ארכיון התגית 'תרבות מקומית'

Apr 03 2013

פנטזיה מקומית

לפני כמה שנים התפתח לו דיון מעניין, בתחילה כאן ואח”כ בבלוג של אלי לוין, על פוטנציאל ההצלחה של ז’אנר סרטי האימה והמדע הבדיוני בישראל. טיעון הנגד גרס שהקונבנציות של הז’אנר נולדו סביב התרבות האמריקאית ולכן צורמים כשהם מתורגמים למציאות הישראלית. המסקנה שלי מהדיון, וגם של אחרים ככל הנראה, היא שאפשר לעשות את זה כמו שצריך, אבל צריך להתבסס על עולם המושגים הישראלי, ולא לנסות לייבא רעיונות באופן גס מעולם ה-tropes העולמי.

הבעיה הזו קיימת, כמובן, גם בז’אנר הפנטזיה. סיפורי התנ”ך והאגדה, וכלל המיתולוגיה היהודית, מספקים חומר מצוין לסיפורי פנטזיה, בין אם כאלה הממוקמים בתקופת התנ”ך או בחברה המודרנית. הבעיה היא להזהר מייבוא של tropes של פנטזיה, שרובם פסוודו-מדיאבליים ואירופאיים באופיים, אל תוך ההיסטוריה של הסהר הפורה, שם התרבות היתה שונה מאד. בבלוג משחקי התפקידים החדש נקודת נסיון פרסמתי עכשיו סקירה על כמה מהבעיות מהסוג הזה בהן נתקלנו כששיחקנו משחק D&D בעולם תנ”כי, והבעיות תופסות גם לכל סיפור, ספר או סרט בז’אנר.

אבל כמו שכתבתי באותו פוסט, זה שיש בעייתיות לא אומר שזה בלתי אפשרי. כותבים מוצלחים שמודעים לרגישות שבנושא יכולים לייצר יופי של ספר או סרט. זה מה שחשבתי על “סוד קבור” לפני שלוש שנים, שאומנם היה די בוסר, אבל הראה חשיבה נכונה. ולשמחתי, יש עוד סרט פנטזיה ישראלי-יהודי שנמצא עכשיו בקנה: הרועה האחרון.

הרועה האחרון, פרוייקט של Evil Sun Productions (דיסקליימר: יצא לי לעבוד עם חלקם, בהיקף כזה או אחר, בהפקת המקור האחרונה בכנס עולמות, הר החורבן האפל (של האבדון)), והם פתחו לפני שבוע פרוייקט מימון-המונים כדי לגייס כסף להפקת הסרט. אני חושב שיש להם המון פוטנציאל. לצערי, מאד קשה לממן סרט בארץ, ואני לא חושב שסרט פנטזיה יהנה מתמיכה של קרנות הקולנוע הגדולות. לכן שווה להשקיע בהם, כדי שהסרט יצא לפועל באופן הכי טוב שאפשר.

אז נכון שהם הגדירו יעד של 10,000 ש”ח וכבר עברו אותו (וחצי!), אבל כל תמיכה נוספת בסרט תאפשר להם לעשות אותו טוב יותר, עם פחות עיגול פינות ודאגות מכך שהם ממשכנים את קרן הקולג’1 של הילדים שלהם בשביל הסרט הזה. אני אשמח לראות את הסרט הזה מופק. אני אשמח לראות אותו באייקון. ואתה יודעים מה? אני מקווה גם לראות אותו מגיע לפסטיבלים בחו”ל ואולי אפילו להפצה מסחרית מוגבלת. זה אפשרי, רק צריך לתת להם לעבוד.

 

  1. דיברנו על ייבוא ישיר של מטאפורות ו-tropes אמריקאים, לא? []

תגובה אחת

Jun 04 2010

ערפדים עליך, שמשון

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט “סוד קבור”, סרט חובבים ישראלי שהופק ע”י קבוצת אבק. אני לא מתכוון לכתוב ביקורת מלאה על הסרט – יש מה להגיד עליו, לטוב ולרע – אבל אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת שעלתה בראשי אחרי שראיתי אותו.

* * *

הז’אנר של הפנטזיה-בת-זמננו זוכה לעדנה במיינסטרים בשנים האחרונות – מההצלחה של הארי פוטר בספרים ובקולנוע ועד באפי ו-Twilight ומורשת הערפדים המיוסרים של אן רייס, שהכניסו את כל הסגנון של ה-urban fantasy וה-paranormal romance עמוק לתודעה התרבותית, גם מחוץ לקהל חובבי הפנטזיה. הז’אנר אומץ על ידי המיינסטרים, ותוצר לוואי של ההצלחה הוא מספר הפרוייקטים הטלוויזיוניים שבאים לרכב על ההצלחה, בין השאר גם בארץ, בעברית. אבל מהמעט שראיתי מהסדרות הללו, הן סובלות ממחסור חמור במרכיב אחד: ישראליות.

המקורות התרבותיים של הסדרות הללו, Twilight ובאפי, משלבים שני ז’אנרים, ז’אנר האימה העל-טבעית, וז’אנר סרטי התיכון והקולג’ האמריקאיים. הסדרות הישראליות בחרו, ממגוון סיבות, לאמץ את מוסכמות הז’אנר כמו שהן, בלי להתאים אותן למציאות הישראלית. וזה צורם. זה צורם כי זה לא מרגיש טבעי לראות צעירים ישראלים דוברי עברית יושבים בדיינר אמריקאי, לומדים בקומפלקסים אמריקאיים עם חגיגות וטקסים כמו בבתי ספר אמריקאיים, ולובשים חליפות ועניבות כמו בבתי ספר פרטיים אמריקאיים. התוצאה של הבחירות העיצוביות, ביחד עם הכתיבה והמשחק הגרועים, היא חוסר אמינות מוחלטת של הסיטואציה.

* * *

לכן אני נהניתי מ-“סוד קבור”. הוא לא היה כתוב מאד טוב, אמנם, והשחקנים לא היו משהו בכלל. אבל זה בסדר, כי הוא סרט חובבים. מושקע, אבל עדיין סרט חובבים. הם עוד ישתפרו. אבל הסרט מבסס את עצמו באופן מובהק בהוויה הישראלית. הוא מקשר, באמצעות יומן אבוד, בין תלמיד תיכון תל-אביבי לבין סבו, שברח מהנאצים בפולין הכבושה ומצא את דרכו לארץ ישראל. הוא משלב אלמנטים של הז’אנר הפנטסטי – סוד שנקבר לפני עשרות שנים במערה נידחת – עם הוויה ישראלית, כשהגיבור יוצא לטיול השנתי של השכבה בהרי ירושלים כדי לנצל את ההזדמנות ולנסות למצוא את הסוד הקבור של סביו. הדינאמיקות של הדמויות מוכרות ואמינות, גם אם לא משוחקות במקצועיות – מלכי הכיתה, קצת ערסים ומשחקים כדורגל. הרוסיה הגותית, הרוסי הבלאקר עם חולצת איירון מיידן – כולם ארכטיפים מוכרים מהנוף התרבותי הישראלי. המיקומים גם הם מוכרים – משדרות רוטשילד ועד חוף הים, ובמיוחד השימוש המבריק באתר פחות מוכר, האנדרטה בכיכר היל בצפון העיר, ושילובו באופן מהותי בעלילה.

בקיצור, נראה שהיתה כאן כוונה, לא לקחת את הז’אנר האמריקאי ולתרגם אותו לעברית, אלא לקחת את ההוויה המוכרת לכותבים (שהם כולם בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, למיטב ידיעתי, וחווית התיכון עוד טריה) ולהוסיף עליה רבדים פנטסטיים המתאימים לה.

אני אשמח ללכת לראות את הסרט הבא שלהם.

5 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים