ארכיון התגית 'תעשייה'

Nov 02 2016

אין תעשיית טכנולוגיה, יש רק תעשייה

אניל דש, חביב הבלוג, פרסם פוסט מעניין על תעשיית ההיי-טק. או יותר נכון, על איך אין באמת דבר כזה, תעשיית היי-טק. יש חברות פיננסיות שמספקות שירותים באינטרנט. יש חברות תחבורה שעובדות עם אפליקציות. יש חברות אופנה ולייפסטייל שמוכרות לך גאדג’טים. אבל להכליל את כל אלה תחת תעשייה אחת, מטריה אחת, מפספס את המטרה. לדבר על טכנולוגיה נהיה כמו לדבר על לוגיסטיקה – ברור שכל חברה שמייצרת מוצר צריכה לשנע אותו, להפיץ אותו ולמכור אותו, אבל תנובה היא עדיין חברת מוצרי חלב, לא חברת לוגיסטיקה-של-מוצרי-חלב. ואובר היא עדיין חברת תחבורה ציבורית, לא חברת טכנולוגיה-של-תחבורה-ציבורית, גם אם היא מפתחת אפליקציה כזו.

* * *

ב-2009 התחלתי לעבוד ככתב במדור הטכנולוגי של כלכליסט, ומהר מאד נתקלתי בדיוק בבעיה הזו. על מה, בעצם, המדור הטכנולוגי אמור לכתוב? היה לנו אגף בשם “היי-טק”, שפשוט היה חדשות עסקיות על חברות טכנולוגיה ישראליות. מדור אחר הכיל הודעות על השקות של מוצרים חדשים, ומדור של סקירות של מוצרים ואפליקציות – מדור צרכנות, בסופו של דבר. ומדור אחר דיבר על… ובכן, קשה קצת להגדיר. על דברים שקרו באינטרנט – חשבונות סלבריטאים שנפרצו, הצעות חוק שנפלו, דברים כאלה. דברים שהיו מתאימים גם הם למדורים אחרים – מדורי רכילות, מדורי חדשות מדיניות, מדורי תרבות.

כל הדברים האלה התפרסמו (ועדיין מתפרסמים, לדעתי – אני לא שם כבר מאז 2011) במדור הטכנולוגי, בגלל שאנשים עדיין לא השתחררו מהתפיסה ש-“האינטרנט” ו-“העולם האמיתי” הם דברים נפרדים. הם לא. “כאן זה השם החדש”  קראתי לפוסט לפני יותר משש שנים, שם הבאתי את ההגדרה ש-“תרבות האינטרנט” שהמדור כביכול מתייחס אליה היא “סביבה הרוויה בטכנולוגיה דיגיטלית” – הטכנולוגיה הדיגיטלית היא בסביבה שלנו, היא לא סביבה נפרדת. רכילות באינטרנט היא עדיין רכילות. עסקים באינטרנט הם עדיין עסקים, וצרכנות באינטרנט היא אחוז נכבד מהצרכנות הכללית, בימינו. אני לא ממש רואה למה צריך למדר אותם לעמוד משותף, חוץ מהעובדה שיש אנשים שרואים בעצמם “חובבי טכנולוגיה” וירצו לראות את כל הדברים הללו.

* * *

דש לוקח את זה צעד אחד הלאה. זה לא סתם בלבול, לא סתם שארית מהתקופה שהטכנולוגיה לא היתה כל כך אוניברסלית ומקיפה. יש כאן מאמץ מכוון – גם אם לא מפורש – להמשיך ולבדל את “חברות הטכנולוגיה” מחברות אחרות, מתעשיות אחרות. חברות טכנולוגיה, בארה”ב כמו גם בישראל, נהנות ממעמד מיוחד. הן ה-enfant terrible, ששוברים את הכללים ולא נושאים בהשלכות כי הם ממשיכים להרוויח המון, המון כסף. רגולציה, בין אם ממשלתית או פנים-תעשייתית? לא בשבילנו. כאן אנחנו מאמינים בלרוץ מהר ולשבור דברים. הם מאמינים ב-disruption של השוק. ובעיקר, הם מאמינים בלא להיות כפופים לכללים המקובלים לשוק. אובר משקיעים מיליונים בלובי בקונגרס האמריקאי בשביל להסביר שהם לא צריכים רישוי וביטוח כמו חברות מוניות אחרות, למרות שהם, בסופו של דבר, מספקים תחבורה ציבורית לאנשים. ולמה? כי הם לא חברת תחבורה. הם חברת טכנולוגיה, ולכן זכאים למעמד מיוחד.

מה דש מציע? פשוט להקפיד על טרמינולוגיה. איירבנב היא חברת מלונאות, לא חברת טכנולוגיה. פייסבוק היא… חברת תקשורת, חברת מדיה, חברת שירותים – לא חברת טכנולוגיה. Hampton Creek היא לא חברת “טכנולוגיית מזון”, כפי שהם מתארים את עצמם. היא פשוט חברת מיונז. גם אם היא מייצרת את המיונז הזה בעזרת טכנולוגיה. גם אם היא ממוקמת בעמק הסיליקון. היא עדיין. פשוט. חברת. מיונז.

Comments Off on אין תעשיית טכנולוגיה, יש רק תעשייה

Jul 22 2009

המחיר הסמוי של החברה המערבית, או: אוטופיה תעשייתית לעניים

ניל גיימן, בספריו ובספרי הקומיקס, אוהב לבנות מציאות אלטרנטיבית שמתחבאת מאחורי הקלעים של החיים שלנו. בכל מקום אנחנו מלבישים על העולם את הציפיות שלנו ואת הנורמות שלנו, ולא רואים את הדברים שקורים בעומק – שדים ומפלצות, קסמים ונפלאות. בני אדם הולכים להם על רצפת זכוכית דקה, ומזדעזעים כשהיא נסדקת והמציאות צפה למעלה.

It means the world’s about as solid and as reliable as a layer of scum on the top of a well of black water that goes on forever, and there are things in the depths that I don’t even want to think about

     Rose, Sandman #16

גיימן לא באמת מדבר כאן על שדים ומפלצות. לא רק. כל החיים המודרניים שלנו, בחברה המערבית, בנויה שכבות על גבי שכבות, כשכל אחד מדחיק את השכבות שמתחת. אנחנו לא באמת רוצים לדעת לאיפה הולך החרא כשאנחנו מורידים את המים. אנחנו לא באמת רוצים לדעת איך דברים מגיעים למכולת. אנחנו מעלימים עין מהרבה דברים שמתחזקים את החברה המודרנית שלנו, את החשמל והכבישים, כי אם אנחנו נכיר בהם אנחנו נצטרך לוותר על הרבה מהנוחות שלנו.

טל גוטמן כתב היטב לאחרונה על תעשיית “יצרני התוכן”, ועל איך תעשיית הפרסום מרדדת לנו את התכנים. ויוסי גורביץ כתב גם הוא על מחירם הסמוי של הגאדג’טים, ועל זה שבשביל שאנחנו נוכל לקנות נגן מוזיקה חדש ב-200 שקל, צריכה להיות תעשיה שלמה על סף עבדות איפשהו בעולם השלישי.

אז הנה, שוב יצאתי סוציאליסט בעל כורחי.

אבל רגע, זה עוד לא נגמר.

כי בכל זאת אני לא לגמרי סוציאליסט. ואני מאמין שהעולם השלישי יוכל לצאת מהמצב הכלכלי שלו. ואני מאמין, באופטימיות אולי, שהעולם הראשון, המתועש, עובר מחזורים של נצלנות שבסופה מוסרניות. ובמקביל לניצול של כח האדם באסיה גם אסיה עצמה מתפתחת, ויום אחד כבר אי אפשר יהיה לנצל אותם בזול כמו שאי אפשר כבר לנצל את מזרח אירופה. ואז זה יעבור לאפריקה, אבל גם שם התהליך ימשיך. ואז יגיע היום (במהרה בימינו וכו’) שהחברה המתועשת סיימה לתעש את כל מה שהיה לתעש. ואז היא תעמוד בפני משבר.

לארה”ב זה קרה בסוף המאה ה-19, כשנגמרה לה היבשת. אומה שקמה על עקרון כיבוש הספר המשיכה מערבה עד שנגמר לה לאיפה, עברה משבר, ונאלצה להמציא את עצמה מחדש, ממעצמה חקלאית למעצמה טכנולוגית. ועוד הרבה דברים אחרים, כמובן.

ככה גם יקרה לעולם התעשייתי, כשמנוע הצמיחה יאבד את הדלק שלו. יתכן שהטכנולוגיה תאפשר לנו להתקדם למקום טוב יותר, נקי יותר. יתכן שלא. אבל החברה התעשייתית שלנו צריכה את העולם השלישי לא פחות משהיא צריכה פלדה ונפט. וכשאלה יגמרו, משהו יהיה חייב להשתנות.

4 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים