ארכיון התגית 'תל אביב'

ספט 19 2014

פינה קטנה ומקושקשת

יש פינה בתל-אביב, פינה קטנה בין רח’ זמנהוף ורח’ שולמית, שהיא אחת מפינות המוצלחות בעיר.

אין הרבה שם בפינה. קיר בטון, ספסל, עץ מעל. אבל איכשהו הקיר הזה, קיר בטון חלק ורחב, בלי מודעות או שלטים, הפך להיות אזור הנסיונות והיערכות של הרבה מאמני הגרפיטי (וסתם משרבטי הקירות) שבעיר. 

IMG_20140823_090955

מהזווית הזו הוא לא נראה מאד מרשים, אבל הוא ממשיך עוד משני הצדדים, ותמיד יש עליו משהו. לפעמים זה סתם tagging מעפן. לפעמים זה מישהו שרוצה לבדוק את הסטנסילים, ואפשר למצוא את אותה הדוגמה עשרים פעם, בצבעים שונים וכמויות ספריי שונות. משמאל שם, באדום, אפשר לראות שני חצילים של epk על רקע אדום זרחני. וכל כמה שבועות מישהו בא וצובע את הקיר מחדש באפור, וכל הסיפור מתחיל שוב, מההתחלה. מלא הפתעות.

2014-08-23 09.08.34

לפני כמה שבועות עברתי שם וראיתי את הגרפיטי הזה, תבנית פשוטה של “הייתי רוצה ______”, שכל השורות מולאו ע”י עוברי אורח ואנשים שהחליטו להוסיף את ההערות שלהם במקומות המיועדים. מה שהם רוצים נעו בין הבנאלי (שלום עולמי) לילדותי (המון סמים) לסוריאליסטי, ואני מאד נהיתי לראות את זה.

והנה, לסיום, עוד כמה פיסות גרפיטי מהאזור. לא כולן מהפינה הזו ספציפית, אבל ברדיוס קרוב, ומכולם נהניתי:

2014-09-06 17.06.29

2014-08-23 09.07.53

2014-08-23 09.08.01

2014-08-23 09.08.11

תגובה אחת

דצמ 17 2011

השארת חותם

באיחור אופנתי, הלכתי סוף סוף לתערוכת אמנות הרחוב בביתן הלנה רובינשטיין, שנמצא חמש דקות הליכה מהבית שלי, אבל כבר חודשיים אני מצליח לא למצוא את הזמן ללכת. וחבל. התערוכה נהדרת, ומומלצת בחום. רק עוד שבועיים עד שמפרקים אותה!

Ames72Lego

אחד הדברים המוצלחים בתערוכה היא עד כמה היא באמת מחוברת למה שקורה ברחובות – ועל קירות – תל אביב. לא הכרתי את השמות של רוב האמנים שמוצגים שם, אבל זה לא הפריע לי להכיר את היצירות שלהם. “אה, הוא זה שעשה את אנשי הלגו בכיכר דיזנגוף”. “או, ראיתי דברים של ההוא על הקיר בדרך לעבודה”. לאמנים שנבחרו יש נוכחות יום-יומית בעיר, החל מהחתימות של Know Hope ועד ל-Jesus ההפוך של זירו סנטס. זה מעניין לראות את היצירות הללו בפורמט של תערוכה, מורחבות, מוגדלות ויוצאות מגבולות הקיר, ועם טקסט מלווה ומסביר שנותן קצר הקשר. זו תערוכה שכתל-אביבי1 אני הרגשתי שהיא מדברת אישית אלי, על המרחב העירוני שלי.

* * *

עמוד פרסומות סגור

אני לא יודע בדיוק מתי זה קרה, כנראה לאורך השנה האחרונה, אבל עיריית תל אביב החליפה את רוב עמודי הפרסום ברחובות ובשדרות בעמודים חדשים, הכולאים את המודעות מאחורי מנעול, בריח וסורגי פרספקס שקופים. המטרה, אני מניח, היא להפוך את העמודים לכלי פרסום להודעות “רשמיות” של העיריה, של גופים ציבוריים, ושל מי שיש לו כסף, יש להניח, לשלם על פרסום. התוצאה, לעומת זאת, היא שאני הפסקתי להסתכל על עמודי הפרסום, כי כבר אין בהם שום דבר מעניין. לא הודעות על הופעות, לא שיעורים פרטיים בספרדית או קבוצות דיון מטפיזיות. זה נכון שההודעות שורדות עכשיו יותר מאשר יומיים לפני שהן מתכסות בכרזות אחרות, אבל מה זה עוזר, אם הן לא מעניינות מלכתחילה?

* * *

אחד האלמנטים המרכזיים בכל המחאות של החודשים האחרונים, בארץ ובחו”ל, הוא הנוכחות. נפרוס את האוהלים שלנו בשדרה, שיראו אותנו. אנחנו ה-99%. מי שלא נראה, לא קיים. אמנות רחוב היא חלק בלתי נפרד מזה, מלשים את הכח לעצב את העיר בידיים אחרות. ולוחות המודעות העירוניים הם דרך לקחת את הכח הזה, בדיוק כמו שמדבקות על אופניים הופכות אותו לרכוש ציבורי. גרפיטי הוא אמצעי העצמה.

MerryCrisis

אבל כמובן, זה מאד נחמד לדבר על “ביזוריות” ו-“דמוקרטיזציה של המרחב”, אבל בסופו של דבר, לא אני זה ששולט על המרחב. כמו שאין לי את הסמכות החוקית לשנות את המרחב באופן רשמי, אין לי גם את הכשרון האמנותי להשאיר חותם משמעותי על קירות העיר. אני לא צריך להיות נבחר ציבור או פקיד עירייה כדי להצטרף לשורותיהם של Klone או PixelsNinja, או אפילו של האמנים האנונימיים והפחות בולטים, אבל זה עדיין רק מחליף מחסום אחד באחר, גם אם אחד שפתוח עקרונית לכולם, אבל מסנן ע”פ כשרון טבעי, לא קריטריון מעשה ידי אדם.

אבל גם זה לא ממש נכון. יש קטגוריה שלמה של אמנות רחוב שלא דורשת הרבה מיומנות טכנית, וזה כל ז’אנר ה-sign busting. למיכאל זילברמן בבלוג הגרפיטי התל-אביב הנהדר שלו, TheClawGraffiTLV, יש דוגמאות אין-ספור למניפולציות שאנשים עושים לכיתוב “עם ישראל חי” שאפשר למצוא בכל פינה, החל מ-“עם ישראל סחי” וכלה ב-“עם ישראל מחטט בפחים” (והחביב עלי – “עם ישראל משחית גרפיטי"). יש גם דוגמאות נהדרות למשחקים על תמרורים (כמו זה בצד שמאל, שמצאתי בסיאטל לפני כמה שנים), או התמונות המפוקסלות של יוחאי מטוס ומיכל צדרבאום שמצאו את דרכם לשלטי רחובות בתל-אביב לפני כמה שנים. הפעולות הללו לא דורשות הרבה כשרון טכני או יכולת ציור. הם דורשים רעיון יצירתי, זה כן. והם דורשים יכולת מינימלית עם טוש או דבק או מדפסת צבעונית, כן. אבל יותר מכל, הם דורשים לעשות איזה סוויץ’ במוח שיאפשר לי להרגיש שאני יכול לצאת ולשנות משהו בסביבה. ואני לא שם. עדיין. אבל להסתכל על התערוכה הזו עורר בי שוב את החשק לנסות.

  1. ויש גם קצת נציגות חוץ-תל אביבית, ספציפית של Broken Fingaz החיפאים []

3 תגובות

נוב 10 2011

גלגלי המהפכה

`שני דברים מעניינים קרו הקיץ בתל-אביב. הראשון, וללא ספק החשוב מבין השניים, הוא תנועת המחאה לצדק חברתי, ובמיוחד מאהל רוטשילד. אחד מעקרונות המחאה הוא הרצון של אזרחים לקחת חזרה את מה ששלהם, ואחד הייצוגים של העקרון הזה – סימבולי כמו גם פרקטי – זה בהשתלטות על מרחבים ציבוריים שהופקעו, דה-פקטו, ע”י גורמים פרטיים. זה יכול להיות שדרות רוטשילד, בית העם ומגוון מקומות אחרים.

דבר נוסף שקרה בחודשים האחרונים הוא השקת פרוייקט “תל-אופן” בעיר, פרוייקט שעליו כתבתי בהרחבה מספר פעמים, שבמסגרתו נפרסו עשרות עמדות להשכרת אופניים ברחבי העיר. בלי להכנס לנושא הבעיות שיש או אין עם הפרוייקט, הוא נותן לנו יופי של הזדמנות להסתכל על היחס של אנשים לרכוש משותף במרחב הציבורי.

הדבר הראשון שמבחינים בו, כמובן, הוא שמצב התחזוקה של האופניים לא בשמים, והחברה שמפעילה את השירות נמצאת במאבק סיזיפי לתקן ולתחBikeStationזק את האופניים, בעוד אנשים מתייחסים אליהם כמו אל ציוד חד פעמי. זה לא מפתיע, אם כי תמיד מתסכל.

אבל מה שיותר מעניין מזה, לדעתי, הוא האופן שבו אנשים מנסים להטביע חותם אישי על הרכוש הציבורי הזה, לאו דווקא להפקיע אותו לעצמם כמו להפוך אותו לציבורי יותר, ופחות שייך לגופים פרטיים (כמו FSM, מפעילת השירות) או כאלה שנתפסים כבעלי אינטרסים זרים לציבור (עיריית ת”א). המקום הראשון שראיתי את זה היה בעמדת ההשכרה בסוף שדרות רוטשילד, סמוך ללב המאהל, בתחילת חודש אוגוסט. כפי שאפשר לראות בתמונה למעלה, העמדה ספגה ריסוס גרפיטי ומדבקות, ואנשים רבים יראו אותה כ-“מלוכלכת” או “מושחתת”, אבל אני דווקא מאד אוהב את איך שהיא נראית. כל עוד הגרפיטי לא פוגע בתפקוד העמדה ומשאיר את המסך נקי, אני חושב שיש כאן משהו מאד יפה. הגרפיטי משלב את העמדה במרחב העירוני שבו היא נמצאת, נותן לה אופי ייחודי משאר העמדות, ועדיין משאיר אותה פונקציונאלית. אם זה היה אפשרי מבחינה לוגיסטית וטכנולוגית, הייתי מעדיף שהעמדות היו משולבות ממש בתוך הבניינים, כמו כספומטים, וככה מפריעים עוד פחות ומשתלבים עוד יותר.

Bike01

תופעה נפוצה נוספת היא הדבקת מדבקות או ריסוס כתובות על האופניים עצמם, וכאן אפשר לראות את הקשר הישיר ביותר עם תנועת המחאה של הקיץ. הסטיקרים הם כמעט כולם לשביתה הכללית, או לעצרת המיליון, או לצדק חברתי באשר הוא.

 

Bike02

לפעמים המסרים הם יותר ספציפיים – כמו הסטיקר האנטי-ליברמני שראיתי כבר על שני זוגות אופניים שונים, או סטיקר נגד ג’סטין ביבר שמתחבא שם מתחת. בכל המקרים אפשר להרכיב כאן מעין פרופיל של רוכב האופניים התל-אביבי, משתמש התל-אופן. הפרופיל הזה יהיה מוטעה, כמובן – אי אפשר לבנות פרופיל שימוש רק על פי מי שטורח להדביק מדבקות – אבל זה בכל זאת אומר משהו על האוכלוסייה בעיר. זה לא שחסרות בעיר כרזות הקוראות לצניעות נשים או מפרסמות ערבי תיקוני חצות (באמת שיש, תסתכלו ותראו), אבל לא נראה כאלה על האופניים, לדעתי. וגם לא “יש”ע זה כאן”1

 

Bike03

אבל הסטיקר החביב עלי הוא דווקא זה, הארמדילו החביב שבתמונה. אני יודע שהסטיקר הוא מסחרי, והוא של רשת של פאבים (די חביבים, האמת) בעיר, אבל בכל זאת אני אוהב אותו. אני אוהב אותו כי הוא קטן וחמוד ולא מתעקש על נוכחותו על כל האופניים. ואני אוהב אותו כי זוג האופניים הזה הוא במקרה נוח לי, במצב תחזוקה טוב (בינתיים) ולא עושה בעיות גם לאנשים גבוהים כמוני. ובעיקר אני אוהב איך מדבקה קטנטנה כזו מייחדת זוג אופניים, אחד מתוך אלף שמסתובבות בעיר לאחר שירדו מאותו פס יצור. הוא כבר לא מספר, הוא ארמדילו חופשי.

  1. הידעתם: באוניברסיטת בר-אילן מחלקים פלאייר בשם “יש”ע זה פאן”, עם מגוון פעולות כיפיות מעבר לקו הירוק. []

3 תגובות

אוג 30 2011

חמש שבעים וארבע, שלושים לשמיני, שמונה ושלושים

574 דיוושים לקח לי עכשיו להגיע מהבית של אמא שלי חזרה אלי הביתה. 574 דיוושים שספרתי, בלב ובקול, לאורך הרכיבה על האופניים העירוניות.

4… 5… 6…

זה מאד מרגיע, לספור תוך כדי רכיבה. זה לא דורש כל-כך הרבה תשומת לב, אבל זה יותר אקטיבי מאשר לשמוע מוזיקה. סוג של מדיטציה, מטביעה את המחשבות תחת הזרם הבלתי פוסק של המספרים

35… 36… 37

זה הרבה יותר קל מאשר לספור שניות, נגיד. או לספור סתם בקצב אחיד. כי הקצב לא אחיד. וכשאתה סופר דיוושים, הספירה היא חלק מהקצב של הרגל, והקצב של הירך, והקצב של הגוף כולו. הספירה היא לא מנותקת, אלא מכנסת אותך לתוך הרכיבה.

118… 119… 120…

ברמז המספרים עולים מהר. ההילוך נמוך, העליה תלולה יותר. באים אחד אחרי השני מהר, ואתה מפחד להתבלבל. אבל אתה לא מתבלבל, כי כל דיווש הוא מאמץ, אתה מרגיש כל אחד בתורו, והוא נכנס למניין.

בבלוך הקצב יורד. עולים להילוך שלישי, הירידה תלולה, ויש זמן להתחיל ולתכנן את הפוסט בראש, עד שמגיעים לאזור כיכר מלכי ישראל, ובין השיפוצים, הולכי הרגל והספירה, הספירה הבלתי פוסקת, צריך יותר להתרכז.

310… 311.. 312

המרחק לא נמדד במטרים. הוא גם לא נמדד בזמן. הוא נמדד בדיוושים, יחידת זמן/מרחק/מאמץ/שיפוע/הילוך אבסטרקטית שמשתנה עם הזמן. העליה לכיכר מסריק צוברת דיוושים מהר. הירידה עד הנביאים נמרחת, עם גלישה מתמשכת בלי דיווש. אתה מקבל מושג מספרי, כמותי, על הקושי של קטעי כביש מסוימים, על הצפיפות והמישוריות.

444… 445… 446

במורד המלך ג’ורג’ אני גולש, עוקף תייר אמריקאי ושני רמזורים בלי להזיז

את הרגליים. אבל פתאום שמתי לב שהמשכתי לספור חמש שניות בלב, בלי להזיז את הרגליים. מה שלפני רבע שעה היה מאמץ מודע, קשר ישיר בין המוח לרגליים, הפך מהר מאד למחשבה מנותקת. הדעת שלי מוסחת כ”כ בקלות.

572… 573… 574

אבל זה מושג מספרי מעורפל מאד, ואינדיווידואלי, ובעיקר מאד מאד חד-פעמי. בפעם הבאה שאני ארכב שם, בדיוק את אותו המסלול, זו תהיה שעה אחרת ביום, ורמת עייפות שונה, ואופני-השכרה עם מושב בגובה שונה. והכל יהיה שונה. ו-574 דיוושים של ה-30 לאוגוסט 2011, שעה 20:30, לא יחזרו עוד לעולם.

5 תגובות

מאי 16 2011

מפות אופניים בתל-אביב

[עדכון: פתחתי בלוג חדש, באופן דיגיטלי, שמרכז את המאמצים שלי ושל אחרים ליצור כלים דיגיטליים וסלולריים לפרוייקט האופניים, כולל אתרים, אפליקציות ועדכוני חדשות. אם הנושא מעניין אתכם, אתם מוזמנים ללכת לשם ולהרשם לעדכונים]

אני מאד מרוצה מפרוייקט האופניים החדש של תל-אביב, תל-אופן, שמציב עמדות עם אופניים להשכרה ברחבי העיר. נרשמתי לשירות מיד כשהוא נפתח, ואני אפילו משתמש באופניים באופן שוטף.

משהו שהיה חסר לי, זו אפשרות למצוא עמדות קרובות כשאני מחוץ לבית. יש את רשימת העמדות באתר, אבל הוא לא נוח לגלישה מהטלפון, ועוד יותר מכך, המפה באתר דורשת פלאש, ולא עובדת על רוב הטלפונים. אז לשם הנוחות, הזנתי את כל עמדות האופניים הפעילות לשכבת מפה על גבי Google Maps, שאותה יכול כל אחד לייבא לחשבון שלו. כל מה שצריך זה ללכת למפה שלי, ולשמור אותה ל-My Maps שלכם, ואז תוכלו להציג אותה כשכבה על המפה:

(המפה שלי)

telofunmap

 

עכשיו, משתמשי אנדרואיד יכולים להציג את העמדות בתוך אפליקציית Google Mtelofunmap_androidaps על הטלפון, באמצעות האפשרות Layers->My Maps.

אני לא יודע אם גם אייפונים וטלפונים אחרים יכולים להשתמש בזה, אבל אני בטוח שמישהו עם מספיק יוזמה יוכל לפתור גם את הבעיה הזו.

שלב הבא: אפליקצייה שלוקחת את המיקום הנוכחי של המשתמש, ומחזירה את העמדה הקרובה ביותר אליו. ואולי, אם המערכת מאפשרת (ואני די משוכנע שהיא לא) אפשר גם לקבל את מס’ זוגות האופניים הזמינים בכל תחנה ולהחזיר גם את זה.

עדכון: שמועות אומרות שאפשר להלביש את שכבת המפות גם באפליקציות Google Maps על מכשירי נוקיה. צריך להוריד את האפליקציה, ככל הנראה מכאן.

17 תגובות

מאי 02 2011

יומן הֵלֶך

ארבע שנים. ארבע שנים שאני תקוע עמוק עמוק בתל-אביב, על אופניים או אוטובוסים או ברגל. ב-2007 ויתרתי על האוטו מהליסינג, כשנכנסתי לסטארט-אפ תל-אביבי והפסקתי לבקר לקוחות ופרוייקטים באזורי תעשיה היי-טקיים מגוונים. ארבע שנים של אורבניות, של הכל קרוב להכל, של מוניות בהינף יד ואספרסו בכל פינה. והיום, הגעתי לפגישת היכרות עם פרוייקט מחוץ לעיר. ולא סתם מחוץ לעיר – בפולג, איזור התעשייה האפרפר של נתניה.

אז אני לא סתם אשמיץ. אין לי שום דבר ספציפי נגד פולג. הוא לא שונה משמעותית מנווה נאמן בהוד השרון או מקריית אריה בפתח תקווה. ערבוב של חדש וישן. מוסכים וזעיר-מפעלים ליד חברות היי-טק מצוחצחות בתוך בנייני בטון מכוערים. מה שמשותף לכולם הם מרחבי החנייה העצומים, המתפרסים, המלאים להתפקע שלהם, מאות מכוניות הממלאות את המדרכות, החניונים והכבישים. כשראיתי את זה, הרגשתי פתאום באופן מאד ישיר את השינוי שעברו החיים שלי בארבע השנים האחרונות.

מאד זרים לי, בימינו, אזורי התעשיה הגדולים הללו, שהתחבורה הציבורית אליהן מוגבלת ולא נוחה, ושהאוטובוסים בה נוסעים רק בשמונה בבוקר ובחמש בערב, לקחת אנשים אל העבודה וממנה הביתה. אזורים של ציי רכב שמאפשרים למרבית העובדים לשמור על שבריר כלשהו של עצמאות בנוגע להתנהלותם. זה מרגיש כל כך מלאכותת מול עירוב השימושים של המרחב העירוני, שם המשרד של אחד נמצא מתחת לבית של השני, ושניהם יורדים לשתות קפה באותו מקום. זה גם משהו שמרגיש לי מאד אמריקאי, עם תרבות ה-commuting הפרברית, שיירות הענק של אלפי המכוניות שעומדות בפקקים הקבועים כל בוקר וכל ערב, גומעות מרחקים עצומים לכל כיוון, במונחים ישראליים, עקב המנטרה האמריקאית החוזרת של שטח-משלך, שטח-משלך. מנטרה שזכתה לחיזוק, לאורך רוב המאה ה-20, מדלק זול ומכוניות זמינות. משם נולד הביטוי הכה אמריקאי, If you lived here, you’d be home by now, ביטוי שאני מנסה להתחקות אחר מקורו כבר כמה שנים, וכנראה נולד על שלט פרסום של פרוייקט נדל”ן כושל כלשהו על הכביש המהיר. ביטוי שמגלם את את סדר העדיפויות הבורגני הדפוק שבו העבודה היא מרכז החיים, ודברים שוליים – כמו הבית – צריכים להקבע על פיו, ולא להפך.

IMAG0400

לכן שועשעתי לגלות את שלט החוצות הזה היום באזור פולג, בקצה שדרות גיבורי ישראל. אני מתנצל על האיכות המחורבנת של התמונה – צולם בטלפון מול השמש – אבל עדיין, קשה לי להחליט מאיפה להתחיל. האם זה מאותו vibe מיושן שעולה מהשלט, ועוד עם סימן הקריאה מלא ההתלהבות. בעבודה! אתה! עכשיו!

ואולי זה השימוש בפועל בניין בתמונה, לרוב לא הדימוי שבישראל מנסים לשייך לאזור התעשייה, שלרוב מתהדר יותר במשרדי ההיי-טק שבו מאשר במוסכים והמפעלים.

לא, אני חושב שהחלק המגוחך ביותר הוא הסיסמא שבתחתית השלט, יחד עם הקומפוזיציה כולה. בוא לנתניה, פועל ציון! מצא לך עבודת כפיים אשר תמלא אותך סיפוק, ובו ידיך בנה את הריביירה הישראלית, על קיטה, נופשה, תרבותה וספורטה.

* * *

והנה תמונת בונוס, למיטיבי קרוא ולכת. לצערי, Cat and Girl הוא כבר מזמן לא קומיקס רשת שאני יכול להמליץ עליו. הוא התדרדר לאזכורי תרבות פופ נידחים מדי, יבבות אקזיסטנציאליסטיות בוטות מדי ואבסורדיזם אבסטרקטי שלא ממש מצליח להעביר שום מסר או תחושה. אבל בימיו הטובים, הוא היה אחד הטובים ברשת, אם לא (כפי שאומר הנוער) ה-.

7 תגובות

מרץ 20 2011

הליכה בעיר זרה

כשהייתי קטן, לפני כעשרים ושתיים שנה, גרתי בחו”ל, בקנדה, בטורונטו. ילד קטן בעיר גדולה. מאז לא גרתי מחוץ לת”א או לוויניה, וההתרשמות שלי מחו”ל היא בעיקר מגיחות קצרות, סופי שבוע, או לכל היותר טיול מחוף-לחוף בארה”ב. חסרה לי זווית הראיה השונה שמגיעה מלגור בארץ אחרת עם נורמות אחרות וסטנדרטים אחרים. לאו דווקא הדברים הגדולים, אלא דווקא הקטנים, הם אלה שעושים את ההבדל.

* * *

אחרי שבוע ברחובות ברצלונה התחלתי לחשוב שאולי זה לא אני, זה הם. רחובות ברצלונה לא שונים מאד מרחובות תל אביב. הרבה אנשים הולכים לכל מקום, חוצים בירוק או באדום, ממלאים את השדרות ואת המדרכות. רוכבי אופניים מצפצפים ועוקפים על הכביש, על המדרכה, על נתיבי האופניים המסומנים, וכולם מתקיימים להם בבלאגן חי ונושם. אבל בברצלונה, איכשהו, הרגשתי כל הזמן במגננה בעודי הולך ברחובות. התחושה היתה כל הזמן שעומדים להתקל בי, או שבאמת נתקלים בי. המכוניות לא חיכו להולכי הרגיל שיעברו את הכביש אם הרמזור התחלף לאדום, וקבוצות או זוגות לא התפצלו כדי לתת לאנשים מולם לעבור. מצאתי את עצמי קופץ, מזנק ונעצר הרבה יותר מאשר בתל-אביב, כשההרגשה שלי היא שתרבות ההליכה שם, בברצלונה, שונה מאשר בארץ. קשה לי לשים את האצבע בדיוק על מה. לא היתה תחושה שהאנשים פחות נחמדים, וזה לא שההליכה שם הרבה יותר מוסדרת, ואני עברתי על איזה חוקי רחוב. יש פשוט איזה ניואנס בהתנהגות שהם רגילים אליו ואני לא.

היום הילכתי לי באלנבי הסואן, בקינג ג’ורג’ העמוס. כל סוף השבוע, ועוד עם החג, מרכז תל אביב היתה כמרקחה. ועדיין הצלחתי בלי אפילו לנסות להתקדם, לזרום עם הקהל, דרך הקהל. לעקוף את מי שמתעכב, לזוז למי שממהר. אני דובר את שפת ההליכה כאן בעיר, אפילו אם אני לא יודע בדיוק מה היא.

* * *

בברצלונה, לפחות במרכז התיירותי, יש המון שדרות וכיכרות. אבל יש שם החלטות עיצוביות שלא לגמרי ברורות לי. הכיכרות גדולות והשדרות רחבות, אבל כמעט בלי עצים או קישוטים אחרים. רובם גם בלי ספסלים או מקומות ישיבה אחרים. התחושה היא של מרחב עירוני נאה, עם ארכיטקטורה יפה, אבל שממש לא מזמין אותך להשאר בו, אלא רק לחלוף, ללכת, להמשיך הלאה. אולי זה קשור למנהגי ההליכה שלהם. אולי לא.

3 תגובות

ינו 16 2011

ברחובות עירנו: מהדורה אקלקטית

אחד הדברים החביבים עלי בטלפון שלי הוא המצלמה המובנית. לא שהיא מדהימה במיוחד, אבל היא לא רעה בכלל, עושה את העבודה, ויותר מכל – זמינה. אני יכול לשלוף את הטלפון ולצלם ברחוב, תוך שניה, אם אני רואה גרפיטי, שלט או מחזה מעניין אחר. ואז אני יכול להעלות את זה גם כאן לבלוג. להנאתכם.


עירנו 01

ראשית, נפתח במשהו שהוא סתם דלוח. הא-הא. שניצל. ישר מהמחבט. טניס. ראיתם מה עשיתי שם? טוב, לא משנה. נקווה שהבאים יהיו יותר טובים.

 

 

 


עירנו 03

נתקלתי בפרסומת הזו, לקפה לוואצה, ביציאה מכרם התימנים. אני לא בדיוק יודע למה הם ניסוי לחתור עם הדימוי הזה, שנראה כמו שילוב של high-fashion עם לוּק סופר-גיבורים, אבל אני יודע שאותי הוא מאד שעשע. זה טוב לדעת שבין מאבק עיקש אחד למישנהו בכוחות הרשע בעיר, גם גיבורי העל עוצרים לכוס אספרסו משובבת נפש.


עירנו 05

את האימפריה הקמעונאית הזו מצאתי בשוק בצלאל, בפאתי קינג ג’ורג’. מילא הנוכחות הפייסבוקית המלבבת (1845 חברים, רובן בחורות בתמונות ביקיני בפייסבוק. במערכת יחסים פתוחה. תמונות של גלעד שליט על הוול), אני נפעמתי מהמותגים המרהיבים שהוא מוכר. ויקטור סיקרט? דוד-שלי גבאנה? לואי ביטון! וכמובן, משקפי הסיליקון של או-פטי-קנה. יש לי הרגשה שאם עו”ד משועמם ישים לב אליו מתישהו, עלולות להיות צרות.


עירנו 06

באוניברסיטת בר-אילן נתקלתי בפלא התחבירי הזה, שאוסר על, אממממ, עבודות. כלשהן. משהו קצת מסריח לי כאן, בזה שמס’ הטלפון המצורף הוא בן שש ספרות בלבד. זה לא אמור לעבוד ככה, נכון? אם למישהו יש דקה פנויה, אנא עדכנו מי עונה שם בטלפון.

 


עירנו 07

ולסיום, התמונה החביבה עלי מהשבוע האחרון. יש לציין שבגודל, אני מחבב את המנהג לשים ניקוד עברי על מילים באנגלית. ראינו את זה בפרסומות, כמו של חברת AEG הגרמנית, ואני חושב שזה טוויסט חמוד, שמתייחס לפרובינציאליות המקובלת בארץ של שימוש במילים זרות, אך תוך כדי נסיון להלאים אותן לצרכינו. כאן, לעומת זאת, מישהו קצת נסחף.

טהרני שפה אולי היו מתקטננים על השימוש בסֶגול לסמל שתי תנועות שונות, ה-“read” וה-"sale”, אבל אני, אני לא טהרן. לפחות לא כל כך. אהבתי את הדגש ב-c (להדגיש שהוא נהגה כ-“ק”, כמובן, ולא כ-“ס”, אבל לא ברור לי הדגש, או שמא מפּיק, או שמא שורוק ב-O. הייתי מצפה למצוא שם חולם, אם כבר. ומעבר לכך, לא נותר לי אלא להשתחוות בהערצה אל מול האו̈מלאו̈ט האימתני מעל ה-a, או̈מלאו̈ט שאין לו שום הצדקה, באנגלית או בעברית, ולכן זוכה להערצתי הכנה.

3 תגובות

יונ 24 2010

בחוצות עירנו

Image060

שלט החוצות הזה מציק לי כבר כבר שבועות, ומסיבות דומות לאלה שהפריעו לי בפוסטר של דוקטור פרנאסוס לפני כמה חודשים – בעוד קולין פארל, ככוכב הסרט, מקבל 50% משטח הכרזה ואת שמו בגדול למעלה1, בעוד הבחורה, אליסיה בכלדה, מתפקדת אך ורק כתמונת רקע חיננית לשמו של הבמאי. ברור ל י שכשחקנית לא מוכרת, יחצ”נים הסרט לא רוצים לשים את השם שלה באופן בולט מדי. אבל אין מה לעשות – אם יש לה תפקיד ראשי בסרט, ועוד יותר מכך – אם יש לה תפקיד ראשי בפוסטר – אני חושב שמגיע לה ששמה יופיע עליו, לא?

* * *

Image064אין לי בעיה עם הפוסטר הזה, האמת – לא עם הפונט המצועצע שמתאים לאופי המחזה, לא לעיצוב הכללי, וגם לא להצגה, שראיתי בכיכוב שמואל וילוזנ’י לפני איזה עשור ומשהו. מה שמוזר לי רק זו הבחירה להשתמש בספרה “2” במקום המילה “שני”, שהיה צורם לי פחות. אני לא יכול שלא לחשוב שישבו להם המעצבים ולא הצליחו להחליט אם זה צריך להיות “שני” או “שתי”, והחליטו לוותר על הדילמה גם במחיר האלגנטיות. או אולי סתם לא היה להם מקום לשלוש האותיות שזה דורש, והם לא רצו להקטין את הכתב.

* * *

Image062

ועוד פוסטר שממלא את העיר בימים האחרונים: “חדש מנסטלה – גלידת שמנת אמיתית.”

זה גורם לך לתהות: מה, אם כך, הוא הזבל הרגיל שאתם מנסים לדחוף לנו כל הזמן?

 

 

 

 

 

 

.

  1. בונוס: אם תסתכלו אחרי השם שלו, זה נראה בהתחלה כאילו הוא שיחק בסרט בשם “ברווז” []

3 תגובות

יונ 04 2010

ערפדים עליך, שמשון

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט “סוד קבור”, סרט חובבים ישראלי שהופק ע”י קבוצת אבק. אני לא מתכוון לכתוב ביקורת מלאה על הסרט – יש מה להגיד עליו, לטוב ולרע – אבל אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת שעלתה בראשי אחרי שראיתי אותו.

* * *

הז’אנר של הפנטזיה-בת-זמננו זוכה לעדנה במיינסטרים בשנים האחרונות – מההצלחה של הארי פוטר בספרים ובקולנוע ועד באפי ו-Twilight ומורשת הערפדים המיוסרים של אן רייס, שהכניסו את כל הסגנון של ה-urban fantasy וה-paranormal romance עמוק לתודעה התרבותית, גם מחוץ לקהל חובבי הפנטזיה. הז’אנר אומץ על ידי המיינסטרים, ותוצר לוואי של ההצלחה הוא מספר הפרוייקטים הטלוויזיוניים שבאים לרכב על ההצלחה, בין השאר גם בארץ, בעברית. אבל מהמעט שראיתי מהסדרות הללו, הן סובלות ממחסור חמור במרכיב אחד: ישראליות.

המקורות התרבותיים של הסדרות הללו, Twilight ובאפי, משלבים שני ז’אנרים, ז’אנר האימה העל-טבעית, וז’אנר סרטי התיכון והקולג’ האמריקאיים. הסדרות הישראליות בחרו, ממגוון סיבות, לאמץ את מוסכמות הז’אנר כמו שהן, בלי להתאים אותן למציאות הישראלית. וזה צורם. זה צורם כי זה לא מרגיש טבעי לראות צעירים ישראלים דוברי עברית יושבים בדיינר אמריקאי, לומדים בקומפלקסים אמריקאיים עם חגיגות וטקסים כמו בבתי ספר אמריקאיים, ולובשים חליפות ועניבות כמו בבתי ספר פרטיים אמריקאיים. התוצאה של הבחירות העיצוביות, ביחד עם הכתיבה והמשחק הגרועים, היא חוסר אמינות מוחלטת של הסיטואציה.

* * *

לכן אני נהניתי מ-“סוד קבור”. הוא לא היה כתוב מאד טוב, אמנם, והשחקנים לא היו משהו בכלל. אבל זה בסדר, כי הוא סרט חובבים. מושקע, אבל עדיין סרט חובבים. הם עוד ישתפרו. אבל הסרט מבסס את עצמו באופן מובהק בהוויה הישראלית. הוא מקשר, באמצעות יומן אבוד, בין תלמיד תיכון תל-אביבי לבין סבו, שברח מהנאצים בפולין הכבושה ומצא את דרכו לארץ ישראל. הוא משלב אלמנטים של הז’אנר הפנטסטי – סוד שנקבר לפני עשרות שנים במערה נידחת – עם הוויה ישראלית, כשהגיבור יוצא לטיול השנתי של השכבה בהרי ירושלים כדי לנצל את ההזדמנות ולנסות למצוא את הסוד הקבור של סביו. הדינאמיקות של הדמויות מוכרות ואמינות, גם אם לא משוחקות במקצועיות – מלכי הכיתה, קצת ערסים ומשחקים כדורגל. הרוסיה הגותית, הרוסי הבלאקר עם חולצת איירון מיידן – כולם ארכטיפים מוכרים מהנוף התרבותי הישראלי. המיקומים גם הם מוכרים – משדרות רוטשילד ועד חוף הים, ובמיוחד השימוש המבריק באתר פחות מוכר, האנדרטה בכיכר היל בצפון העיר, ושילובו באופן מהותי בעלילה.

בקיצור, נראה שהיתה כאן כוונה, לא לקחת את הז’אנר האמריקאי ולתרגם אותו לעברית, אלא לקחת את ההוויה המוכרת לכותבים (שהם כולם בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, למיטב ידיעתי, וחווית התיכון עוד טריה) ולהוסיף עליה רבדים פנטסטיים המתאימים לה.

אני אשמח ללכת לראות את הסרט הבא שלהם.

5 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים