ארכיון התגית 'תרבות צריכה'

יונ 13 2014

יומן צריכה: מי הזיז את הצ’יז

אני נתקל לאחרונה יותר ויותר במונח השיווקי “צ’יז” על מוצרים. בפעם הראשונה היתה על אריזה של דוריטוס,  שהבטיחה טעם של “אמריקן צ’יז” בזמן שהאריזה טענה שהוא פרווה, מה שמשאיר את ה-“צ’יז” כתיאור ציורי לחלוטין. לפני כמה ימים נתקלתי גם במוצר בשם “’צ’יזלי” (cheezly), תחליף גבינה טבעוני (ודי מוצלח, נאמר לי) שמשחק את אותו המשחק של ה-wyngz שהזכרתי בפוסט המקושר – לרמז על גבינה בלי להתחייב. כמעט, אבל לא בדיוק, ההפך מגבינה.

אבל עכשיו הגענו למצב שהמונח המונפץ הזה, צ’יז, לא מנסה אפילו להתייחס לטעם גבינה, או לטעם-טעם גבינה. הוא הופך להיות מילת הקשר וקונוטציה חסרת משמעות. סדרת ביסלי “אקסטרים”, שעל חוסר האקסטרימיות שלה כבר כתבתי גם, הוסיפה כמה טעמים חדשים, וביניהם “ביסלי פיצה אקסטרא צ’יז”. (בהערה מוסגרת, אגיד שאהבתי שהם כותבים “אקסטרא” עם א’ סופית, על פי הצורה הארמית המקורית).

אני יכול להבין מה עבר בראש של הקופירייטר כאן. שם הסדרה, extreme, ממש מזמין את השימוש ב-C“אקסטרא” (לעומת ה-“יותר חריף” של הפריטים הקודמים בסדרה). ואם כבר על פיצה דיברנו, אקסטרא צ’יז זה מתבקש, לא? זה מונח שמתקשר ישירות לפיצות, הולך טוב עם שם הסדרה, ובגדול בטח נתפס כהברקת קופירייטינג נהדרת.

הבעיה היא שבניגוד לדוריטוס, שעוד מתיימרים אולי לאיזה קשר קלוש לגבינה (nacho cheese, אולי?), אין ביסלי שום זיקה לגבינה,  ומעולם לא היה. לביסלי פיצה מעולם לא היה אפילו טעם שמזכיר את זה, או התיימר לזה בכלל.. וכמובן, גם ל-“אקסטרא צ’יז” הזה גם אין שום טעם. וכן, גם הוא פרווה. אבל איך הייתם מתארים את חטיף האקסטרים? “יותר מתובל” תופס לכולם, זה גנרי מדי. “יותר פיצה!” זה סתם מטופש. כל תיאור של טעם היה מחייב אותם להסביר מה, בעצם, הטעם של ביסלי פיצה (“זה כמו מונוסודיום גלוטומט, אבל בצורה מרובעת עם חלונות!”). ולכן הם הלכו על הקשר תרבותי, גם אם אין לו שום קשר לטעם.

תרגומים תרבותיים וארכטיפים של טעמים

יש שני חטיפים נוספים, ככל הנראה חדשים, שנתקלתי בהם על המדף לאחרונה. הראשון הוא סדרת החטיפים של Mister Corn, הידועים גם כ-“בכמה צורות נוכל לטגן קמח תירס כך שיהפוך לחטיף”. מעין מאנצ’יז קטנים כאלה ודי טעימים. הם באים בשלושה טעמים אקזוטיים וקוסמופוליטיים – “ניו יורק” בטעם ברביקיו, “אוריינט” בטעם הודי(?), ו-“לטיני” בטעם חמוץ-חריף. MisterCorn Sabores Oriente packet

נעזוב שניה את השאלה הקבועה של איזה טעם בעצם יש לזה ומה הקשר למדינה המיוחסת, ונתמקד באיזה מדינות בחרו לייצג – אמריקה, הודו, דרום אמריקה. אלה הארכטיפים של הטעמים שהמשווקים החליטו שהקהל הישראלי יאהב. אבל Mister Corn הוא מותג בינ”ל, ושם הארכטיפים האקזוטיים קצת שונים. באתר הבינ”ל שלהם הטעמים שונים לחלוטין – “אוריינט” משמש לחטיף בטעמים מזרח-תיכוניים, עם שקדים ואריסה ל-“טעמים הערביים המושלמים” – מיתוג שלא יעבוד בארץ טוב, ואולי גם בארה”ב לא, אבל החברה היא מספרד, ושם הדמוגרפיה אולי קצת שונה. וגם הטעם האפריקאי, עם “תיבול דרום אפריקאי”, כנראה לא יגיד הרבה לצרכנים הישראלים. כל מדינה צריכה את האקזוטיקה הקולינרית שלה.

ביסקוויטים היברידיים

2014-06-12 07.48.22

יצא לכם ששלחתם יד אל ביסקוויט פתי-בר ואמרתם לעצמכם “אם רק היו מצליחים לעשות פריצת דרך טכנולוגית שתאפשר לי לאכול את הביסקוויט הזה, בצורת בייגל, שהוא בתורו בצורת לב”. מה, לא שאלתם את עצמכם, כי חברת “מאיר בייגל” משווקת את החטיפים האלה – פתי בר בטעמי וניל, שוקו וקינמון, כלא פחות מ-“פיתוח טכנולוגי חדשני וייחודי בעולם”.

כלומר כן, סביר להניח שיש שם פיתוח טכנולוגי. טכנולוגיה היא חשובה לא פחות מכימיה בהנדסת מזון, ושיקולים כמו טעם ומרקם דורשים ציוד יעודי. אבל עדיין, לשווק את החטיף שלך כ-“פריצה דרך טכנולוגית” כאילו מינימום הצלחתם להנחית עוגיה על הירח, זה אולי קצת מוגזם. לא טעמתי.

5 תגובות

ינו 07 2013

יומן צריכה: דו/רי/טוס

2012-12-12 08.53.29

אחחח, מאיפה להתחיל, מאיפה להתחיל? איך אפשר בכלל להוסיף משהו כשהחטיף הזה, נראה שהוא עושה את כל העבודה בשבילי. ננסה, בכל זאת.

ראשית, הפיצול. כאן יש לנו גאונות לשמה – שני טעמים מעורבבים ביחד בשקית! מה זה משנה מה הם, הרי גם ככה כולם אוכלים את הכל, גם ככה ההבדלים הקלים במינון של הטעמים המלאכותיים לא ממש משנים. אבל בהינף עכבר של מעצב גראפי משועמם, אנחנו יכולים ליצור מכל צירוף קיים ועייף של טעמים, מוצר חדש! טעם חדש! בשוק החטיפים, שבחודשים האחרונים היה די עייף ומחוסר חידוש, אבל משהו עלוב כזה הוא סיבה לעניין.

מישהו בטוויטר (ועם הצייצן סליחה, אבל אני לא זוכר מי זה היה) תהה למה אסם לא עלו עדיין על הרעיון של למכור במבה וביסלי גריל ביחד בשקית אחת, כמיקס המסיבות הישראלי האולטימטיבי. אני, בתורי, כבר זמן רב (מאז שנתקלתי בפלא המוצרי שהוא הביסלי האנונימי) חושב שאסם צריכים למכור חבילות-מסיבה של ביסלי, שלוש שקיות של ביסלי מוגדר (נגיד… גריל, פיצה ובצל), ועוד שקית רביעית שהיא ההפתעה: שקית אנונימית, אבל ביסלי רנדומלי כלשהו בפנים. שטראוס פתחו לנו כאן דלת שיווקית ענקית.

לועזית בלתי מחייבת

ולנושא השני – הטעמים עצמם. טרם טעמתי אותם, ואני בספק אם הם ירגשו אותי בצורה כלשהי, אבל עיקר העניין כאן הוא ללא ספק בשמות הטעמים עצמם. דוריטוס הוא מותג אמריקאי, מאד אמריקאי. לא היה מותג חטיפי תירס ישראלי חזק שדוריטוס נכנס לתוכו כשעולם השיווק האמריקאי הסתער על ישראל בשנות ה-90, כמו שהיה עם תפוצ’יפס, למשל. אז המיתוג של המוצר הוא כמוצר אמריקאי, וככזה – צריך אנגלית!

שני הטעמים שלנו מורכבים מארבע מילים, כששלוש מהן אנגליות במובהק, ועוד אחד, “גריל”, שהיא אמנם לועזית אבל בימינו כבר נחשבת עברית לכל דבר. הראשונה היא “אמריקן” – לא “אמריקאי”, חלילה, זה לא יהיה אמריקאי מספיק, ובנוסף גם “צ’יז” ו-“ספייסי”. בניגוד ל-“גריל”, שבאמת אין מילה עברית סבירה כתחליף, “גבינה” ו-“חריף” הן מילים שגורות ונפוצות, ואני די משוכנע שחיפוש בן עשר שניות הייתי מוצא אותן על עטיפות של חטיפים אחרים, כולל של דוריטוס עצמן. אבל מסתבר שמכונת השיווק המשומנת של דוריטוס לא מספיק סמכה על האריזה המשולבת, או אולי על הפופולריות של טעמי גבינה בישראל, והעלתה את חוגת האינגלוז עד ל-11.

אבל דבר נוסף אחד על השמות האנגליים: אני די משוכנע שב-“אמריקן צ’יז” אין באמת גבינה. אני אופתע אפילו אם יש אבקת גבינה שעשויה ממי גבינה מיובשים, ויש סיכוי סביר שהאמריקן צ’יז הזה הוא פרווה לחלוטין. כנ”ל ה-“ספייסי גריל”. טעמתי את מרבית הטעמים החריפים של החטיפים, וגם החיך האשכנזי-ברובו שלי לא ממש התרשם. אבל זה בסדר, לא? הרי אף אחד לא התחייב שיש בזה גבינה, נכון? רק “צ’יז”! ולפני שתגידו שזו התחכמות מיותרת שלא תעמוד בבית משפט, אני אזכיר כאן את תקדים ה-“wyngz” – תקדים משפטי אמריקאי שאסר על חברה לשווק נגיסי-עוף-בצורת-כנפיים-אך-שאינם-עשויים-מבשר-כנפיים כ-“כנפי עוף”, אבל כן כ-“קאנפיי אוף”, פחות או יותר. אז גבינה זה לא, אבל צ’יז? בכיף.

אריזה של כנפי-עוף-ללא-כנפיים.

5 תגובות

נוב 25 2012

גזוז בארץ נוכריה, או: מה שטועמים משם

החיים ארגנו לי סידורים הבוקר, סידורים שלקחו אותי לרחוב אלנבי. “א-הא!”, הצהרתי לעצמי. “זו הזדמנות להכנס לחנות מכולת רוסית אקראית ולראות מה נמצא!”. לא בשבילי, אתם מבינים, כן? אני מסתפק בגבינה לבנה ולחם אחיד, ולא צריך משהו חריג, שונה או מעניין. אבל בשבילכם, הקוראים, אני מכריח את עצמי כל פעם להכנס, להסתכל, להתרשם ולבדוק. כן, כן.

אז היום, למרות החורף והגשם, נהייתי צמא, אז ניגשתי מייד למקרר

2012-11-25 11.03.25

המשקאות, ומצאתי שם כמה הפתעות מעניינות. קחו, למשל, את הבקבוק שמופיע כאן משמאל. את הכתב הקירילי אני לא מסוגל ממש לקרוא, אבל מדובר בגזוז בטעם אגסים, כפי שאפשר להבין בקלות מהתמונה. אז מה הבעיה כאן? מעבר לעובדה שמדובר בבקבוק זכוכית, דבר יוקרתי יחסית לגזוז, מדובר בטעם שפשוט לא מופיע בארסנל המשקאות הקלים הישראלי הממוצע.

אני לא יודע למה זה. אני לא ממש יודע למה טעמים מסוימים פופולריים במדינות מסוימות ואחרים לא. אפשר לראות את זה בצורה יפה ברשימת הטעמים של פאנטה במדינות שונות: קוקה קולה באים לכל שוק מקומי, עושים סקרי טעם וקבוצות מיקוד, בודקים את המשקאות המסורתיים, ועל פי זה משווקים טעמים של המשקה. אבל למה גזוז בטעם משמש היה פופולרי דווקא באלבניה? למה בבוסניה והרצגובינה יש בטעם לימון ובטעם ליים, בנפרד, אבל גם בטעם מנדרינות? אני מבין למה פירות שבארץ הם טרופיים ונדירים יהיו פופולריים יותר במדינות בהן הם גדלים ויזכו לפאנטה בהתאם, כמו ליצ’י בקמבודיה או גוארנה בפרגוואי. אבל למה דווקא ביוון יש פאנטה אבטיח? למה סוריה ומצרים אוהבים תות יותר מישראל? לא יודע.

ולכן אני אוהב חנויות מכולת של מהגרים. של רוסים, ושל פיליפינים ושל תאילנדים. זו גם הסיבה שאני אוהב להכנס לחנויות מכולת וסופרמרקטים בחו”ל, לעבור על מדפי החטיפים והמשקאות הקלים. כי רק ככה אני יכול למצוא גזוז בטעם אגסים. לא שיש משהו מדהים ואקזוטי ומיוחד באגסים. אבל זה פשוט שונה.

אבל דווקא לא קניתי את גזוז האגסים הזה. משהו אחר, במדף ליד, תפס את תשומת הלב שלי.

2012-11-25 11.03.572012-11-25 11.04.02

עד עכשיו אני לא לגמרי סגור על מה בדיוק יש בבקבוק שמימין. התמונה (המטושטשת קצת, חוששני) מראה… קצפת? קאפקייק? שמנת? אין לי מושג. הניחוש שלי הוא שמדובר בסוג של Cream Soda, שהוא בגדול משקה שאני מאד מחבב, שהוא בטעם של וניל, פחות או יותר. גם הבקבוק משמאל, אני מניח, הוא cream soda. זה, לדעתי, המקור של התרגום ל-“בטעם קרם”, והוא מגיע גם בצבע צהוב-ירקרק זרחני, שזה חיובי בסופו של דבר, אני החלטתי בין שניהם משיקול אחד פשוט – הבקבוק משמאל הוא בן ליטר אחד, ולא שניים, והיה לי קל יותר לסחוב. הטעם? טעם של קרם. באמת. מתוק, ונילי, ודי נחמד.

בונוס 1: פניתי לרשימת המרכיבים בשביל לגלות בטעם מה זה בעצם. זה לא ממש עזר לי:

2012-11-25 17.25.10

טבעי! זה חומר טעם טבעי! אני לא יודע איזה טעם, אבל לפחות הוא טבעי.

בונוס 2: בקבוק נוסף על המדף גם שעשע אותי. לא הטעם, שהוא ככל הנראה פרי הדר כלשהו, אלא הטעם שמאחוריו:

2012-11-25 10.59.53

“חומר טעם וריח “אקסטרה-סיטרו” זהה לטבעי. זה מדהים. לא רק זה שיש חומר טעם מלאכותי שמתיימר להיות זהה לטבעי. את זה אני יכול להבין. אבל “אקסטרה-סיטרו”… זהה למה טבעי, בדיוק?

6 תגובות

מרץ 13 2011

משל הפאייה מהקופסה

אכלתי פאייה מקופסה. לא, זה לא משל, כפי שהכותרת אולי מרמזת. זו באמת היתה פאייה מקופסה, מהקפאה, מפס יצור במפעל. זה אולי נשמע מזעזע, וזה אכן היה מזעזע מבחינות מסוימות, בעיקר העובדה שמרחק חמש דקות הליכה משם אפשר היה להשיג פאייה אמיתית וטובה בהרבה. אבל בכל זאת, אולי כדאי שנתחיל מההתחלה.

במסעדות רבות בברצלונה אפשר לראות שלט בחלון שמפרסם פאייה, אותו תבשיל אורז-פירות-ים-וזעפרן שבכלל לא מאפיין את המטבח הקטלוני בברצלונה, אבל שמסעדות ישמחו לדחוף לתיירים על כל פינה. אבל בעוד שבאזורים התיירותיים ובמסעדות הטובות אפשר למצוא פאייות מוצלחות מאד, בין אם מבוססות פירות ים או בשר, כשמתרחקים מהראמבלה הומת האדם הופכות הפאייות בחלונות הראווה לזהות, כולן תוצרת פאייֵדור (Paellador), חברה שמספקת פאייות קפואות וסטנדרטיות למסעדות דלוחות בכל רחבי העיר, ואולי המדינה. ופאייה כזו נכנסתי לאכול במסעדת סטודנטים דלוחה בברצלונה.

דבר ראשון, ביקורת עניינית: זו לא היתה פאייה טובה. מהביס הראשון אפשר היה להבחין בחומרים המשמרים, בטעמי הלוואי. אפשר היה לראות את כמות הנוזלים הבלתי סבירה שהרכיבים הגירו לתוך התערובת. היו בה שרימפס מקופסה ומולים מקופסה, ושעועית מקופסה ואפילו כנפי עוף קטנות מקופסה. וזה היה אכיל, לכל הדעות, ואפילו לא נורא, אבל בטח לא היה טעים.

אז למה אכלנו אותה, תשאלו? אני חושב שזה מגיע מאותו מקום שגורם לי לקנות פירות ים משומרים במעדניות רוסיות בשוק הכרמל. זה מעניין אותי איך משהו שנתפס אצלי ובארץ כאקזוטי עובר תהליך של יום-יומיות. הוצאת האוויר מהבלון החגיגי של פירות הים. יש לזה גם דמיון לדחף שגורם לי לטעום את המקפלאפל. זה פלאפל – אבל פלאפל מהונדס וחסר טעם של מקדונלדס. זו פאייה – אבל פאייה מהונדסת ומשעממת של פאייֵדור. אני בטוח שבכל ערכה כזו יש בדיוק את אותה כמות השרימפס (6) ושמן (ליטר) שאני אמצא בכל פאייה אחרת שלהם. ויש בזה משהו מרגיע, משהו מנחם. שגם פאייה אפשר להפוך ל-TV Dinner.

בפעם הראשונה שהייתי באנגליה, הגעתי לפאב אנגלי בלונדון והתלהבתי מהתפריט: שפרד’ס פיי, באנגרס אנד מאש, פיש אנד צ’יפס. אוכל פאבים בריטי קלאסי. ואז הלכתי לפאב אחר, וגיליתי תפריט זהה. לא, לא הפריטים בתפריט, אלא התפריט כולו. אותו טקסט, אותו פונט, אותו תפריט שהודפס באותו מפעל שם מייצרים את אותו שפרד’ס פיי. ובהתחלה זה מאד הפריע לי. אבל אז זה עבר. כי יש מקום גם לפאבים כאלה, שמשרתים את אותה מטרה של ארוחות מוכנות למיקרו, ושל דיינרים עשויים מפיברגלאס שיוצר בסין. כי בסופו של דבר הארטיפקטים התרבותיים שלנו צריכים לשרת אותנו, לא רק אנחנו אותם.

אה, הנה. אולי יצא בכל זאת משל, בסוף.

2 תגובות

ינו 11 2011

יומן צריכה: ביסלי אנונימי

מכרי ומוקירי מכירים את האובססיה הקלה שלי עם מוצרי צריכה, עם דגש על משקאות קלים, ואולי חלקם כבר שמע את ה-rant הקבוע שלי על שלושת דורות הביסלי בארץ ישראל. לכן החלטתי לחנוך כאן בבלוג פינה בנושאי חטיפים, משקאות, ושאר פרפראות של חברתנו הצרכנית, כפי שכבר כיכבו כאן בבלוג, שלא להזכיר את הבלוג הקודם.

לכבוד הפתיחה החגיגית של הפינה, אני אחזור לביסלי, שביחד עם הבמבה מהווה אבן יסוד בעולם החטיפים הישראלי, וגאווה לאומית לא קטנה. אמנם אני נשאר נאמן לעקרון שלי שאף טעם של ביסלי מהדור השלישי, כלומר אלה הבאים והולכים לאורך השנים האחרונות, לא ממש מסוגל להחזיק יותר מכמה חודשים עד שמואסים בו. והדור השני של הביסלי – הטאקו והשום-בצל – נקבר בטרם עת למרות יתרונותיו הברורים. ובכל זאת, אני מרגיש מחויב לדגום כל טעם תקופתי שאסם דוחפת במורד גרונינו.

BisliIncognito

אז אחרי טעמי שווארמה וקטשופ, מנגל וחריף, באסם התחילו להתייאש. נגמרו להם הטעמים האיקוניים, הסטריאוטיפיים. הם לא יכולים להתחיל להוציא ביסלי בטעמי “כבד קצוץ” או “ביף בורגיניון”, אבל מהנדסי המזון הנמרצים שלהם ממשיכים לזרוק תבלינים, משפרי טעם ותערובות אקלקטיות של חומרים כימיים אל תוך קדרת הביסלי המהבילה. אז אנשי השיווק צריכים לשבת ולשים תווית על המוצר, ולפעמים, מה לעשות, גם לאנשי המיתוג והמכירות הטובים ביותר יש ימים רעים. וכך אנחנו מקבלים ביסלי… ללא טעם. כלומר, עם טעם, אבל בלי תווית, בלי אף שם. והרי השם הוא זה שמגדיר את הטעם, כן? זה לא שיש קשר כלשהו בין ביסלי פלאפל לבין פלאפל. אז כן, יש איזו תחרות אינפנטילית של להתקשר ולהציע להם שם, אבל בסופו של דבר, זה ביסלי בטעם “תעשייתי”. לא “בטעם תעשייתי”, אלא בטעם “תעשייתי”. נוט דאט דר’ז אנית’ינג רונג ויז דאט.1 

ומה בנוגע לטעם עצמו? נתחיל דווקא מהחשוב יותר – הצורה. כבר זועזעתי לפני שבוע-שבועיים כשנתקלתי בחיקוי-ביסלי שהעז למכור טעמים שונים באותה צורה, וברור לכל שזה חילול קודש ובלבול של הציבור. עם הביסלי הנוכחי, אני חושב שאסם פספסו הזדמנות לנסות להנדס ביסלי בצורת סימני שאלה, והלכו דווקא על משולש פשוט, שהיא צורה שהתעלמו ממנה עד כה, וחבל. הטעם? הטעם הוא טעם של ביסלי, כן? בצק מטוגן והרבה שמן, ותערובת תבלינים סמיכה מכדי להבחין במרכיביה. אבל לא רע. לא רע בכלל.

BisliIncognito_Triangle

  1. ובהערת אגב לשונית, אני תעתקתי כאן את ה-th האנגלי בשלוש דרכים שונות, בהתאם לצליל השונה שלהם. אני מרוצה מעצמי. []

12 תגובות

יונ 27 2010

שפת הכפתורים הנעלמה

השעה שבע בבוקר, ואני סתור-שינה והלום-שיער, יושב לי בבית קפה, מנסה לגרום לאוזניית הבלוטות’ הזו לתקשר עם הטלפון שלי.

לא משימה קשה מדי, על פניו. יש, אחרי הכל, חוברת הוראות מפורטת ומאויירת שמותאמת לכל אדם, בכל שפה, גם אם לא ראה מעולם אוזניית בלוטות’, או טלפון סלולרי, או חוברת הוראות. אבל החוברת בבית ואני, אני בבית הקפה, פרוע-עיניים וטרוט-שיער. ואני לא מצליח לגרום לזה לעבוד.

זה לא מתאים לי, התסכול הזה. לרוב אפשר לגרום לרוב מכשירי האלקטרוניקה לפעול, לפחות ברמה הבסיסית, בלי להעזר בחוברת. יש שפה לדברים האלה. דבר ראשון, לחץ על הכפתור. אם זה לא עזר, לחץ עליו במשך 5 שניות ברציפות. אם לא זה, לחץ על כל הכפתורים ביחד. זה אמור לעבוד עם כל דבר. הבעיה של היא שאני לא יודע אם גוש הגומי שבאמצע המכשיר הוא כפתור או לא, וזה מעוות לי לחלוטין את הטקטיקה. אני מרגיש מאד מתוסכל מכל העניין.

* * *

כשהייתי קטן הייתי הולך הרבה למשחקי וידאו. הייתי משחק הרבה סטריט פייטר 2, אחד מאבות ז’אנר משחקי המכות. מה הפך אותו לאבי הז’אנר? השפה שהוא הגדיר. במשך שנים, יכולתי להשתלט תוך דקות על כל משחק מכות חדש שהגיע. חצי-סיבוב-ג’ויסטיק-נגד-כיוון-השעון ומעיכה פרועה של כפתור ההתקפה, וסביר להניח שיקרה משהו מגניב. קדימה-קדימה-ומכה. למטה-למעלה-ובעיטה. צירופי תנועות ומקשים שסטריט פייטר הפך ל-lingua franca, לשפה האוניברסלית המשותפת של הז’אנר. מאוחר יותר הז’אנר הפך לתלת-מימדי, ודווקא טקן נהיה התקן בנושא.

מיקרוסופט הם הסטריט פייטר של עולם תוכנות ה-desktop. מערך התפריטים שהם ביססו בתחילת שנות ה-90 נהיה אוטומטי. גם בתוכנה שמעולם לא נתקלתי בה אני יודע לחפש בתפריט ה-File, ה-Edit, ה-View. אז נכון שלפעמים מסך ההגדרות הוא תחת Tools –> Options, ולפעמים תחת Edit –> Preferences, אבל הכל בתוך מרחב בעיה מצומצם. ואז בא אופיס 2007, עם הממשק החדש, וטרף את הקלפים. באופיס 2010 הם הבינו את זה, ולמרות שלא ביטלו את ה-Ribbon (וטוב שכך), הם לפחות החזירו את תפריט ה-File.

* * *

אני בבית, כותב את הפוסט הזה ובודק את חוברת ההוראות. צריך להשאיר את הכפתור לחוץ בזמן שמדליקים את האוזניה. מטומטמים. למה להמציא צירוף חדש במקום להשתמש אלה הקיימים? לא עדיף היה פשוט לעשות אחורה-קדימה-מכה?

7 תגובות

יונ 24 2010

בחוצות עירנו

Image060

שלט החוצות הזה מציק לי כבר כבר שבועות, ומסיבות דומות לאלה שהפריעו לי בפוסטר של דוקטור פרנאסוס לפני כמה חודשים – בעוד קולין פארל, ככוכב הסרט, מקבל 50% משטח הכרזה ואת שמו בגדול למעלה1, בעוד הבחורה, אליסיה בכלדה, מתפקדת אך ורק כתמונת רקע חיננית לשמו של הבמאי. ברור ל י שכשחקנית לא מוכרת, יחצ”נים הסרט לא רוצים לשים את השם שלה באופן בולט מדי. אבל אין מה לעשות – אם יש לה תפקיד ראשי בסרט, ועוד יותר מכך – אם יש לה תפקיד ראשי בפוסטר – אני חושב שמגיע לה ששמה יופיע עליו, לא?

* * *

Image064אין לי בעיה עם הפוסטר הזה, האמת – לא עם הפונט המצועצע שמתאים לאופי המחזה, לא לעיצוב הכללי, וגם לא להצגה, שראיתי בכיכוב שמואל וילוזנ’י לפני איזה עשור ומשהו. מה שמוזר לי רק זו הבחירה להשתמש בספרה “2” במקום המילה “שני”, שהיה צורם לי פחות. אני לא יכול שלא לחשוב שישבו להם המעצבים ולא הצליחו להחליט אם זה צריך להיות “שני” או “שתי”, והחליטו לוותר על הדילמה גם במחיר האלגנטיות. או אולי סתם לא היה להם מקום לשלוש האותיות שזה דורש, והם לא רצו להקטין את הכתב.

* * *

Image062

ועוד פוסטר שממלא את העיר בימים האחרונים: “חדש מנסטלה – גלידת שמנת אמיתית.”

זה גורם לך לתהות: מה, אם כך, הוא הזבל הרגיל שאתם מנסים לדחוף לנו כל הזמן?

 

 

 

 

 

 

.

  1. בונוס: אם תסתכלו אחרי השם שלו, זה נראה בהתחלה כאילו הוא שיחק בסרט בשם “ברווז” []

3 תגובות

מאי 06 2010

התפתחות של שפה עיצובית

יש לי פנס קטן, מחובר למחזיק המפתחות שלי1, שממשק המשתמש שלו די פשוט: לוחצים, נדלק. עוזבים, נכבה. פשוט.

אבל יש עוד סוויץ' קטן, במקדימה של הפנס, שמדליק את הפנס באופן קבוע. מושכים את הסוויץ' אחורה להדליק, דוחפים חזרה קדימה בשביל לכבות. לקח לי זמן להבין מה מוזר לי בסידור הזה: בשפה העיצובית שאינטואיטיבית לי, מעולם המוצרים האלקטרוניים שסביבי, הייתי מצפה להזיז את הסוויץ' קדימה בשביל להדליק, ואחורה בשביל לכבות. אבל הפנס הזה, שעלה ארבעים ומשהו סנט מאתר הונג-קונגי, לא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס של שפה עיצובית קוהרנטית ואינטואיטיבית. הסוויץ', כשמושכים אותו אחורה, פשוט לוחץ על הכפתור הפעלה באופן רציף. השפה העיצובים הקוהרנטית כאן היא מותרות, כשאתה עובד באופן אלקטרוני שפוטר אותך מאילוצים פיזיים, וכשיש לך תקציב לחלקים קטנים וגמישים יותר.

נ.ב. פתרון אחר שאפשר היה ליישם הוא פשוט לשים את הסוויץ' הקטן בחלק האחורי של הפנס, ולדחוף אותו קדימה על הכפתור. אני לא יודע למה לא הלכו על זה. אולי זה לא הסתדר מבחינת גודל הפנס.

  1. האמת היא שיש לי עשרה פנסים, הודות ל-DealExtreme והמבצעים המטורפים שלהם []

תגובה אחת

אפר 08 2010

החיקוי ושברו

נזכרתי פתאום בבובות שפעם היו מחלקים בארוחות ילדים של מקדונלדס, לפני בערך עשור. זה היה בובות של החבובות, משום מה – אני לא יודע על שום מה היתה ההתעוררות הזו פתאום. כנראה לא היו סרטי דיסני פופולריים באותו קיץ. אני זוכר שעמדתי והסתכלתי על הבובות בתצוגה ותהיתי איך מישהו יכול לחשוב שהדבר הירוק הזה אמור להראות כמו קרמיט.

כלומר, כן. כל תרגום דורש שינויים וגורר אובדן של משהו. כל דמות של שחקן מסרט, ואפילו דמות מצוירת, תמיד תראה קצת אחרת כשמתרגמים אותה לצורה של בובת בד פרוותית. לרגע כבר עמדתי לסלוח להם, עד שנזכרתי שהחבובות הן בובות בד פרוותיות במקור, ואין שום הצדקה שרפרודוקציה של קרמיט לא תראה בשום צורה כמו קרמיט, מלבד הצבע הירוק והצווארון הדיסטינקטיבי שלו.

אבל זה מה שקורה כשבובות לארוחות ילדים של מקדונלדס מיוצרות על ידי אנשים שמעולם לא ראו רחוב סומסום, וקיבלו רק תיאור, ככל הנראה מילולי, על ידי מישהו שבתורו רק ראה תמונה, לרגע, בחטף, של צפרדע.

2 תגובות

מרץ 16 2010

קולינריה אזוטריקה: תמונות ואבחנות

אז הטלפון שלי ממש לא יעיל בלצלם מאכלים, ובטח שלא בחטף, אבל ברגע שכבר קניתי אותם והבאתי אותם הביתה, אני לא רואה סיבה שלא לצלם אותם.

פטריות מוחמצותmarketfood 03

יש משהו שאני אוהב במאכלים מארצות שונות, וזה העובדה שברוב המקרים השפה המייבאת, במקרה הזה עברית, מתקשה בלתרגם את המרכיבים לחוויה התרבותית והקולינרית המקומית. ברור לי שבצנצנת הזו של פטריות מעורבבות יש די הרבה סוגי פטריות שרק בשנים האחרונות התחילו להופיע על המדפים של החנויות בארץ. כשאתה אומר “פטריות” בארץ, אתה מתכוון באופן כמעט בלעדי לפטריות שמפיניון, ויש סיכוי יותר מסביר שאתה מתכוון לשמפיניון מהקופסא. פורטובולו, שיטאקה, והשאר נהיות יותר ויותר פופולריות, אבל עדיין לא מיינסטרימיות.

חטיף תירס בטעם שוםmarketfood 04

חטיף תירס הוא לא דבר מפתיע במיוחד. וגם טעם שום לא זר לחיך הישראלי, אם כי מאז ימי הביסלי שום-בצל באמצע שנות ה-90, הוא לא ממש כיכב בחטיפים שלנו. אבל מה שמעניין אותי כאן זה לאו דווקא הטעם של החטיף (שעוד לא פתחתי), אלא השימוש בדמות המואנשת של ראש השום שעל העטיפה, עם מגוון אלמנטים גראפיים שמסמנים כח, כמו הפיצוץ מאחוריו והאגרוף הקפוץ. אני שמח שהם לא מנסים להסתיר את הקלף המנצח של שום, הטעם החזק שלו. “I am garlic flavor cornick”, זועקת העטיפה. “Hear me roar!”

חטיף צדפות ואנשוביmarketfood 07

אין  ספק שזה קצת לא פייר, תמיד, לבחור בחטיפים הלא-כשרים, שלא נכנסו אף פעם עמוק לתרבות האוכל בישראל. אבל כאן אפשר לראות שני מאפיינים מעניינים. הראשון הוא שם החברה והלוגו שלה, Smiling Fish, עם דג שנראה מזיע מהתרגשות או מפחד. דגים הם דמויות קלות יותר להאנשה מאשר שום, אבל עדיין זה לא משהו שאנחנו רואים יותר מדי. הדבר השני הוא שבארץ דווקא נוטים כן להבחין בין סוגים שונים של צדפות, לפחות בין הקטגוריות הגדולות יותר – מולים, אויסטרים, וכדומה. אולי בגלל שההבדלים הקולינריים ביניהם בולטים יותר, ואולי פשוט בגלל שהם עדיין לא כל כך מקובלים בארצינו, מחוץ למדינת תל אביב ותושביה, ולכן מי שכבר טורח ללכת ולהשיג לו צדפות, יטרח גם ללמוד את ההבדלים ביניהן. אני לא בטוח בנושא הזה, לא במסקנה שלי, ואפילו לא בהנחות היסוד שלי. אבל מה שכן, אני אשמח לטעום את הצדפות האלה בקרוב.

2 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים