי, כי בימינו כל-כך הרבה תכתובות נעשות באימייל או במסנג’רים כאלו ואחרים, והזמינות של הטקסט המקורי כל כך גבוהה שצריך מאמץ מיוחד כדי לא לעשות פשוט forward למלל המקורי. וזה טפשי כי אני בעצם מתעקש לקבל כאן גרסא חלקית, מוטה ומגמתית.

אני מנסה להבין מאיפה מגיעה ההתנגדות הזו שלי. אולי אני סומך על המרכל שיסנן לי דברים מביכים במיוחד? אולי אני שומר על העמדת פנים של חוסר-חיטוט ככה? אולי זה בכלל קטע של זכויות יוצרים, ואני לא רוצה להעתיק את המקור אבל אין לי בעיה עם יצירה נגזרת?

עזרו לי, ילדים! צבעו את הנוירוזות של אבנר בצבעים עליזים, ורק את הבסיס להפרעת האישיות שלו השאירו בלבן!

2 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים