ארכיון התגית 'שפה'

Apr 21 2012

צורה/תוכן/טוויטר/פייסבוק

לפני כמה ימים צייצה בטוויטר חברה הודעה משמחת, הקשורה למעברה הקרב לחו”ל. מיד נשלחה ידי אל העכבר כדי להגיב, ונעצרתי. איך אני יכול להגיב, בהנתן הכלים החברתיים שהרשת מספקת לי?

העדכון היה בטוויטר, מה שאומר שאני יכול לעשות Favorite (“לפברט”, בעגת טוויטר) או לעשות Retweet (או “לרטווט”). לכל אחד מאלה יש משמעויות חברתיות מסוימות, ואף אחת מהן לא היתה בדיוק מה שחיפשתי.

אם זה היה בפייסבוק, הייתי יכול לצאת ידי חובה בלעשות לייק. לייק מעביר מסר של “אהבתי את מה שכתבת. אני שמח בשבילך”. אבל פיברוט הוא שונה. פיברוט, לדעתי, אומר “הטוויט שלך מוצלח”. לא התוכן של הציוץ בהכרח, אבל הציוץ, כציוץ. הוא היה שנון או מצחיק או מעניין, אבל היחס הוא כלפי הטקסט, לא כלפי הכותב.

כל זה לא אוניברסלי, כמובן, ואנשים משתמשים בכלים החברתיים של פייסבוק וטוויטר למגוון צרכים. אבל אי אפשר להתעלם מהכוונות של המתכננים, כפי שהן מגולמות באפיון של הכלים. לייק נועד להביע מסר מהקורא לכותב. פיברוט נועד, במקור, לסמן את הציוץ ברשימת המועדפים של הקורא, בדומה לכיכוב בג’ימייל (ומשם גם האייקון של הפיברוט), ולכן הוא פחות קומוניקטיבי. ולמרות שבימינו, עם העדכונים לממשק של טוויטר ועם שירותים כמו Favstar, הפיברוט מתפקד טכנית כמעט כמו לייק (אבל פחות פומבי), הוא עדיין לא מעביר את אותם הניואנסים החברתיים.

לכן היססתי מול הציוץ של אותה חברה. כי מה שרציתי להביע הוא דומה ללייק בפייסבוק, להגיד לה ולחברים המשותפים שאני שמח בשבילה. אבל הפיברוט לא מעביר את זה במלואו, וגם ריטוויט לא.

* * *

הייתי יכול פשוט לענות לה, כמובן.

* * *

אני יודע שאני חוזר שוב ושוב לטוויטר, אבל אני חושב שזו פלטפורמה מצוינת להסתכל על השפעות חברתיות של החלטות טכנולוגיות, והשפעות טכנולוגיות של החלטות חברתיות. הפידבק בטוויטר בין טכנולוגיה לחברה נורא מהיר, גם אם האט לאחרונה, ואני לא מבין למה אני לא יושב וכותב עליהם סמינר. או תיזה.

2 תגובות

Mar 22 2012

לקרוא את הנמר

“האינטרנט נהיה טוב יותר פי מאה”, כתב ראנדל מונרו באחד הסטריפים האחרונים של xkcd, “כשהדפדפן שלי, עקב טעות הקלדה, התחיל להחליף את המילה keyboard במילה leopard”.

image

אני, כמובן, לא יכולתי לעמוד בפיתוי. תוך עשר דקות היה לי תוסף בסיסי לכרום שמחליף בין שתי מילים בכל עמוד שאליו התחברתי. אבל במקום keyboard הנדיר יחסית, השתמשתי במילה text, בה אני נתקל באופן הרבה יותר תכוף. והתוצאות – הו, התוצאות! – היו נהדרות. בהתחלה היו קצת בעיות טכניות עם כמה אתרים שלא הסתדרו עם התוסף, אבל ברגע שהפסקתי להחליף את המילה גם בסקריפטים ובאזורי ההגדרות של האתר (content-type: leopard/html?), זה התחיל להיות ממש כיף:

leopardtext

נורא קל לי לשכוח שאני התקנתי את התוסף. הוא לא מופיע לי בפינה של המסך ולא יושב במודעוּת. אז כך פעם מחדש מצאתי את עצמי מופתע כשראיתי את הנמר הזה קופץ עלי מהמסך. כל פעם double-take אחר כשהמילה שוברת את הציפיות שלי מהמשפט.

ומכאן, אני חושב, נובע הקסם של המשחק הזה, ולמה אני נהנתי כ"כ ביומיים שהסתובבתי עם התוסף הזה מופעל. בגלל שהיא מכריחה אותי לקרוא – ממש לקרוא, מההתחלה ועד הסוף – את הטקסט הנמר שמולי. אנחנו מוצאים תמיד קיצורי דרך לכל דבר. אנחנו משלימים משפטים ופסקאות עם מה שאנחנו מצפים שהם יכילו על פי נסיון העבר שלנו. כמו כל מיילים הללו שמופצים שבהם סדר האותיות במילה מוחלף ואנחנו לא שמים לב. אבל כשיש לנו סקריפט שמחליף מילים, פתאום קיצורי הדרך שלנו נשברים, ואנחנו חייבים לקרוא.

כמובן, גם לזה אנחנו נתרגל מהר. כמו החלפת כיווני התנועה, הטריק הזה לא יכול לשרוד הרבה זמן. אבל אפשר להרחיב את הסקריפט. שלא יחליף רק את המילה “text”, אלא גם מילים אחרות. ולא תמיד יחליף, אלא רק לפעמים. ולסיום – להכניס אלגוריתם שיבחר אקראית מילה להחלפה, ויבחר אקראית מילה שתכנס במקומה, ונראה עד כמה הנמרים שלנו יהיה ירוקים כשאין תפוח בין הציור והללכת, האנדרטה והלחלוחית.

5 תגובות

Feb 08 2012

Cyberterra Incognita

לפני כמה ימים התפרסם בניו יורק טיימס טור דעה בשם “מותו של ההלך הדיגיטלי”, בו מספיד יבגני מורוזוב את האידאל, שכיכב בשנותיה הראשונות של האינטרנט, של המרחב הקיברנטי כמרחב של שיטוט יחידים בו מהלך לו הגולש העצל בין אתר לאתר, נושם את הארומות המיוחדות של כל עמוד HTML ומופתע מחדש מהפינות הנידחות של הרשת. אבל היום, אליבא דמורוזוב, אנחנו עובדים באופן שונה, באופן בו אנחנו טווים לנו רשת סביבנו, שליבה (לרוב) הרשת החברתית החביבה עלינו, כמו פייסבוק או טוויטר, או קורא RSS, ואנחנו מקבלים אלינו הביתה את התוכן, אחרי שהוא כבר עבר סינונים כדי לוודא שנקבל רק את מה שרצינו. אלמנט החוויה החדשנית אבד.

ומורוזוב, יש לציין, לא מחדש הרבה. עוד ב-2005, לפני שבע שנים(!), כשלושה דורות בשנות אינטרנט, כתב איתמר שאלתיאל כי חווית האינטרנט כבר לא מאופיינת ב-“גלישה” אלא בשוטטות באתרים המוכרים לך, ששמרת בבוקמרקס ושהגדרת כעמוד הבית ושאתה מרפרש כל כמה דקות. האינטרנט גדול-גדול, אבל אתה מסתובב בחלק קטן-קטן שלו.

אני חושב שיש הרבה אמת בטענות הללו, על שינוי אופי הגלישה ברשת, גם אם הן לא לגמרי מסבירות את מלוא החוויה האינטרנטית שלי ושל אחרים. אבל הלך הרוח ללא ספק השתנה, ואני חושב שאפשר לראות את זה בכמה נקודות קטנות וסימבוליות שמבטאות את ההבדל: שמות הדפדפנים.

הדפדפן הגרפי הראשון שאני זוכר את עצמי משתמש בו הוא נטסקייפ 2, או בשמו המלא Netscape Navigator. השם שלו, יחד עם הלוגו (המוצלוח) של הגה הספינה, מעורר בך אסוציאציות חזקות, הירואיות משהו, של מגלי ארצות עומדים על חרטום ספינתם, עיניהם שוזפות נופים אותם לא ראה בן-תרבות מימיו. 

מיקרוסופט, בתורה, לא נשארה חייבת, ופצחה במלחמת הדפדפנים הגדולה עם Internet Explorer, הדפדפן שכבש את השוק, קבר את נטסקייפ, והפך בתורו לדינוזאור מאובן שמיקרוסופט עדיין מנסה לרענן ולחדש עם גרסה 10 הבאה עלינו לטובה. אבל אקספלורר מרגיש מיושן לא רק בגלל הטכנולוגיה שלו וחוסר התאימות לסטנדרטים מודרניים של פיתוח אתרים, אלא גם בגלל השם שלו. מה שבאמצע שנות ה-90 היה סמל נוצץ-עיניים למרחבי האינטרנט הבתוליים הפך בימינו לשם מסורבל ומייגע.

המתחרים, בינתיים, מתהדרים בשמות קצרים וקליטים, ובעיקר אבסטרקטיים יותר: פיירפוקס לא משקף שום דבר חוץ מחמידות של הפנדות האדומות. כרום ואופרה לא אומרים ממש שום דבר (אם כי ראוי לציין שאופרה קיימת עוד מימי נטסקייפ), וספארי של אפל הוא בכלל מקרה מעניין, כי יש לו שם מודרני ומנותק, אבל מתהדר עדיין בלוגו של מצפן, המרמז על השורשים האוטופיסטים של הדפדפן – של שוק הדפדפנים כולו – כפותחים פתח לעולם חדש מופלא.

19 תגובות

Feb 05 2012

שקיעת האימפריה הרומית בראי מחלות הנפש

כל דיסיפלינה באשר היא צריכה שפה משותפת. מומחים בכל תחום חייבים עולם מושגים משותף שבעזרתו אפשר להעביר ידע צבור באופן תמציתי ויעיל, ושמאפשר לסנכרן חוויות אישיות ושונות לצורה אחידה המובנת ע”י כולם. בתחום בריאות הנפש, השפה הזו מוגדרת ע”י ה-DSM, המדריך הסטטיסטי לאבחון מחלות נפש, המפורסם ע”י איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי. ה-DSM מאפשר לפסיכיאטארים, פסיכולוגים, גורמי ממשל ורגולציה, חברות ביטוח ויצרניות תרופות לדבר בשפה משותפת.

אפשר לכתוב ספרים שלמים על נושא ה-DSM ומדריכים דומים, כמו המקבילה הרפואית שלו, ה-ה-ICD (International Classification of Diseases) שמפרסם ארגון הבריאות העולמי של האו”ם ומספק סטנדרטיזציה של מחלות בכל העולם. יש הרבה מה להגיד על הפוליטיקה שנכנסת למדריכים כאלו, שיכולים במחי קטגוריה להפוך מה שפעם היה סתם אידיוסינקרטיות למחלת נפש, משהו שדורש טיפול, וחשוב מזה – משהו שנושא עמו תווית של “משוגע”. אבל לא לזה התכנסנו היום1.

מה שבאתי לדבר עליו הוא המהדורה העתידית של ה-DSM, החמישית, אשר צפויה לצאת בשנת 2013. ואפילו לא באתי לדבר על הספר, אלא להתעכב רק על מבנה השם של המהדורה, ועל ההבדל בינו לבין השם של מהדורות הישנות.

המהדורה הנוכחית, הרביעית, התפרסמה ב-1994 ועודכנה בשנת 2000. היא מכונה DSM-IV, וממשיכה מסורת בת 50 שנה של זיהוי מהדורת ה-DSM על פי הספרה הלטינית שלה. המהדורה החמישית, לעומת זאת, שינתה את הנורמה, וצפויה להתפרסם תחת השם DSM-5. לפי ויקיפדיה, גם היא היתה אמורה להתפרסם במקור תחת הספרה הרומאית, ועדיין אפשר למצוא מאות אלפי מאמרים שמשתמשים בנוסח הישן, אבל השם הרשמי הוא עדיין DSM-5, והאתר לא מכיל התייחסות רשמית, שמצאתי, לשינוי השם.

אז למה שינו את השם, ועוד שינוי כזה מינורי? אני לא יודע, אבל אני יכול לנסות לנחש. במשך מאות שנים, לטינית היתה השפה המועדפת על מלומדים בכל רחבי אירופה, וההשפעה שלה, החל מהאימפריה הרומית אל תוך הכנסיה ומשם אל מנגנוני האקדמיה והמדע, היתה עצומה. במשך מאות שנים לדבר לטינית היה סימן להשכלה מקיפה, ולכן אין פלא שמונחים רבים בעולם הרפואה, כמו גם רפואת הנפש, עדיין מבוססים על לטינית. אבל בעשורים האחרונים יש טרנד של דה-לטיניזציה של מוסדות ידע רבים, באדקמיה וגם ברפואה. האנגלית, וספציפית האנגלית האמריקאית, היא כבר מזמן השפה של המשכילים בכל הדיסיפלינות החדשות כמו הנדסה ומחשבים, ואפשר לראות קריאות לזנוח את הלטינית המבלבלת בתחומים כמו רפואה, בוטניקה, ואולי גם משפטים, אבל לא מצאתי סימוכין לזה.

אז נכון, אפשר למצוא תלונות על כך שהלטינית והיוונית יורדות מתכנית הלימודים עוד מלפני 80 שנה. ונכון שה-ICD, המקבילה הגופנית של ה-DSM, משתמשת בספרות ערביות כבר מהמהדורה הראשונה בשנת 1900 (אז עדיין ראשי התיבות ייצגו את המשפט המורבידי יותר International List of Causes of Death). אבל ההרגשה שלי היא שבאמת ירדה קרנה של הלטינית, עם השענותה על מקורות סמכות עתיקים, בתור חותמת האיכות וההשכלה בחברה המערבית. אם זה טוב או רע, זה כבר באמת מעבר לפוסט הזה להגיד.

  1. ומי שכן רוצה לקרוא על זה מנקודת מבט אקדמית, אני ממליץ על הספר Sorting Things Out של ג’פרי באוקר וסוזן לי סטאר, ספר שקראתי לקורס באוניברסיטה לאחרונה, ומספק ניתוחים מעניינים של ה-ICD []

3 תגובות

Jan 09 2012

דה-יופמיזם

לפני כמה שנים כתבתי סמינר בבלשנות על נושא היופמיזמים, שפה מכובסת. למרות שלא יצאו לי תוצאות מעניינות או משמעותיות מהמחקר, הטענה הבסיסית עצמה עדיין מעניינת, לדעתי: שביטויים יופמיסטים של שפה מכובסת (כמו “הלך לעולמו” או “נוחיות”) באים כדי למלא צורך חברתי של המנעות מטאבו, אבל עם הזמן, המונחים עוברים קונבנציונליזציה, כלומר נכנסים לשפה כביטויים בפני עצמם ולא רק כמעטפת לביטוי אחר, ואז הם נהיים גסים בעצמם – ואז צריכים יופמיזמים חדשים סביבם. דוגמא קלאסית היא המילה “זין” לאבר המין הגברי, שבהתחלה היתה רק אות קיצור, ז’, למילה הגסה האמיתית (או “זרג” או “זנב”, על בסיס schwanz הגרמני. האטימולוגיות מטושטשות). אבל עם הזמן ה-”ז’” הפך ל-”זין”, ונהיה גס בפני עצמו.

אז למה נזכרתי פתאום בסמינר מלפני שלוש שנים? פוסט קצר בחדר 404 של עידו קינן מדגים את התופעה הזו באופן משעשע:

יש לציין שבכדי לפגוע באופן מינימלי בעובדי החברה הוחלט על התייעלות נמוכה מחברות המדיה האחרות, שקיצצו ב-10%.

הציטוט הזה, של אתר חדשות הספורט וואן, מראה שהמילה “התייעלות”, מילה מכובסת לפיטורים הבאה להציג אותם כאקט חיובי. כבר עברה קונבנציונליזציה והיא שוות ערך לחלוטין למילה פיטורים. עד כדי כך שוואן מסוגלים להשתמש בה כמילה עם מטען שלילי, דבר שצריך לעשות באופן מדוד ומינימלי כדי להמנע מפגיעה, ולהשתמש בה באופן שקול ל-“קיצוצים” בסוף המשפט.

עידו קינן רואה בזה אבסורד, אני רואה בזה תהליך טבעי של השפה. אתה לא יכול לכבס מילים עד אינסוף. בסופו של דבר הן דוהות.

 

5 תגובות

Nov 14 2011

ויקיאינרציה

אני עמוס בדד-ליינים בלתי סבירים בעבודה, בלימודים ובמחויבות אחרות, אותן אני חייב לסיים לפני הטיול הממשמש-ובא לאנגליה בהמשך השבוע. לאור זאת, זה לא מפתיע למצוא אותי משוטט בעמודי שיחה נידחים בויקיפדיה, ונתקל בכמה תופעות שמשעשעות אותי בשעת לילה מאוחרת.

העמוד אליו אני נטפל הערב הוא העמוד המוקדש למילים באנגלית להם אין אף חרוז. למרות שגם אני, כמו רבים, ביליתי שעות בצעירותי בלנסות למצוא חרוז ל-silver או orange, אני עדיין חושב שהערך הזה בויקיפדיה סובל מבעיה חמורה של חוסר רלבנטיות, חוסר חשיבות, וקבעון מחשבתי שמוביל לאינרציה. אבל על זה – בהמשך.

נתחיל בכך שהערך נפתח ברשימה נרחבת של מילים שדווקא יש להן חרוז, אבל הוא נידח במיוחד. אפשר למצוא כאן את כל החשודים המידיים, כמו silver שמתחרז עם  chilver, טלה ממין נקבה, ו-orange האיקוני, שמתחרז עם (אני לא ממציא את זה!) Blorenge, גבעה בויילס. כאן אני רואה הרבה מאד טעם לפגם, אם אנחנו מתחילים לחרוז עם שמות של מקומות ודברים, Proper nouns. אז כבר אין לנו שום מעצורים או מגבלות, ולכן שום משמעות לרשימה הזו. הרי גם אם angst עדיין פותחת את רשימת המילים הבלתי-מחורזות, אני יכול מחר להקים סטארט-אפ בשם “smangst”, שם שלא ירים אף גבה בשוק ההי-טק העכשווי – לגרום לטקראנץ’ או עיתון כלכלי כלשהו לכתוב עלי, ולהעיף את המילה מהרשימה.

* * *

אבל משהו הפריע לי עוד יותר שם, משהו שראיתי בעמוד השיחה של הערך, בויכוח סביב המילה Wolf. בדיון על מילים שמתחרזות במבטאים מסוימים, פסל העורך kwami את השאלה, בהסבירו כי הערך מתבסס על Received Pronunciation, המבטא הרשמי והנורמטיבי באנגליה, הידוע גם בתור “אנגלית של ה-BBC” – מבטא לונדוני/דרום-אנגלי אשר מאז תחילת המאה ה-20 נחשב למבטא של המעמד הביניים העשיר, ובהשלכה – של אנשי עסקים אמידים ופוליטיקאים מצליחים, עד שהפך להיות מבטא חובה לכל מי שרצה להצליח בזירה הלאומית באנגליה. הבחירה ב-RP נראתה הגיונית לחלוטין לקוואמי ושאר עורכי העמוד. זהו מבטא מוכר ומכובד, ידוע ומתועד. אמנם RP נמצא בשימוש של אחוז זערורי מדוברי האנגלית בעולם, אבל אם נאפשר חריזה בכל מבטא, הוא מסביר, אנחנו נמצא חרוזים כמעט לכל מילה! angst יתחרז עם thanks, fifth עם width, ולפני שהרגשנו, האנרכיה תחגוג. “That doesn’t help much”, מסביר קוואמי בפסקנות.

והוא צודק, כמובן. זה באמת לא עוזר. אם אתה לא בוחר מבטא אחד להתמקד בו, אין הרבה משמעות לערך על חריזה של מילים ספציפיות. אבל אם אתה כן בוחר מבטא ספציפי, אז אתה לא הרבה יותר רלבנטי. אתה מציב הנחת יסוד שיש אנגלית אחת נכונה, ואלה המילים שלא מתחרזות בה. וזה לא משנה אם כמעט אף אחד מקוראי הערך לא מדבר ככה בכלל. זה לא משנה אם הקוראים ימלמלו בשקט את המילים ולא יבינו מה בדיוק מתחרז או לא מתחרז כאן, כי האנגלית שלהם היא לא האנגלית של קוואמי, שהיא בתורה, סביר להניח, לא RP בכלל. והאנשים האלה ימשכו בכתפיים, ויגידו לעצמם שהבעיה היא בהם, שלא דוברים אנגלית נכונה, וישננו רשימות חסרות משמעות של מילים-לא-מתחרזות שמתחרזות דווקא סבבה, אם הם רק ינסו.

קוואמי ו-EPA101 ממשיכים לנסות לפתור את הבעיה, להגדיר קריטריונים למה צריך להכנס למאמר ומה לא. מה מספיק נכון להכנס לערך הסופי, האחרון, הסמכותי בנושא. אבל הם מפספסים את הפואטנה של אנציקלופדיה שיתופית כמו ויקיפדיה. כאן זה לא בריטניקה, עם ועדה מסדרת של עורכים ויועצים, מומחים וסמכותיים, שקובעים את האמת. ויקיפדיה אמורה לייצג ידע מבוזר מכל העולם. וכל עוד היא מגדירה את עצמה כ-“ויקיפדיה של השפה האנגלית”, היא אמורה לייצג את כלל דוברי האנגלית. לא משנה כמה קוואמי ו-EPA101 יעבדו, הם רק ירחיבו את ההגדרה של “האנגלית הנכונה”, ולא יצליחו להתעלות מעל ההגדרה הזו ולהתייחס לחריזה כמשהו פלואידי ומשתנה. וזה קצת חבל לי. לפחות בשעה זו של הלילה.

2 תגובות

Jul 24 2011

יומן קריאה: עברית אינטרנטית/אינטרנטית בעברית

עברית אינטרנטית / כרמל וייסמן ואילן גונן

לספר “עברית אינטרנטית” של כרמל וייסמן ואילן גונן אפשר היה גם לתת כותרת אחרת, דומה אבל שונה: “אינטרנטית בעברית”. שתי הכותרות יוצרות ביחד ציר של נושאים, החל מנושאים בלשניים פרופר ועד לניתוחי תרבות רשת, שהחלק של העברית והשפה משחק בהם תפקיד קטן יותר.

עברית אינטרנטית

שני הפרקים הראשונים, למשל, דנים בהיסטוריה של השפה באינטרנט, בהתחלה באופן כללי על התפתחות התקשורת האינטרנטית, ואח”כ על ההבדלים בין תקשורת דבורה לכתובה והטשטוש שלה באינטרנט. הבדלה חשובה, גם אם אני חולק על העמדה הבסיסית שהכתב הוא רק דרך לייצג את השפה הדבורה. הפרקים הללו עושים עבודה יפה בלהביא כמה עקרונות יסוד בלשניים במקביל להיסטוריה קלה של האינטרנט.

הפרק השלישי, ולפי דעתי הכי מעמיק מכולם, מדבר על “פקצית”, השפה שהתהוותה ברשת בקרב נערות מתבגרות בבלוגים ורשתות חברתיות. אין פלא שהפרק הזה הוא המושקע ביותר – הוא מבוסס על עבודת הדוקטורט של וייסמן, וע”פ הביבליוגרפיה היא וגונן כבר כתבו על השפה הזו עוד ב-2006, אם לא לפני כן. הפרק הזה היה גם הכי מספק מבחינתי, כי הוא התעסק בדיוק בנושא שעליו רציתי ללמוד מהספר: השפה העברית והשינויים שאימצה באינטרנט.

CarmelVaismanאינטרנטית בעברית

אבל לצערי, הפרקים הבאים לא לגמרי מספקים את אותו המיקוד בנושא המקורי. פרק ארבע, המדבר על זהויות באינטרנט כפי שבאות לידי ביטוי בכינויים בפורומים וטוקבקים, היו יכול להגיע ישירות מספרה של שרי טרקל על זהויות ברשת מ-1995, ספר שאכן מצוטט בפרק. הוא מעניין, ללא ספק, גם אם טיפה מיושן, אבל הוא פרק על תרבות וזהות ברשת, ולא על שפה – ובטח שלא על עברית. כנ”ל גם פרק שש על טרולים וספאמרים בפורומים ובלוגים, ופרק שבע על טוקבקיסטים ושיח שנאה. הם פרקים מעניינים, שוב בהקשר של תרבות רשת, אבל כאן בדיוק רואים את ההבדל בין “עברית אינטרנטית”, מצבה וגלגוליה של השפה העברית ברשת, לבין “אינטרנטית בעברית” – כתיבה על תרבות רשת – ולאו דוקא על שפה – הפונה לקורא העברית בישראל, אבל לאו דווקא עם מאפיינים ישראליים ועבריים מובהקים. הדוגמאות מובאות מאתרים ישראלים, אבל לא הרגשתי שמדובר בדברים שייחודיים לישראל או לדובריה.

פרקים שמונה ותשע (ופרק חמש, עליו דילגתי קודם) חוזרים דווקא להתעסקות פרופר בשפה. בפרק חמש אפשר לראות ניסויים מעניינים של בניית שפה תקנית חדשה, בין אם ע”י פרוייקט התרגום המבוזר של פייסבוק או ע”י דיונים מאחורי הקלעים בויקיפדיה העברית המגבשים סטנדרטים קהילתיים לשפה עברית רשמית ברשת. פרק שמונה נותן ניתוח מעניין על ההבדלים בין שימוש באמוטיקונים מערביים, כמו :-), לבין כאלה יפניים, כמו ^_^, והוא מעניין מבחינה סוציו-בלשנית, ומעניין לראות איך דוברי עברית מוצאים מסלולי ביניים בין השפעות בינלאומיות שונות שמשתלבות בתוך העברית האינטרנטית.

IllanGonenוהפרק התשיעי, למרות שהוא עוסק ברובו בכל זאת בשפה, סובל מבעיה שאופיינית להרבה נסיונות לנתח את ההווה, ביחוד בסביבות טכנולוגיות חדשות: הצורך להסביר את עצמך כל הזמן. אין ספק שטוויטר ופורסקוור הם לא שירותים פופולריים מספיק כדי להניח שכל קוראי הספר יכירו את המונחים שלהם, החל מרטוויט ומנשן וכלה בפייק וצ’ק-אין. אבל בשביל לפנות לקהל הרחב, הפרק הזה נאלץ לבלות את רוב הזמן בלהסביר מונחים ורעיונות, להסביר מה זה שירותים מבוססי מיקום ומה היא הדינמיקה שנוצרה בטוויטר, למה אנשים פותחים פייק ומה המשמעות השונה של ריטוויט ידני לעומת ריטוויט מובנה. בין כל הדברים הללו ההתעסקות בשפה קצת נזנחת, וקשה להתעמק בשאלות הלשוניות המעניינות של חיים ב-140 תווים, או אילוצים טכנולוגיים של היפוך שורות בערבוב בין עברית ואנגלית. כי זה המגבלה של ספר פופולרי – הוא לא יכול להניח רקע (לאו דווקא אקדמי, אלא היכרות עם רשתות חברתיות), ותקוע עם להסביר את הבסיס, וחבל.

 

image

תווים מיוחדים הולכים לאיבוד בעריכה הגרפית. עמ’ 42.

לסיכום

בסופו של דבר, נהניתי מהספר, בעיקר מתחקירי העומק שלו (פרק שלוש). גם במקומות שלדעתי הוא פספס, זה היה בעיקר פספוס במיקוד, לא בתכנים. הדבר היחיד שבאמת הפריע לי היתה רמת העריכה הגרפית. הספר הכיל הרבה מאד סקרינשוטים מאתרים, ורובם היו באיכות נמוכה, מפוקסלים, בגוונים של אפור על אפור. ולפחות במקום אחד, בטבלה של סימני חלופיים לאותיות בעברית, נראה שההוצאה לאור לא שמה לב שחלק מהסימנים המיוחדים שעליהם מדבר הספר הלכו לאיבוד בעריכה, והפכו לריבועים. שוב, מרגיש כמו עריכה חובבנית, ומשהו שאפשר היה להמנע ממנו. אבל חוץ מזה – ספר מצוין, ותוספת מצוינת לארסנל המצומצם של ספרים בעברית על תרבות רשת.

תגובה אחת

Jun 06 2011

מיפוי קונוטציות: מעבדה

image

 

הכותרת של המבזק הזה קפצה לי לעין כשעיינתי לי לתומי בויינט, כשהשימוש במונח “מעבדה” לגידול צמחים הצביע על הטיה מאד חזקה של עורך הכתבה. גידול הידרופוני (או “הידרו”) פירושו גידול צמחים במצע שאינו מורכב מאדמה, אלא לרוב מבתי גידול מפלסטיק המכילים מים אשר אליהם מוזרמים חומרי מזון. אבל תיאור המצב כ-“מערכת גידול צמחים” היה שולח מסר שמריחואנה היא משהו צמחי, אורגני, אולי חו”ח בריא. אבל מעבדה מקושרת ישירות ל-“מעבדת סמים” ו-meth labs, לכימיקלים מסוכנים במבחנות מבעבעות, ובעיקר לסט שלם של דימויים והקשרים שלקוחים מעולם הסמים הקשים, לא הקלים. ככה אפשר עם מילה אחת להעביר מסר.

מעניין אותי גם אם הקונוטציות השליליות הללו צמודות למילה מעבדה גם מחוץ לקונטקסט של סמים. כאן כבר יותר קשר לי לקבוע, בעיקר בגלל ההתעסקות שלי כרגע בהיסטוריה של המדע ושל מדענים, שקצת מאפילים את ההקשרים הקודמים שלי. “חלוק מעבדה” הוא ביטוי די נייטרלי, אולי אפילו חיובי – סטרילי, נקי, בריא. למי שלומד מדעים מדויקים כנראה ל-“מעבדה” יש הקשרים של הרבה שיעורי בית, אבל זה לא בהכרח שלילי. “נשלח לבדיקה במעבדה” מעביר רושם מקצועי וסמכותי. “המעבדה”, אולם ההופעות ובית התרבות בירושלים, נראה שלוקח גם את השם לכיוונים חיוביים.

הממ. יש למישהו עוד קונוטציות ואסוציאציות למילה הזו בהקשרים שונים?

7 תגובות

Jan 16 2011

ברחובות עירנו: מהדורה אקלקטית

אחד הדברים החביבים עלי בטלפון שלי הוא המצלמה המובנית. לא שהיא מדהימה במיוחד, אבל היא לא רעה בכלל, עושה את העבודה, ויותר מכל – זמינה. אני יכול לשלוף את הטלפון ולצלם ברחוב, תוך שניה, אם אני רואה גרפיטי, שלט או מחזה מעניין אחר. ואז אני יכול להעלות את זה גם כאן לבלוג. להנאתכם.


עירנו 01

ראשית, נפתח במשהו שהוא סתם דלוח. הא-הא. שניצל. ישר מהמחבט. טניס. ראיתם מה עשיתי שם? טוב, לא משנה. נקווה שהבאים יהיו יותר טובים.

 

 

 


עירנו 03

נתקלתי בפרסומת הזו, לקפה לוואצה, ביציאה מכרם התימנים. אני לא בדיוק יודע למה הם ניסוי לחתור עם הדימוי הזה, שנראה כמו שילוב של high-fashion עם לוּק סופר-גיבורים, אבל אני יודע שאותי הוא מאד שעשע. זה טוב לדעת שבין מאבק עיקש אחד למישנהו בכוחות הרשע בעיר, גם גיבורי העל עוצרים לכוס אספרסו משובבת נפש.


עירנו 05

את האימפריה הקמעונאית הזו מצאתי בשוק בצלאל, בפאתי קינג ג’ורג’. מילא הנוכחות הפייסבוקית המלבבת (1845 חברים, רובן בחורות בתמונות ביקיני בפייסבוק. במערכת יחסים פתוחה. תמונות של גלעד שליט על הוול), אני נפעמתי מהמותגים המרהיבים שהוא מוכר. ויקטור סיקרט? דוד-שלי גבאנה? לואי ביטון! וכמובן, משקפי הסיליקון של או-פטי-קנה. יש לי הרגשה שאם עו”ד משועמם ישים לב אליו מתישהו, עלולות להיות צרות.


עירנו 06

באוניברסיטת בר-אילן נתקלתי בפלא התחבירי הזה, שאוסר על, אממממ, עבודות. כלשהן. משהו קצת מסריח לי כאן, בזה שמס’ הטלפון המצורף הוא בן שש ספרות בלבד. זה לא אמור לעבוד ככה, נכון? אם למישהו יש דקה פנויה, אנא עדכנו מי עונה שם בטלפון.

 


עירנו 07

ולסיום, התמונה החביבה עלי מהשבוע האחרון. יש לציין שבגודל, אני מחבב את המנהג לשים ניקוד עברי על מילים באנגלית. ראינו את זה בפרסומות, כמו של חברת AEG הגרמנית, ואני חושב שזה טוויסט חמוד, שמתייחס לפרובינציאליות המקובלת בארץ של שימוש במילים זרות, אך תוך כדי נסיון להלאים אותן לצרכינו. כאן, לעומת זאת, מישהו קצת נסחף.

טהרני שפה אולי היו מתקטננים על השימוש בסֶגול לסמל שתי תנועות שונות, ה-“read” וה-"sale”, אבל אני, אני לא טהרן. לפחות לא כל כך. אהבתי את הדגש ב-c (להדגיש שהוא נהגה כ-“ק”, כמובן, ולא כ-“ס”, אבל לא ברור לי הדגש, או שמא מפּיק, או שמא שורוק ב-O. הייתי מצפה למצוא שם חולם, אם כבר. ומעבר לכך, לא נותר לי אלא להשתחוות בהערצה אל מול האו̈מלאו̈ט האימתני מעל ה-a, או̈מלאו̈ט שאין לו שום הצדקה, באנגלית או בעברית, ולכן זוכה להערצתי הכנה.

3 תגובות

Nov 07 2010

AdSense אנלוגי

מכירים את AdSense, הפרסומות הקטנות, הטקסטואליות של גוגל שאנחנו רואים באתרים? השירות שמתאים את הפרסומות לתוכן האתר בו הן יושבות, למילות החיפוש שאיתן הגענו לאתר, אפילו אישית אלינו. אני מאד אוהב את הפרסומות של AdSense. הן מרגיעות אותי. בעזרתן אני יכול לראות שגוגל לא באמת יודעים כל-כך הרבה עלי. ולא ממש טובים בלהבין תוכן של אתרים. ברוב המקרים הקישור נעשה על הרובד הלקסיקלי בלבד, על פי מילות מפתח באתר, ומפספס לחלוטין את הרובד הסמנטי. אני יכול לקבל פרסומות למימון ברכישת רכב באתר שמוקדש לצמצום השימוש ברכב פרטי, למשל. בגוגל אולי יש אנשים חכמים, אבל האלגוריתמים שלהם עדיין די טפשים.

* * *

אחת מרשתות הפיצריות הדלוחות לאורך רחוב אלנבי החליטה למתג את עצמה מחדש לפני כמה חודשים, והחליפה חלק מסניפיה ב-“סניפי בוטיק”, להגדרתה. הפיצה נשארה אותה פיצה-של-שלוש-בבוקר, אבל הלוגו שופץ, ונעשה נסיון קל להפוך את המקום לאלגנטי יותר. מעל לאחד ממקררי השתיה נתלתה תמונה עם תמונת אוכל פסטורלית שנועדה להשרות אווירה על המקום, תמונה של צלחת גבינות צרפתיות עתירות שומן וזרועות עורקים כחולים.

PizzaBoutique_Cropped

אני עמדתי אתמול בלילה מול התמונה וניסיתי להבין למה דווקא התמונה הזו נבחרה, ופתאום יכולתי לשמוע את הדיאלוג בראשי. “תביאו לי תמונה גדולה של משהו שקשור לפיצה, שירגיש יותר כמו בוטיק!” “אבל בוס, פיצה זה… פיצה. תמונות של פיצות עם גבינה ניתכת יש בכל פיצריה.” “אני אמרתי תמונות של פיצה? אמרתי משהו שקשור לפיצה! גבינה! תביאו לי תמונה של גבינה לבוטיק!”. וככה קיבלנו קממבר וגורגונזולה במסעדה שרואה בגבינת עמק מותרות חסרות תקדים.

כל מה שיש לנו זה משחק אסוציאציות פרימיטיבי. כמו AdSense אנלוגי, קוגניטיבי, שרק מחפש מילות מפתח, גבינה, ומביא תמונה מתאימה, בלי להפעיל יותר מדי שיקול דעת על הרמה הסמנטית. מצד שני, כאן עוד אפשר להניח שלא תבחר תמונה שמסבירה כמה גבינה רעה לבריאות. ב-AdSense גם זה קורה.

אין תגובות

« הקודם - הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים