ארכיון התגית 'שירים קשורים'

Apr 23 2018

שירים קשורים: גבר הולך לאיבוד דרך גיטרה

כחלק מפרויקט ההאזנה שלי לתוכנית הרדיו המיתולוגית של יואב קוטנר מ-1981 על הביטלס, מסע הקסם המסתורי (זמין בחינם כפודקאסט!), הגעתי עכשיו לסוף שנת 1964 ולאלבום Beatles for Sale, שנחשב לרוב לאחד האלבומים הגרועים של הלהקה, אבל שעדיין יש בו כמה וכמה פנינים. אחת אותן פנינים, שיר שאני אוהב כבר שנים אבל לא חשבתי לעומק על המילים שלו, הוא I’ll Follow The Sun. עם ההתעמקות, הבנתי פתאום שהשיר הזה מתקשר לי פתאום לשיר אחר שאני מאד אוהב, שיצא כמעט עשור מאוחר יותר ובארצות הברית, אבל בכל זאת – מרגיש מאד קשור.

 

אז מה הקשר בין I’ll Follow the Sun של הביטלס באנגליה ב-1964 ל-Old Shoes (& Picture Postcards) מאלבום הבכורה של טום וייטס בקליפורניה, 1973? חוץ מהעובדה ששניהם מובלים ע”י גיטרה? בטח שלא השירה, ההרמוניות הצלולות של הביטלס מול ה-growl המחוספס של וייטס. אבל התוכן, התוכן, מציג את אותו סוג של גבריות מרוחקת, חוששת ממחויבות, שבימינו היא כבר הרבה מעבר לקלישאה.

מה הטקסטים אומרים?

יום אחד את תביטי ותראי שהלכתי. מחר אולי יהיה גשום, אז אני אלך בעקבות השמש. יום אחד את תביני שאני הייתי האחד, אבל מחר אולי יהיה גשום, אז אני אלך בעקבות השמש

מחויבות? מערכת יחסים ארוכת טווח? זה בשבילה, בשביל האשה שיכולה לראות בו האחד. הוא? הוא לא רוצה בכלל להגיע לימים הגשומים, לדעיכה של הקסם הראשוני של מערכת היחסים. הוא ימשיך הלאה לדבר הנוצץ הבא.

ואצל וייטס?

כל פעם שניסיתי לומר לך שאיבדנו את הקסם שהיה בהתחלה

בכיתי כשראיתי את המבט בעיניך, וחיפשתי שוב אחר הניצוץ

אז היי שלום, והתראות, הדרך קוראת לי שוב,

ודמעותיך לא יקשרוני עוד אליך

אז היי שלום, נערה עם השמש בעיניה

אנשק אותך ואצא לדרכי

הדובר כאן אולי רך יותר, אמפתי יותר, אבל בסופו של דבר, זה בדיוק אותו סיפור. את עדיין מאוהבת בי, אבל אני? אני כבר לא מרגיש את זה. ניסיתי, כן? שוב ושוב ניסיתי, ואני מספר לעצמי שהייתי ממש בסדר, אבל זה פשוט לא זה. אז הדרך קוראת לי (הדרך, כן? היא זו שמושכת אותי, לא אני), ואת כבר לא תקשרי אותי אליך בבכי (מניפולציה נשית סטריאוטיפית). כן השמש היא בעיניים שלה, אבל הסוף אותו סוף.

ועדיין, שניהם שירים שאני מאד אוהב. מוזיקלית, וגם, כן, את המילים. כי בסופו של דבר שיר טוב, כמו סיפור טוב, יכול לקחת אותך לתוך סיפור שהוא לא הסיפור שלך, שגם לא היית רוצה להיות, אבל יכול להיות נחמד לקחת חופשה לתוכו.

* * *

ניסוי: יצרתי פלייליסט בספוטיפיי עם שני השירים האלה. לא יודע אם יש ממש ערך בפלייליסט עם שני שירים. אולי אני אעשה פלייליסט עם כל השירים שהיו בפרוייקט “שירים קשורים”. זה יהיה משמעותי יותר?

אין תגובות

Mar 11 2017

שירים קשורים: Starless / Instant Street

והיום, נחזור לפינה ישנה בבלוג: שירים קשורים, בה אני מהגג על צמד שירים שמתקשרים אחד לשני אצלי בראש. ובתקווה, מעביר את הקשר הזה גם אליכם.

 

כמו בפוסט הקודם בסדרה, גם כאן הפוקוס שלי הוא על שני שירים שעל פניו לא ממש מתקשרים אחד לשני. הראשון, Instant Street של הלהקה הבלגית האהובה עלי1 dEUS, הוא המנון רוק שקט ונהדר, שנפתח עם פריטת גיטרה כיפית וממשיך עם תיפוף מעניין, גם אם לא מלהיב. השני, Starless של קינג קרימזון, הוא קטע רוק מתקדם (לא “שיר”, חלילה. קטע. זה פרוג, אחרי הכל)  באורך 12 דקות, שנפתח בנגינת מלוטרון וכלי הקשה. אז מה ביניהם יצר את ההקשר אצלי בראש?

המשותף לשניהם הוא המבנה. שניהם מחולקים באופן בולט לשני חלקים. החלק הראשון השקט, הרגוע, עם המילים, תופס שליש עד חצי מהשיר. זה חלק שאני בהחלט מחבב, בין אם את השירה הפרוגית הפומפוזית של ג’ון ווטון ב-Starless או הקלילות של טום בארמן ב-Instant Street, אבל בשני המקרים החלק הזה הוא לא ההיילייט של השיר.

בשלב מסוים (דקה 3:30 ל-Instant Street, דקה 4:28 ל-Starless) השיר עובר פאזה. המילים ננטשות והאינטסטרומנטים עוברים למרכז הבמה. וזה לא שהם דומים בקטע האינסטרומנטלי. dEUS מתחילים בריף פשוט ורפטטיבי על הגיטרה, בעוד קרימזון מתחילים בקטעים אווירתיים עם פריטה מינימליסטית וכלי הקשה מטיילים מסביב.

אבל בשני השירים יש אלמנט מרכזי משותף: ההסלמה. שניהם מתחילים שקט יחסית ומתחילים לעלות, לעלות, לעלות קצב. אצל דאוס זה הדרגתי לאיזה דקה ואז, באזור 4:26, נכנסות יותר גיטרות מדוסטרשנות (ובסים גם), ואז ככה כל חצי דקה עוד שכבה. עוד ריף גיטרה. עוד ויצים מהקלידים. עוד קולות מטושטשים שמשמשים ככלי יותר מאשר כמילים. עולה ועולה ועולה, ואז מתפוגג לו בסוף השיר אל תוך האוויר.

אצל קרימזון זה איטי יותר, כיאה לז’אנר, אבל ההתחזקות דומה. עוד ועוד כלים מצטרפים ומעלים את מפלס הלחץ – בעיקר הבס, שפשוט משדר תחושת אימה וסכנה בזמן שהגיטרה הופכת להיות צופר אזעקה. הטבעת מתהדקת סביב השומע, אם כי כאן, בניגוד לדאוס, השיר לא משאיר אותנו בגבהים שאליהם הוא לקח אותנו. הלחץ נהיה בלתי נסבל והוא מתפרץ אל תוך סולו סקסופון נהדר שנותן לנו לרדת מהלחץ שאפילו לא ידענו שאנחנו מרגישים, בטח אם השיר (סליחה, הקטע) מתנגן ברקע.

אז זה הקשר שיש בראש שלי, כל פעם מחדש, בין שני השירים האלה. מתחיל בקטע שקט עם מילים, עושה סוויץ’ מובהק לאינסטרומנטלי, ומסלים, מסלים לו אל השמים. שניהם שירים נהדרים.

  1. כן, כן, גם היחידה שאני מכיר []

אין תגובות

Feb 17 2016

שירים קשורים: The Bleeding Heart Show / The Flesh Failures

בפוסט של היום אני עומד להתחיל ניסוי חדש, פורמט חדש לפוסט, שבו אני אכתוב על שירים שאני אוהב שביניהם אני מוצא קשר כלשהו, בתקווה לא טריוויאלי. נראה עד כמה הפורמט החדש יתפוס.

 

בשביל לחנוך את הפינה, אני אתחיל עם שני שירים שאני אוהב. מאד אוהב, אפילו. הראשון אפילו כיכב בתור הרינגטון שלי במשך כמה שנים, ואפילו זה לא המאיס אותו עלי, כל כך אני אוהב אותו.

השיר הוא The Bleeding Heart Show של ה-New Pornographers, סופר-גרופ של עילית מוזיקאי האינדי הקנדי של סוף המאה העשרים (הא!), והוא שיר שתמיד ממלא אותי אושר, בעיקר בזכות ה-“היי, לה, היי לה” המדבק שממלא את סוף השיר”". אבל בראש שלי הוא יושב בקטגוריה אחת דווקא עם The Flesh Failures, השיר הסוגר של פסקול הסרט “שיער”.

אבל מה מקשר בין רוק אינדי מתקתק של שנות ה-2000 עם המנון היפי מריר מ-1967? התשובה מתחילה בדקה 3:32 אצל הפורנוגפרים – זה הרגע שהמתופף, קורט דאל, מתחיל ממש להתפרע, לתת לשירה המתקתקה counterpoint אקטיבי, לא רק לקבוע את הקצב. וזה אחד הקטעים האהובים עלי בשיר.

וגם ב-Flesh Failures יש קטע דומה – לפחות בגרסה שאליה קישרתי, הגרסה מהפסקול של הסרט מ-1980 (אותה מצאתי מיוטיוב מלווה קטעים ערוכים מהסרט “צלף אמריקאי”). כאן, בנקודה 4:25, המתופף מתחיל גם להכניס יותר צבע לתיפוף, שמלווה בצורה נהדרת (בדומה ל-Bleeding Heart Show) את הקודה הארוכה שחוזרת על עצמה עד סוף השיר.

שני שירים, שני עשורים שונים, אבל שתי קודות נהדרות עם תופים נהדרים שמלווים אותן.

4 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים