ארכיון התגית 'תקשורת'

מאי 01 2013

הדים של הדים

אתמול (ג’), הצליחה חברת הכנסת מירי רגב ליצור תקרית תקשורתית קלה, כשדרשה, ע”פ כתבה בהתפרסמה במאקו/חדשות ערוץ 2, להוריד אדם אריתראי מהאוטובוס בו נסעה. עד כאן, ידיעה שמתאימה יותר לחברים של ג’ורג’ מאשר לאקלקטיקה אהובתי. אבל הבוקר נעלמה לה הידיעה מאתר מאקו, ומיד זה הפך לעניין שהרבה יותר קרוב לליבי.

אני יכול לחשוב על שתי סיבות שהכתבה תיעלם מהאתר. הראשונה היא אם היא לא נכונה, עובדתית. זה קורה, והרבה יותר מדי. אבל מה שצריך לעשות במצב כזה זה לא למחוק את הכתבה ולהעמיד פנים שהיא לא היתה מעולם (למרות שלמאקו יש היסטוריה של שכתוב כזה), אלא לפרסם התנצלות.

האפשרות השניה היא שהופעל על האתר לחץ להוריד את הכתבה, ללא קשר לאמיתותה. ומצב כזה מגוחך עוד יותר, לאור העובדה שאי אפשר להעלים כ”כ בקלות דברים מהאינטרנט, בטח שלא מאתר פופולרי כמו מאקו. גיבוי נשמר ב-Google Cache, וניתן למציאה בקלות יחסית (ותודה לרואה השחורות על העזרה). לכבוד הפאדיחה, אני מפרסם כאן פוסט שפרסמתי בסיפור האמיתי והמזעזע של, ב-2006, לפני שבע (שבע!) שנים. הייתי מצפה שבשנות הדור שעברו יבינו כלי התקשורת קצת יותר על הנוף הטכנולוגי שבו הם חיים. אפשר וצריך לבקש מגוגל למחוק את העותק המקומי שלהם (גם אם התהליך קצת מסורבל). אבל רוב מה שנכתב אז רלבנטי גם להיום. וחוץ מזה, זה הפוסט היחיד שלי, למיטב ידיעתי, שנכנס לתוך סילבוס של קורס אקדמי, אז שווה לתת לו כבוד.

image

* * *

הדים
(התפרסם במקור בסיפור האמיתי והמזעזע של, 24 באוגוסט, 2006)

ב-13/08/06, החליט סטוארט פאדלי לעדכן את הבלוג שלו. סטוארט עובד במיקרוסופט כמהנדס וראש צוות פיתוח1. הוא עדכן את העולם דרך הבלוג שלו שהוא נבחר ע"י ריי אוזי, מחליפו של ביל גייטס, להצטרף לצוות עבודה מיוחד לבניית שירות אינטרנט חדש שעוד לא הוכרז. הוא סיפר על שם הקוד של המוצר החדש ותוכניות לעתיד. תוך זמן קצר, מישהו בעמדה בכירה החליט להוריד את הפרסום, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מנוע החיפוש באתר שמר תקציר די מלא של ההודעה. למרות שההודעה הקודמת בבלוג של פאדלי נכתבה שנה קודם לכן, היו מספיק אנשים שהיו רשומים ל-RSS שלו. אתרים המרכזים RSSים שמרו העתק של ההודעה בזכרון האתר. לכשזו תתפנה, כבר מספיק מתעניינים שמרו תמונת מסך של ההודעה כולה.

***

מאז השקת שירות החיפוש שלה ב-1998, גוגל נהיה חלק מהתשתית של החיים שלנו עד שאנחנו בכלל לא חושבים עליו כאתר – הוא רק ספר הכתובות שדרכו אנחנו ממשיכים את שיטוטינו באינטרנט. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל ידע למצוא לנו אתר, הוא צריך להכיר את התוכן של האתר. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל יוכל למצוא לנו את האתר כל כך מהר, הוא צריך שאותו תוכן ישב אצלו בצורה זמינה. ליד כל תוצאת חיפוש נמצא קישור ל-Google Cache, העותק המקומי של גוגל. העותק קיים גם אם האתר כבר לא. גם אם מחקנו את הידיעה או העברנו את האתר לכתובת חדשה.

***

ב-20/02/06 העלה אתר החדשות של "נענע"2 ידיעה על פיה נפטר ראש הממשלה אריאל שרון. הידיעה – כתבת רטרוספקטיבה שהוכנה למקרה שהוא אכן ימות, אושרה בטעות לתצוגה ע"י עורך עם אצבע קלילה על העכבר. תוך דקות בודדות הידיעה הורדה מהאתר, אבל זה כבר לא משנה. גולשים ראו, גולשים צילמו, והכתבה הגיעה אפילו עד המתחרים. טעות קטנה שתוקנה מיד, אבל ההדים שלה המשיכו להתפשט.

***

ב-1996 התחיל לפעול ה-Internet Archive, ששם לעצמו מטרה למנוע ממיליארדי פריטי המידע שמתרוצצים להם באינטרנט לשקוע ולהעלם. הם רוצים להוות ספרייה וירטואלית להיסטוריונים, חוקרים וסתם מתעניינים. בעזרת ה-Wayback Machine שלהם אנחנו יכולים לראות איך כמעט כל אתר נראה בעבר, לפי תאריכי הדגימות שלהם – זה מדהים, לפעמים, לראות את השינויים ההגדרתיים באתרים בהם אנחנו מבקרים בקביעות. מעניין גם לראות מה לא השתנה.

***

בשנות ה-90, GeoCities היה אחד הספקים הגדולים בעולם של דפי-בית אישיים בחינם. מאות אלפי אנשים בנו עמודי בית מזויעים עם כל הרעות החולות האפשריות. כן, גם אני בניתי לי עמוד בו חלקתי עם העוברים ושבים את טעמי במוזיקה, הספר אותו קראתי באותו זמן ואת כישורי ה-Javascript המתפתחים שלי. הייתי שמח למחוק כל זכר של התועבה מן העולם, אבל אני לא יכול. GeoCities אולי נבלעו ע"י Yahoo לפני שנים, אבל הם לא מוחקים כלום. האתר שלי עדיין קיים, וביותר מכתובת אחת.

עדכון 2013: באוקטובר 2009, שלוש שנים אחרי כתיבת הפוסט, יאהו נשברו סוף סוף וסגרו את GeoCities. על פי ויקיפדיה, כ-38 מיליון עמודי תוכן עדיין היו בשירות בעת סגירתו, והלכו לאיבוד. לאיבוד? לא ולא! ה-Internet Archive, לעיל, החליט שגיבוי GeoCities הוא פרוייקט ראוי במיוחד, לאור המקום שלו בהיסטוריה של הפרסום העצמי באינטרנט. חלק נכבד מהאתרים זמינים היום עדיין באתר ReoCities, שניסו לגבות את כל GeoCities והספיקה חלקית לפני סגירת האתר. ואם זה לא מספיק, אז ה-Internet Archive מציעים להורדה את כל תוכן GeoCities בקובץ אחד שמשקלו 640 גיגהבייט. (בהצלחה).

***

בלוגרים כבר פוטרו מעבודתם כי ההודעות שלהם מצאו את דרכן למעבידים. חבר לעבודה קישר פתאום ביני לבין רשומת בלוג שהוא קרא שנה קודם לכן. את השם שלי אני מוצא בגוגל מדבר על טולקין בגיל 16, על דיוויד בואי בגיל 18, על XML בגיל 25. כל מילה שאנחנו אומרים מהדהדת. שכבות ארכיאולוגיות של כרזות פרסום ומודעות אישיות דבוקות לעמודים. כל דבר שאנחנו אומרים נשאב לו לתוך ביצת האינפורמציה הענקית שמקיפה אותנו ועלול לצוץ אחר כך במקום אחר או בזמן אחר. לפעמים בועת סרחון עולה מהמעמקים, לפעמים סתם חיוך נוסטלגי. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בתוך ארכיון ענקי שבונה את עצמו סביבנו, אפילו אם אנחנו לא תורמים לו אקטיבית

  1. עדכון ל-2013 – פאדלי עדיין עובד במיקרוסופט, ע”פ חשבון הלינקדאין שלו []
  2. אז עוד לא נענע10 []

5 תגובות

אוג 23 2010

ציוץ פרטי, ציוץ המוני

לאו לאפורט הוא אחד האנשים האלה שקשה להגדיר מה בדיוק התואר שלהם. הוא עיתונאי וסופר, אבל ההגדרה הכי טובה שלו היא “אושיית אינטרנט”. מאותם אנשים שהשם שלהם מוזכר כל פעם שמחפשים אנשים, כמו כריס אנדרסון, ג’ף ג’רוויס וסת גודין, בחזית ההתעסקות בתרבות הרשת המתפתחת. לפעמים הם מזיינים את השכל, לפעמים יש להם הארות מעניינות, אבל השם שלהם תמיד נקשר בטכנולוגיות וטרנדים חדשים. איש עם הרבה קול והשפעה.

לכן מעניין היה לקרוא את הפוסט האחרון בבלוג שלו, Buzz Kill. לאפורט, עם 17,000 עוקבים בשירות Google Buzz, הופתע לגלות שבמשך שבועיים אף עדכון שלו בשירות לא התפרסם ולא הגיע לעוקבים. הוא עוד יותר הופתע לגלות שהוא לא שם לב. אף אחד לא העיר לו על זה שהוא נעלם, הוא לא הרגיש דממה מהצד השני. לאפורט מוצא בזה עדות די מרשיעה למיקרובלוגינג ומדיה חברתית, שבמקום לעודד שיחות, הוא מצא שכולם “עסוקים מדי בלצעוק מכדי להקשיב”. אבל אני דווקא חושב שהוא נתקל כאן במאפיין מעניין של המדיה החברתית, שלא משליך על הפוטנציאל שלה כמדיום לשיחה, וגם לא עליו באופן אישי.

* * *

כידוע, בתקשורת ההמונים הקלאסית, העיתון והרדיו והטלוויזיה, יחס התקשורת הוא יחיד-לרבים, וחד כיווני. אין דיאלוג. ההבטחה של המדיה החברתית היא להפוך כל שידור לשיחה, כל ידיעה לדיון. ובמקרים רבים הוא אכן עשה את זה – בבלוגים, בטוויטר, בתגובות על יוטיוב ובטראקבקים. יחיד-ליחיד ורבים-לרבים.

אבל כל הטכנולוגיה בעולם לא תאפשר למאה איש לתקשר אחד עם השני בו זמנית1. זה פשוט יהיה בלאגן, עשרות קולות מתנגשים בו זמנית. לכן כשיש למישהו 17 אלף עוקבים, לא הוא ולא העוקבים באמת מצפים שכולם יהיה בדיאלוג. אם זה היה המצב, לאפורט היה נשבר מזמן אם היה צריך להקשיב לכל 17 אלף עוקביו. כשהוא כותב שהוא היה מאושר עם מספר העוקבים הזה, זה כי הוא השלים עם התקשורת החד-כיוונית שיש לו איתם. זה לא סותר את המהות של המדיה החברתית, שהרי חד-כיווניות יכולה לחיות בקלות כחלק מדו-כיווניות. אבל גם כל אחד מה-17 אלף האלה, שמודע לעובדה שהוא אחד מהקהל הדומם, לא יטרח לענות לכל דבר שלאפורט אומר, כי הוא יודע שהמילים שלו, הקטן, ילכו לאיבוד בשצף. המדיום נותן ללאפורט לדבר בקול רם אל העוקבים אחריו, אבל עוצמת הקול שלו מטביעה את קולם של העוקבים, שנכנסים בעצם באופן טבעי ואוטומטי לתבנית של תקשורת ההמונים. וגם לאפורט, כפי שהוא כותב, מצפה שהתקשורת תעבוד על פי אותם כללים של הפודקאסט שלו.

מה אנחנו רואים כאן? שהתקשורת החברתית רב-הכיוונית גמישה מספיק כדי להכיל בתוכה גם תקשורת חד-כיוונית מסורתית. יש לה ערך מוסף גם כאן: אם רוברט סקובל או איזו אושיית רשת אחרת עם עשרות אלפי עוקבים מגיבה ללאפורט, סביר להניח שהוא היה שם לב ומגיב, ובעצם אנחנו רואים שני “ערוצים” חד כיווניים משתפים פעולה באופן אד-הוקי. מעבר לכך, הרבה פעמים פניות של אותם 17 אלף הדוממים כן זוכות להתייחסות של המשדר החד-כיווני. אומנם האופי של השיחה כאן הוא יותר של “העלנו מאזין לשידור” מאשר יחס שוויוני, אבל עדיין יש הרבה יותר תקשורת בכיוון ההפוך שמחלחלת לערוץ, יעיל הרבה יותר מ-call-in radio או ממכתבים למערכת.

  1. או שאולי כן, אבל זה לא ב-scope של הפוסט הזה []

תגובה אחת

ינו 06 2010

העתיד כבר כאן, מי צריך ג’ט-פאק?

אחד מאבני היסוד של העתיד החזותי – של העתיד כמו שהוא אמור היה להיות, בראיית העבר, של ה-Retro-futurism, קראו לזה מה שתרצו, הוא הטלפון-וידאו. גם ה-Jet-pack, כמובן. אי אפשר לשכוח את הג’ט-פּאק שלעולם לא מגיע, אבל ללא ספק – גם הטלפון-וידאו. אחרי הכל, טלפונים עם מסך היינו לנו כבר לפני שנים, שמציגים את הטלפון אליו אנחנו מחייגים – כמה קשה זה יכול להיות להוסיף גם תמונה?

 

 

אבל זה לא קרה. טלפונים קווים שמרו על הניוון שלהם, ודווקא טלפונים סלולריים, שלא היו כל כך מרכזיים בתמונת עולם המד”בית הישנה, הפכו להיות נפוצים בכל מקום. וגם שם, לרגע, חשבנו שאולי החזון יתממש לו, אי-אז בראשית ימי הדור השלישי, כשכל ספקיות האינטרנט התהדרו בשיחות וידאו, והמכשירים התהדרו במצלמות קדמיות.

אבל גם שם ההבטחה לא התקיימה. באיכות המחורבנת של המצלמות התחרתה רק האיכות המחורבנת של הרשת הסלולרית, ושני טלפונים באותו חדר הראו רק גושים מפוקסלים ומקוטעים במקום שיחה.

אבל במקביל לכל האכזבות הללו בתחום הטלפוניה, במחשב לאט לאט נכנסו שיחות הועידה לשימוש נפוץ יותר ויותר. האיכות היתה גם גרועה בהתחלה, גם של המצלמות וגם של החיבור, אבל די מהר כבר היו לנו מצלמות רשת באיכות HD, ופס רחב, וסקייפ לכל בית. אבל איכשהו זה לא נכנס לאותה נישה תודעתית כמו הטלפון-וידאו שאליו ייחלנו. סקייפ היה משהו שאתה מתקין בשביל לדבר עם חברים בחו”ל, או עם הילדים בטיול-אחרי-הצבא, או בקונטקסט עסקי. או סייברסקס, כמובן. לא משהו יומיומי. לא משהו עתידני. סתם משהו שעושים.

חברים בטלוויזיה

אבל אז פתאום יוצא לי לראות כתבה כזו, מהיום בבוקר, על שילוב סקייפ בטלוויזיות. ופתאום הבנת י עד כמה המד”ב הזה נתקע לנו בראש ולא מרפה, וממש מפריע לנו לפעמים לנצל את הטכנולוגיות  באופן מירבי. הפתרון הזה פשוט ואינטואיטיבי. לוקחים את טכנולוגיית שיחות הוידאו שהוכחה כעובדת, משלבים אותה בטלוויזיה שגם ככה יש בסלון, וגמרנו! ואין סיבה שזה לא יעבוד, ברגע שזה יעבור את חבלי הלידה.JetsonsJetpack

האובססיה על זה שהטלפון יעבוד כמו בקליפ של הסימפונס כאן למעלה, או להתעקש שנסתובב לכל מקום עם ג’ט-פאק, הוא זה שגורם לנו לחשוב כל הזמן שהעתיד עוד לא הגיע. זה נכון שהעתיד הזה שעליו חלמנו לא הגיע. אבל הוא לא העתיד שלנו. הוא העתיד של העבר, של הסימפסונס בשנות התשעים, שהיא בתורה נשענת על נוסטלגיה לג’טסונס של שנות השישים. אנחנו לא צריכים את  הרטרו-פיוצ’ריזם הזה, עד כמה שהוא אולי חינני ואסתטי. יש לנו מספיק עתיד סביבנו.

9 תגובות

נוב 28 2009

ביתו של אדם מבצרו

יש כל מיני דברים מעניינם שקורים בחברה שלנו למונחים כמו “משפחה” או “בית” עם הטכנולוגיה, ולמנהגים והטקסים שסביבם. הרבה כבר דיברו, אני חושב, על זה שמספר טלפון הפך להיות ערוץ תקשורת אישי ולא משפחתי, שקשור לאדם ספציפי ולא לבית בו הוא נמצא – והוא בתורו החליף, לפחות על פי סרטי הפילם נואר הישנים, את הפאב או הדיינר השכונתי עם הטלפון הציבורי והבארמן ששומר בשבילך הודעות.

אבל אני חושב שהמעבר לטלפונים אישיים גרר עוד שינוי ביחס בין הפרט וביתו, לפחות אצלי, ולפחות בהוויה הרווקית ותל-אביבית שלי, ומעניין אותי לדעת אם זה ככה גם אצל אחרים.

ביקור בבית של מישהו כרוך בתיאום מראש. משפטים כמו “עברתי באזור אז קפצתי להגיד שלום” מרגישים אנכרוניסטים בימינו. מילא הלקפוץ לבקר – אנחנו רחוקים כבר עשורים רבים מהזמן שפגוש מישהו היה אמצעי התקשורת המהיר והזמין ביותר – אבל הלהופיע ללא התראה נהיה מיושן גם הוא, כשלכולם יש טלפונים סלולריים זמינים.

פעמיים היום עברתי ליד בית של מישהו ושקלתי – או שהייתי צריך – לקפוץ להגיד שלום. בשני המקרים האינסטינקט הראשוני שלי לא היה לצלצל בפעמון או לדפוק בדלת, אלא להרים טלפון. על פניו, זה היה טפשי – הרי אני בכל מקרה אדפוק בדלת דקה אחרי אחרי שאודיע על בואי. אבל כשחשבתי על זה, הבנתי שדפיקה על הדלת ללא התרעה טלפונית מראש מרגיש לי הרבה יותר… פולשני. כאילו אני מכריח את הבן-אדם להכניס אותי הביתה, או לפחות להתייחס אלי, ולא נותן לו את ההזדמנות להגיד “שמע, אני עייף ועסוק, אולי תקפוץ פעם אחרת”. כאילו לשים את עצמי על מפתן הדלת זו כבר חדירה למרחב הביתי שלו, הרבה יותר מטלפון.

זה רק אני שמרגיש ככה, או שאנשים אחרים, אתם נגיד, גם מרגישים ככה? אתם חושבים שזה תופס לאנשים שגרים לבד (כמו שאני האנשים שלי מהיום) באותה צורה שתופס לזוג, או למשפחה, או לדירת שותפים?

15 תגובות

אפר 03 2009

שווה אלף מילים

בתור חובב גדול של היסטוריה ותרבות אמריקאית, קצת מפתיע אנשים, לפעמים, חוסר העניין שלי במלחמת האזרחים. זה לא שאני חושב שהיא חסרת עניין – היא עדיין ציר מרכזי בהיסטוריה האמריקאית, ואי אפשר להבין את החברה האמריקאית בת ימינו בלי להכיר את המלחמה, התהליכים שהובילו אליה וההשלכות החברתיות שלה – אבל האירוע עצמו אף פעם לא ריתק אותי. אני לא חסיד גדול של היסטוריה צבאית, והעובדה שיש יותר היסטוריונים, מקצועיים כחובבנים, של המלחמה מאשר כל תחום אחר קצת הרחיק אותי מהעניין. אבל היום נתקלתי בשני סיפורים מרתקים סביב המלחמה, ובעיקר סביב התוצאות שלה.

הראשון הוא מקרה הילדים של איימוס היומיסטון. היומיסטון היה חייל בצבא הצפון שנהרגPic01-Humiston-Children בקרב הידוע  בגטיסבורג, וגופתו נמצאה ללא כל סימני זיהוי מלבד תמונה של שלושה ילדים אחוזה בידו. התמונה הגיעה לידיו של רופא, ד”ר בורן מפילדלפיה, שרותק ע”י המיסתורין וניסה להתחקות אחרי זהות החייל. הוא יצר העתקים רבים של התמונה ופרסם טורים בעיתונים למצוא את המשפחה המיותמת. החלק המרתק כאן, לטעמי, הוא לאו דווקא הההיסטוריה של המשפחה או המאמצים הפתלתלים של ההיסטוריון החובב מארק דונקלמן להכיר את היומיסטון, אלא המאמצים של בורן לפרסם כתבת חיפוש-קרובים בעיתון בתקופה שהטכנולוגיה עוד לא אפשרה הדפסת תמונות. העיתון היומי הראשון שפרסם תמונות היה ה-New York Daily Graphic שהחל לצאת ב-1873 – כעשור אחרי הסיפור הזה. בורן פרסם בעיתון תיאור מילולי מפורט של התמונה, מה שפותח לנו שתי נקודות למחשבה.

הראשונה היא על היכולת שלנו להמיר מדיום אחד למשנהו. חלק קלים יותר – אפשר לתת כמה screenshots מתוך סרט בשביל לתפוס קצת מהמהות שלו, למרות שברור שאנחנו מפספסים הרבה. אבל לתאר תמונה באמצעות מלל? חשוב לזכור שהכוונה כאן היא לא סתם לתאר את התמונה, אלא לזקק ממנה את המאפיינים הרלבנטיים, היחודיים, האלה שיאפשרו למישהו לזהות את התמונה על סמך התיאור הזה.

הדבר השני הוא שפתאום הבנתי עד כמה התרבות שלנו בנויה על האספקט החזותי של הדיווח. בעיתונים היומיים, כתבה על אדם מסוים לרוב תהיה מלווה בתמונה שלו. אנחנו יודעים איך נראים ראשי הממשלה והפוליטיקאים שלנו, הסופרים והמוזיקאים, ואפילו עיתונאים ומדענים ואנשים שלא חיים בצורה טבעית בלב הזרקורים. איך זה היה לחיות בתקופה שלא ידעת אפילו איך נראה נשיא המדינה? שאם כבר ידעת לקרוא, היית חייב לדמיין את המציאות בעצמך מתוך מלים מעורפלות של סופר שגם הוא, אולי, לא ראה את התמונה המקורית.

המעבר לתקשורת המונית ויזואלית בסוף המאה ה-19 תרמה רבות לדמוקרטיזציה של הידע – עניים, ילדים, מהגרים, כולם יכלו פתאום לדעת מה קורה בתמונות – אבל גם להאחדה תרבותית. לכולם עכשיו יש את אותן תמונות בראש, ולא כל אחד מדמיין לעצמו אין נראים הסיפורים שבעיתון. האם זה יתרון או חסרון? לא זה ולא זה. אפשר לראות יתרונות וחסרונות לתהליך, אבל יהיה קצת מיותר לצאת נגדו או בעדו. בעיקר אחרי שאנחנו כבר מעל מאה שנה חיים ככה.

(הבטחתי שני סיפורים הקשורים למלחמת האזרחים, אבל בסוף הסיפור הזה יצא לי ארוך, אז אני אפצל את הסיפור השני לפוסט משלו – מחר)

6 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים